ואם היית שוברת את הכלים ומפליגה לעולמות רחוקים? הרהורים על הדרמה של האדם החושב

סליחה, אפשר להתחרט?

היה זה אחד מהימים האלה, שמתחילים ברכות, עם אור מפציע לאיטו, מלטף את העולם הנם, צופן בחובו אפשרויות בשלל צבעי הקשת. יום חדש, הזדמנות חדשה.
רוח חרישית פרעה את עליהם המרשרשים של העצים. הציפורים טרם פקחו את עיניהן. העולם שבחוץ היה רך ומזמין, חופשי ונקי, שקט וצלול.
אך העולם הזה לא נועד לי. הוא נועד לאנשים החופשיים. ואני, אסיר הייתי בכלא מבוצר – הכלא של חיי. חומות הקיפו אותי מכל עבר – עבודה אפורה, לימודים תובעניים, סידורים, מטלות. אינספור חובות שתחמו את רצונותיי, את זמני ואת רוחי, והחזיקו אותי כבול אל היומיום, אל השגרתי.
ושוב עלתה התהייה: מה אם? מה היה אילו? קולות מרחפים סביבי ולא מרפים, כטפיל קטן המכרסם לאיטו בעץ עב גזע, מכרסם ומכלה אותו, אט אט, טיפין טיפין, מרוקן אותו מתוכנו, מקרביו, עד כי יום אחד, לפתע, העץ שנדמה כה יציב, בוטח וחזק, יחרוק, ינוע ויקרוס בקול נפץ גדול.
מסלולים מקבילים בעולם דמיוני, בו הנפש קוראת דרור לרצון, מרצדים ומרחפים מעלי, מרשרשים בפילם של סרטי חיים אחרים, של אפשרויות, של בחירה אחרת, נועזת יותר, אמיתית יותר, כנה יותר. כובלת פחות. האם אני הוזה? האם זה ממשי או שדמיוני קורא לעצמו דרור, ומפריח חזיונות שבינם לבין המציאות אין כהוא זה, חלומות בהקיץ של נער פותה ותמים, נער שעלומיו חומקים ממנו ואוזלים כשעון החול הבלתי נמנע?
ים. חוף נקי. שמש צורבת. קול הגלים השוצפים. אופק מלא תקווה ואפשרות. מה מסתתר מעבר לאופק? אלו התחלות חדשות נמצאות שם? האם הן לעולם לא יהיו שלי?
צדק מי שאמר: החיים הם במקום אחר. האם נגזר עלי להיאכל מבפנים לנצח? למה לחיים שלנו אין לעזאזל, פתק החלפה? כפתור ריווינד?
ואולי אני עצמי הוא הטפיל המכרסם את עצמי לדעת. הספק והתהייה הם אינהרנטיים לאדם החושב. מעין מנגנון השמדה עצמית משוכלל ואיטי במיוחד. לו רק הייתי טיפש ושמח בחלקי. נדמה כי החיים היו יותר קלים, ללא הראש הזה, ההולך ופועל, הולך וחושב, הולך ומדמיין ושואל ומעמיד בספק ותוהה. ונוטע ספקות. וכמיהה. כמיהה גדולה, צורבת, מאכלת, בולעת כל, מציפה את כל החושים עד לגירוי יתר. כמיהה למה שיכול היה להיות.
ונשאלת השאלה – נו, ואם היית שובר את הכלים, מפליג למחוזות רחוקים, מגשים את הכמיהה, את התסריטים, את החלומות. האם אז הספק היה נעלם? האם בחיים אחרים הוא לא היה נועץ את שיניו הנשכניות והדוקרות? ומה אז, לעשות מהפכה מן היסוד, לשבור את ליבם ורוחם של רבים, כדי לגלות כי הנני אותה הגברת בשינוי האדרת?
וכך אני לכוד. חי וקם בבוקר, עובד, לומד, עושה. הכל נדמה כמו חלום מעורפל, חסר תכלית, מונוטוני. חושי כבר קהים מן החיים הללו. אני כבה לאיטי, כגחלים לוחשות הדועכות לאיטן אל הדממה והקור. ניצוצות עודם מבליחים מדי פעם, אך האש הבוערת כבתה זה מכבר.
ואולי. ומה אם. ואם הייתי עושה. ומה היה קורה לו.
סליחה, אבד לי פתק ההחלפה שלי. אולי ראיתם אותו במקרה?

על הכותבת דורון לב

גבר, נשוי בסוף שנות העשרים, אב לילדה. סטודנט ואיש עבודה. כותב למגירה בעיקר. תחומי ידע מגוונים הכוללים פסיכולוגיה, סוציולוגיה, היסטוריה וטכנולוגיה.

תגובות

  1. אז קודם כל, יפה ביותר! כתוב ממש יפה!
    לגביי התוכן – לרוב כשכל כך עסוקים אין זמן לחשוב ואז גם לא מתעוררות מחשבות התהייה למיניהן.. כנראה שיש לך קצת זמן פנוי .. על כן אתה צריך למלא בתעסוקות נוספות! 🙂
    שנית – עבודה, לימודים, – לי נשמעים כעיסוקים מאוד מעשירים (רוחנית) בתנאי שאתה במקצוע הנכון ולומד את אשר באמת רצית. לא מסתדר לי שאתה מתכלה בעיסוקיך אלו! כשלמעשה עליך רק להתרומם מהם! כך שאולי עליך לבדוק אם אתה עובד/לומד במקום הנכון !
    שלישית – השיגרה! כן זהו רעל קטלני לחיים! מסכימה איתך במאת האחוזים! מאמי דחוף אבל דחוף אהבה חדשה! (לאו דווקא לבת זוג)
    בהצלחה 🙂
    אה.. תמשיך לכתוב, אתה כותב מהמם, זה גם סוג של תרפיה, אתה כבר בטח יודע
    ביי

  2. כתוב יפה, מעורר הזדהות.

    האם יכול להיות שהמצב שאתה מתאר נובע מחוסר רגש עז כלפי משהו או מישהו? ALL YOU NEED IS LOVE.

  3. פרפר נחמד

    עצוב…אנחנו תמיד מתרפקים על מה שהיה ומתוסכלים ממה שיכל להיות. עם כל חבר חדש מתרפקים על הקודם כאשר גם כשהכרנו את הקודם התרפקנו על זה שלפניו. אם תגשים את חלום הטיול הגדול שלך מייד תיווצר ריקנות שתיצור חלום לטיול חדש. חשוב לזכור ולשנן “החיים הם כאן ועכשיו ואני הולך להינות כמה שאני יכול” זה לא קלישאה באמת אף יום לא חוזר. ואם לא טוב אז לשנות, לא טוב בעבודה – תחליף! אם אתה לומד מקצוע שאתה לא אוהב אז או שתעשה הסבה או שתנצל את המיטב ממה שאתה לומד ואח”כ זה יכול לפתוח לך דלתות שאפילו לא חשבת שיתאימו לך. עוד מעט פברואר, תקופת בחינות וקצת חופש – קח חופש ותעשה טיול (או אפילו חצי). תחזור ותחפש עבודה חדשה. ואולי אולי פשוט חסרה לך אהבה…:)

    • רעותי10

      מאמר מעולה, באמת מעלה את השאלה שכולנו מתחבטים בה מדי פעם (לדוגמא הבוקר) כאשר לפעמים יש לנו יותר מדי זמן פנוי
      או פשוט משועממים מהחיים הנוכחיים שלנו.
      אבל צריך לחשוב מה היה קורה אם באמת היית מגשים את החלום, השאיפות?
      ומחוסר היציבות דווקא היית משתוקק ליציבות מסוימת (חייך הנוכחיים)
      אז חשוב פשוט להפיק את המיטב וליצור רגעים שוברי שגרה ולחשוב על הדברים הטובים בחייך

  4. יבחוש בן שלולית

    “החיים זה מה שעובר עליך כשאתה מתכנן דברים אחרים”. ואידך זיל גמור (והיתר צא ולמד).
    אולי צריך לעשות יותר ולחשוב פחות.

    • עוד גבר

      מצטרף לקודמי בעניין הציטוט של לנון (גם אני חשבתי
      לצטטו…) ומעבר לכך אני חושב שיש איזו רמת אושר
      בסיסית שקיימת אצלנו (ממוצעת לאורך זמן) regardless
      (או עם פחות חשיבות) למה שקורה מסביב.
      ואם כבר דנים בנושא האושר, אז כבר קישרתי למאמר
      מעניין (לדעתי שדן בסוגיה) כאן בפורום:
      https://bananot.co.il/forum/read.php?f=1&i=172388&t=172360

      • פורום הקצים בעוד גבר

        גבר גבר עוד גבר
        ברוך יודע כל וכותב כל

      • דורון לב

        “עוד גבר”, תודה על המאמר המחכים, אני בהחלט מסכים עמו. עם זאת, כיוון שאני לא אויל גמור, מעולם לא חשבתי שאוכל לחיות באקסטזה מתמדת, או באושר תמידי, או להיות שמח כל הזמן, או אפילו רוב הזמן. נראה לי שאני חותר לקראת קונספט של מה שכותב המאמר הגדיר שם בתור “Contentment”. נדמה לי שבעברית אפשר לתרגם זאת כ”שמח בחלקו” או “מסתפק במה שיש”. עם זאת, זה צריך להיות כמכלול אינטגרלי של אורח חיים מסוים, מכיוון שרמת הדחק שנוצרת באורח החיים המודרני עם כל ההתחייבויות המשתמעות ממנו (משפחתיות, עבודה, לימודים, מטלות וכיו”ב) גבוהה מדי מכדי לאפשר (לפחות לי, בהתחשב במבנה האישיות הספציפי שלי) חיים של אדם רגוע המסופק מאורח חייו. אינני אדם שאפתן באופן יוצא דופן כך שאני לא חושב שהייתי מתוסכל מ”חוסר האפשרויות” בחיים שקטים. עם זאת, אני צריך לקחת בחשבון שבני משפחתי לא בהכרח יכולים או רוצים את אותו הדבר שאני מבקש לעצמי. כמובן, אם כך, שאינני יכול לשים קצוץ על כולם ולהסתלק לאיזה אי פסטורלי ולקיים אורח חיים כפרי. (האמת שכרגע, מבחינתי, גם חצי אי זה בסדר גמור…)

        • עוד גבר

          אכן, המאמר שקישרתי אליו (שהוא, אגב,חלק מאוסף
          מאמרים, מרתקים לטעמי, אליו(הם) יש קישור בתחתית
          המאמר) כפי שכתבת, גם לדעתי, מחכים. אני בטוח
          שאתה לא אויל… נראה לי שדווקא ממש להיפך.. אגב,
          התרגום ל-contentment לפי מילוני הוא “שביעות רצון”
          שזה די דומה.

          אכן, יש הרבה מה לשפר באורח החיים המודרני, לא בטוח
          ש”הבעיה” היא אצלך… אולי ה”שיטה” לא בסדר… בגלל
          הטכנולוגיה, הצרכים הבסיסיים הדרושים לקיום (מזון, קורת
          גג, רפואה ועוד) מסופקים יחסית בקלות ולכמעט כולם (או
          לפחות תיאורטית יכולים להיות מסופקים). מה שקורה היום
          לטעמי, שאנו נמצאים בשלב בו דרושה רביזיה – לעצב איזה
          “סדר חברתי” חדש המביא בחשבון יותר את שביעות הרצון
          (הממוצעת, מן הסתם) וקצת פחות את הרווח בכלכלי
          (והפערים העצומים בו, ללא צידוק) – באותם מקרים שאלה
          עומדים בסתירה זה לזה (ולא תמיד כך הוא). במאמר
          שכתבתי כאן באתר (“ארץ הדימיון”) ניסיתי לשרטט בקווים
          גסים, מעין רעיון אפשרי לסדר אוטופי שכזה:
          https://bananot.co.il/articles/902

          אני יודע שהרגשה פנימית היא עניין סובייקטיבי, אולם אני
          יכול אולי קצת להתקנא בך על כך שאתה כבר נשוי ואב לילדה,
          אני, מה לעשות, למרות גילי המתקדם ומאמצי עדיין רווק,
          מצד שני אני בטוח שנישואין לא מבטיחים אושר, אבל
          בנישואין(/זוגיות) נכונים ומתאימים אני מאמין שיש יותר מן
          הטוב מאשר מצב הלבד, אז יש לך, אני משער, סיבות טובות
          להיות שבע רצון.

          מבלי להכירך, אני מאמין שאתה יכול להגיע לאן שתרצה,
          גם אם זה אי בודד… כמובן תוך דאגה למשפחתך וילדך.
          לעניות דעתי, בכלל לא בטוח ש”הליכה בתלם” היא “הדבר
          הנכון”. הסבים/ות שלי שהגיעו לארץ לפני הקמת המדינה,
          היו מהחלוצים שהקימו את המדינה. אני משער שהם עזבו
          את המסלול “המקובל”(?) ובזכותם/ן אני כאן… אגב, יש לי
          הקדשה אישית מאישיות די חשובה (ז”ל) עם תמונה שלו
          שכתב לי כשהייתי עולל: “כשתגדל תחלץ” (כנראה מלשון
          חלוץ). חלק מתחזיותיו של האישיות הנ”ל אכן התממשו,
          וכנראה שהוא התכוון במושג חלוץ כמשהו חיובי וטוב שיש
          לשאוף אליו… והחלוץ לא תמיד הולך בתלם הוא מתווה את
          התלם… (לפחות לעצמו/משפחתו ולעיתים לעוד) ונסיים
          בנימה אופטימית: בהצלחה בכל דרך שתבחר והעיקר –
          שתהא מרוצה…

  5. יבגני

    קורה לי המון שאני חושב מחשבות כאלה, על המציאות האפורה חסרת התכלית של המאבק היומיומי. כל כך בא לי גם, כמו שהגדרת יפה, “לשבור את הכלים”, לעזוב הכל לנסוע כמה שיותר רחוק, ולחיות במציאות פסטורלית.
    אז אני מתחיל לחשוב, אם הייתי רוצה את החיים האיטיים האלה, שחיים במקומות האלו שאני חושב עליהם. האם הייתי משתעמם? אני הרי אוהב את ההנאות שיש לחיים המודרניים להציע. כנגד זה, אני שוב נזכר כמה “עולה” לי לחיות את החיים המודרניים, והאם אני נהנה מהם בכלל. התשובה לא אחידה. בד”כ היא תלויה במצב הרוח של אותו הרגע, ובד”כ מצב הרוח לא משהו באותו הרגע, אחרת לא הייתי חושב על זה בכלל.
    כבר נאמר הרבה על המבוך שאנו מצויים בו. את מיטב שנותינו אנחנו משקיעים בלימודים ובהתבססות כלכלית, שלאחריהם מצפה לרובנו דאיכה איטית. יהיו כנראה עוד הרבה רגעים מאושרים, אבל רוב האנשים כבר יעברו בשלב הזה את שנות השיא שלהם, וכבר לא יוותרו להם חלומות להגשים, בין אם הגשימו אותם ובין אם לא.
    אז עולה השאלה: אם אני בטוח כל כך שזה מה שיקרה, אז למה אני לא שובר את הכלים כבר עכשיו, ונוסע בעקבות הלב. אצלי התשובה היא – הלא נודע. כל המחשבות על חיים מאושרים במקום אחר עלולים להתגלות כאשליות, וגם עולות תהיות על מה אתקיים במקום אחר.
    כנראה שלא יהיה לי האומץ לשבור את הכלים, שהם חוקי החיים שמוזנים לראשינו מרגע היוולדנו, בצירוף המטלות שאנו מחוייבים אליהם. יש בי עדיין קצת אמונה, שאני יכול לצאת מהמבוך הזה, להצליח בחיים ולהיות מאושר גם בעולם שלנו. לצערי, בזמן האחרון מכרסמת בי התחושה, שאני כנראה לא עד כדי כך מוצלח בשביל המשימה שכולם חושקים בה. אם זה לא יקרה, ועדיין לא יהיה מאוחר מדי, אז אני מקווה שיהיה לי השכל לשבור את הכלים, ולתת לעצמי את ההזדמנות האחרת. מקסימום, כשאהיה בן 80, אני אדע שעשיתי את כל מה שיכולתי.

    נ.ב. נראה לי שקצת סטיתי מהנושא, אז תסלחו לי בבקשה.

    • דורון לב

      יבגני, אני מודה לך על התגובה האינטילגנטית. נראה לי שמכל התגובות כאן אתה קלעת בצורה המדויקת ביותר לתחושות שהובילו לכתיבת הקטע הזה. בספר הנדוש “אבא עני, אבא עשיר” של קיוסקאי הוא מגדיר זאת (בהקשר הכלכלי) כ”מירוץ העכברים” – הצורך לעשות מה שאמרו לנו (תיכון, צבא, אוניברסיטה, עבודה בדר”כ בתור שכיר, התקדמות בתוך הארגון, במקביל חתונה וילדים) שמעוור אותנו ולא מאפשר לנו “לשבור את הכלים” ולצאת מהקופסה שלנו, מהריבוע ששורטט לנו מראש. האבסורד הוא, אפוא, שהחיים המודרניים מזמנים לך מסלול חיים כמעט צפוי מראש (בוריאציות כאלה ואחרות) ומי שרוצה לעשות אחרת נחשב לחריג, אולי אפילו קצת משוגע. בייחוד אם הנ”ל מעל גיל 30, שלב בו כולם מצפים ממך “להתמסד”. האם ההליכה שלנו בתלם היא בלתי נמנעת? למה שלא נחלום בגדול?

      בנוגע לחיים שקטים יותר, לצערי הרב החיים שלי לא מאפשרים לי (בגלל מגבלות אובייקטיביות למדי) לעקור מכאן ולעבור למקום שקט ופסטורלי. וזאת למרות שבמהלך השנים הבנתי, שזה באמת מה שיעשה לי הכי טוב. אבל לצערי אני לא יכול לממש זאת. למעשה המחשבות שביטאתי כאן היו של “לברוח מהכל” במובן השלילי – להשאיר מאחורי את כל ההתחייבויות המשפחתיות ואת הלימודים והקריירה. להתחיל בארץ אחרת בתור אדם אלמוני מאפס. בלי היסטוריה. ולנסות לחיות חיים פשוטים ושקטים ככל האפשר. הרבה פעמים יש לי תחושה שהייתי צריך להיוולד בכפר, במקום שקט, משעמם אפילו, ולעסוק בעבודה פשוטה ובסיסית יותר. נראה לי שאני באופן אישי פשוט לא כל כך בנוי לחיים המודרניים, לסיר הלחץ ההשגי והתחרותי שמשליכים אותנו לתוכו בלי לשאול אותנו בכלל.

      • יבגני

        דורון, תודה גם לך שהגבת לתגובה שלי.
        כנראה שיש לנו באמת צורת חשיבה דומה בנושא הזה. כנראה שיש חלומות שפשוט לא נועדו להתגשם, בגלל המחיר הכבד שהגשמתם תגבה.
        כדאי להיות מודע לכל האפשרויות הקיימות בחיים, כדי לדעת, שבסוף בחרת את האפשרות הטובה ביותר בעבורך. בסופו של דבר לך תדע גם, כמעט הכל אפשר לשנות. גם אם זה כולל לסיים את הלימודים, לחסוך מספיק כסף, ולעבור עם כל המשפחה לחיות בדרך שמצטיירת במחשבות. מקסימום, אני מאמין, שדרך החיים הנוכחית תמיד תהיה פה למקרה והדברים לא יסתדרו כפי שתוכננו.
        תמיד אחרי שאני חושב בצורה רצינית על הנושא הזה, אז כל מחשבות הכפירה האלו נראות לי חסרות אחראיות. אך חיים רק פעם אחת, ואסור לשכוח את זה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *