סיפור קצר: חברים יתקשרו ויניחו שאני עסוקה, אולי גם ישאירו הודעה מצחיקה מתחכמת על המשיבון שלי שעונה בעצמו בהודעה מצחיקה מתחכמת

סתם עוד יום

זה יהיה יום רגיל לחלוטין. סתם עוד יום באמצע השבוע. השמש תזרח, אנשים ילכו לעבודה, סופרים עוד יום אחד בדרך לסוף שבוע שבדרך לעוד שבוע, ילדים לבית ספר. פקקים ארוכים משתרכים בכניסה לתל אביב. מובטלים על ספסל בלשכה, גם אני ישבתי על הספסל הזה. רק אני לא אהיה עוד.
ההורים שלי ילכו לעבודה כמו בכל יום, אחי יסע לאוניברסיטה לפקח על שיעור מעבדה ואחותי תקח את הילדים לגן, כאילו כלום לא קרה. כמו בכל יום שבו מתעוררים קצת באיחור ומייחלים לעוד רבע שעה של חסד מתוק.
אולי הם יתקשרו לשאול מה שלומי ויניחו שיצאתי לטייל עם הכלבה או לסידורים או שאולי אני נחה אחרי לילה מאוחר של בילויים. חברים יתקשרו ויניחו שאני עסוקה, אולי גם ישאירו הודעה מצחיקה מתחכמת על המשיבון שלי שעונה בעצמו בהודעה מצחיקה מתחכמת. הודעה שניסחתי והקלטתי שוב ושוב עד שהיתה לשביעות רצוני, עד שבקעה ממנה שמחת חיים ועליצות. אני לא כאן, אני עסוקה תמיד, יש לי המון חברים, המון המון. אם אני לא כאן אני בטח מבלה ונהנית. כמה שאני נהנית.
השכנה מועד הבית תתלה מודעה לגבי מיסים בכניסה לבניין. היא תראה שהחתולים שלי מחכים עדיין לארוחת הבוקר שלהם ואולי גם תחשוב לרגע שזה קצת מוזר שעדיין לא ירדתי להאכיל אותם. אבל רק לרגע. יש לה דברים אחרים לעסוק בהם.
לכלבה ולחתול עוד ישארו אוכל ומים בקערות. הכלבה תנסה להעיר אותי ותתיאש. אחרי כמה שעות היא תשתין באמבטיה בלית ברירה ותתכרבל לישון מתחת למיטה. היא עוד לא יודעת אבל בטון מכלאות ממתין לה בקצה המסע הזה.
אולי אחד מהשכנים בבנין ממול ישים לב שלא השקתי את העציצים שלי היום. אולי אני לא בבית. אולי נסעתי מכאן. אולי זה השכן הצעיר שמנופף לי לשלום מדי פעם, טועה ממרחק לפרש את הבעות פני.
צהריים. הילדים יחזרו מבית ספר, יעברו במדרגות וישמעו נביחות , אולי הם יעצרו לשניה, אולי לא.
אמא שלי תתקשר שוב לגבי הארוחה ביום שישי ותשאיר לי הודעה כעוסה. מה היא חושבת לעצמה. כבר לא משנה.
אולי יתקשרו מחברת סקרים, אולי ילדות קטנות יצלצלו בדלת להתרים לחולי סרטן. אולי. אולי יתקשרו ממשרד ההשמה לשלוח אותי לעוד ראיון ועוד ראיון. ישאירו הודעה מנומסת ועניינית ויחשבו בלב “היא לא רצינית, לא עונה לטלפון מהבוקר”. באמת.
חם עכשיו והצמחים שלי מרכינים ראש, החתול שותה מהאקווריום. הם מרגישים שמשהו לא בסדר. ריח מוזר כבר עומד אולי באויר.
הדואר יצטבר בתיבה – בעיקר עלוני פרסומת. דברים שכבר לא אקנה לעולם. הדואר יישפך מהתיבה על הרצפה והמנקה תרטון לעצמה כשתתכופף להרים אותו לפח. אני מצטערת, דווקא השתדלתי להתחבב עליה. מעולם לא דרכתי ברטוב.
בערב יתחיל הטלפון שוב לצלצל. חברים מחפשים אותי. מאוחר מדי. איפה אני? למה אני לא עונה?
הלילה ירד, מכל החלונות ריח של חביתות וסלט. רק אצלי חשוך. הריח היחידי העומד כאן בחלל הוא ריח קל של רקבון.
ניקיתי את הבית לפני והחלפתי מצעים. גם ניקיתי את הארגז של החתול והשארתי הוראות קפדניות לגבי הטיפול בו ובכלבה. אני לא רוצה שיושלכו לרחוב. אבל אחרי חודשיים אמא שלי תתיאש והכלבה שלי תמצא את עצמה חולקת מכלאה עם עוד חמישה כלבים ומחכה לי. אני לא אגיע.
מחר-מחרתיים, כשהריח יתגבר, אולי ההורים שלי ידאגו , מכבי האש יפרצו את הדלת. בפתח יעמדו גם שוטר או שניים מהתחנה שמכירים אותי, אולי עשיתי איתם משמרת לילה בחודש שעבר. הם קצת המומים. לא נראיתי כזו. בחיים לא. עלי לא היו מאמינים.
השכנים מתקבצים. לא בכל יום קורה דבר כזה. משחררים את הכלבה. החתול מתחבא בארון, פותחים חלון שיצא הריח, מחכים לאמבולנס של חברא קדישא.
אמא שלי בוכה. אבא שלי לא. אחי מתנדנד מרגל לרגל. אחותי המומה. דבר כזה. איך יכולתי.
הנה מגיע האמבולנס והקצין התורן. חבר שלי לשעבר. הוא קצת בהלם. קצת לא נעים לו. לא נראיתי לו כזו. בחורה אשכנזיה מוצלחת. טעות.
אולי זה באשמתו? לא. חבל שלא השארתי מכתב.
חברא קדישא מעבירים אותי לתל כביר. אמא שלי היסטרית. אבא שלי לא בוכה. אחותי מחפשת מישהו שישמור לה על הילדים.
אלונקת המתכת מקבלת אותי, מנחמת אותי, תישני ילדה תישני, היה לך קשה כל כך. תישני. הסבל נגמר. הכל בסדר.
הם ידפיסו מודעות או שאולי לא , יקברו אותי בבית הקברות או שאולי מחוץ לגדר. יתאבלו, יכעסו, לא יבינו. מה עשינו? נתנו לה הכל.
ואתם בסדר, נתתם לי הכל. זו רק אני אשמה.
רק אני ישנה ישנה ישנה. אני אינני. לא אכפת לי יותר מכלום.

על הכותבת תמר דרסלר

בת 33 בדיוק, בוגרת פילוסופיה באוניברסיטת בר- אילן, מתרגמת עורכת , כותבת , משתדלת להיות גדולה ואחראית, מגדלת חתולים, כלבה וארנבת.

תגובות

  1. עצוב עד דמעות.
    גלינדה המכשפה מארץ עוץ אמרה שהלב לא נמדד בכמה שאתה אוהב אלא בכמה שאוהבים אותך.
    אולי אם לא אכפת לך מכלום יהיה אכפת לך שלכולם אכפת ממך,,,

  2. עצוב עד דמעות.
    גלינדה הקוסמת מארץ עוץ אמרה שהלב לא נמדד בכמה שאתה אוהב אלא בכמה שאוהבים אותך,,,
    אולי אם לא אכפת לך מכלם, יהיה אכפת לך שלכולם אכפת ממך,,,

  3. עצוב עד דמעות.
    גלינדה הקוסמת מארץ עוץ אמרה שהלב לא נמדדת בכמה שאתה אוהב אלא בכמה שאוהבים אותך,,,
    אולי אם לא אכפת לך מכלום, יהיה אכפת לך שלכולם אכפת ממך,,,

  4. מציאותית

    ואחרי שיגלו מה עשית, לעולם ל-ע-ו-ל-ם לא יהיה להם יותר “סתם עוד יום”. מנסיון.
    כל יום מאותו רגע ועד שארית חייהם יהיה סיוט אחד גדול, יהיה רצון לעשות את מה שאת עשית. יהיה רצון לקבור את עצמם חיים.

    התאבדות היא פתרון קבוע לבעיה זמנית.
    לפני הפתרון הסופי הזה יש כל כך הרבה תחנות בדרך: לפנות לעזרה מקצועית, להתנתק מהשגרה, להתפטר מהעבודה, לנסוע לאיזה מקום רחוק ולהירגע.

    כאב לי לקרוא את זה, אם רק הייתי יכולה להגיד את הדברים האלה לאחי, הדברים היו יכולים להיות היום שונים.

    מקווה שתמצאי את האור שלך.

  5. אלמוני

    מאמר חשוב ורלוונטי למספר רב של אנשים, חבל שלא זכה למקום בולט יותר (שירלי!).

    התחושה שאין בשביל מה לקום בבוקר היא נוראית. מכיר אותה, הייתי שם. למזלי הרב הבנתי בזמן שהמצב הפיך, וזה בדיוק הדבר הכי חשוב שכדאי שהמתאבד הפוטנציאלי יבין *ניתן לשנות את המצב!*

    אני ממליץ בחום רב להציץ באתר של ער”ן http://www.1201.org.il/main.asp
    או פשוט להתקשר לקו החם שלהם 1201

  6. לתמר: יודעת אני מה זה בדידות, אפילו כתבתי על זה דבר או שניים, אך
    המוות הוא לא בדידות אלא שלווה עילאית בלי כאב, בלי מחשבות, רק
    שלווה נעימה ….. מקווה שתביני מה שרשמתי לך כאן, כי אני הבנתי אותך עד עמקי נשמתי…. ואסיים במשפט אחד
    “כל נשמה מחפשת נשמה להמשיך איתה את מסלול החיים ואחרי החיים שבעצם רק מתחילים….”

    שתמצאי את אשר ליבך מחפש, כי בעצם מה שאת מחפשת נימצא קרוב!

  7. כמה נכון…האנשים שאת הכי פחות מצפה שיבצעו התאבדות הם אלה שמבצעים אותה, שבעצם מרגישים בדידות,שלא מקשיבם להם, שאין אף אחד שמבין אותם(מנסיון)…רק שהם צריכים לחשוב את מי הם משאירים מאחור או מה יכול לקרות להם בעתיד שלא בהכרח צריך להיות דבר רע…תודה על המאמר!!!

  8. זה מדהים. נכון. אמיתי. מהלב.
    בחשיבה לטווח ארוך לא ארצה לעשות זאת.
    כרגע מרגשיה כמוך. אין בעולם אף אחד שמבין. מבין באמת.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *