עונת החלומות

המשימה: להתחתן

התעוררתי הבוקר דבוקה, מיוזעת ועצבנית מסיוט נוראי. נעמדתי יחפה וגיששתי לעבר חדר האמבטיה. שטפתי את הפנים הדביקות כמו מסטיק שלי והלכתי אל המטבח. השעה הייתה ארבע בבוקר. עוד לא ממש בוקר אבל כבר לא ממש לילה. כיצד אסיים עכשיו את הלילה? צמרמורת חלפה בי. ניגשתי להכין קפה.
עד שהמים רתחו חשבתי על הסיוט שבגינו התעוררתי שטופת זיעה.
בחלום שלי היה ערב, קיץ, המון אנשים, מגונדרים להפליא, מפוזרים בחצר כלשהי. חצר? הממממ לא ממש חצר. יותר גן. אולי אפילו גן אירועים. כולם חיכו בהתרגשות. פטפטו וניקרו אוכל כמו שתמיד עושים באירועים שעדיין לא התחילו.אני אישית לא הייתי שם. עדיין לא, בכל אופן. אבל המשפחה שלי הייתה. אמא שלי עמדה בשמלת ערב ארוכה, אבא שלי חנוט בחליפה (?!), אחותי יפיפייה אמיתית בשמלת מיני לא חושפנית.
רק אני נעדרתי. למה? עצמתי את העיניים, שכחתי מהקפה בינתיים וניסיתי להיזכר. עוד קרובים אליי שהו שם. דודות. הבעלים שלהן. הילדים. סבתא שלי, היחידה. חברות שלי עמדו נרגשות. קרובים-רחוקים שלא ראיתי תקופה ארוכה, או אולי גם בעצם בחיים לא. היו עוד אנשים שם. זרים לי. איך הם התגנבו לחלום שלי? עצמתי את עיניי והמשכתי להיזכר. ברקע הייתה מוסיקה. קלאסית. המממ. לא מתאים לי. אני אפילו לא חובבת מוסיקה קלאסית. מעניין מה אני עושה, פה, בחלום הזה.

אנשים שוחחו ביניהם. “איפה הם? הם מאחרים”. עכשיו כבר הסתקרנתי ונשאבתי עמוק אל החלום בחזרה. מהר מאוד הבנתי מי הם “הם.” הייתי המומה. צעדתי לגן האירועים, אוחזת בגבר גבוה שצעד לידי. לבשתי שמלה לבנה ארוכה, דמוית עוגת קצפת, משובצת לאורכה בפנינים, שובל ארוך כיסה את הרצפה, נגרר אחרי ולא היה אף אחד שיצעד מאחור ויחזיק אותו, כדי שלא יתלכלך.
זו החתונה שלי! אני חולמת את החתונה שלי! מסוקרנת עוד יותר נצמדתי אל החלום, נזהרת שלא לגעת בו יותר מדי, לא לפוצץ את הבועה.
פסעתי על השביל. כולם רצו אלי. אימי נישקה אותי בלחי, ואני בתגובה צווחתי בקול חלוש יחסית: “באוויר, באוויר, האיפור!”
“אוקי” אימי הנהנה אליי ומחתה דמעה או שתיים.
אחותי לחשה לי: “את מושלמת”.
חייכתי אליה.
זה הספיק כדי שאמשיך ואצעד זקופה עוד יותר, גאה בחתן שלי, בחתונה שלי.
אפילו שהכול היה חלום, החתן היה מדהים. גבוה ורזה, אך שרירי. היתה לו תספורת קארה, חלק, בצבע שטני טבעי. הבטתי בו. הוא הביט בי בחזרה. הלסת שלו הייתה מרובעת וחזקה, כמו שתמיד חיפשתי אצל גבר. הוא לא היה בול הטעם שלי, אבל הוא היה חתיך וחתן-דוגמן מצוין. הוא צעד זקוף, אחז בזרועי ולא התבלבל בדרך לחופה אפילו פעם אחת. בדרך לחופה?! כן, כן, בחלום שלי צעדתי אל מתחת לחופה.

הגענו. ארבעה גברים אחזו במוטות החופה, וחייכו אליי. קרנתי אליהם בחזרה. אפילו זרחתי. הבטתי סביבי. כולם היו שם: הדודה של אימא שלי – רחל הזקנה, שתמיד הסתכלה עלי כאילו אשאר רווקה זקנה כמוה, כאילו אני אחות לצרה. שושי, הפקידה מהבנק, שתמיד, אבל תמיד, ניסתה איכשהו לשדך לי את האחיין שלה, אסיר משוחרר. החברות שלי, הטובות, וגם אלה שלא, שתמיד ערכו איתי תחרות. ובעלי לעתיד, שבעוד מספר רגעים יקדש אותי. התמתחתי והרמתי את ראשי מעלה.
אני כלה! הגשמתי את המטרה האמיתית שכל בחורה מהיום שהיא מגיחה לעולם לומדת לשאוף אליה:
תתחתני. תתחתני. תתחתני. וכמה שיותר מהר. ואל תשכחי כמובן להתחתן לפני הבת דודה הקרובה שלך/הבת של החברה הכי טובה של אימא שלך. ותחתרי לכך שהוא יהיה גבוה, יפה, עשיר, חכם וחרוץ בבקשה. והנה אני עומדת בציפיות שלהם, מגשימה אותן. אפילו שזהו רק חלום, אז מה? לפחות אני מגשימה את החלום, גם אם רק בחלום.

הרב עלה. הייתה המולה. הוא חייך אליי. חייכתי בחזרה, אוחזת חזק יותר בזרוע של בעלי. לפתע שמתי לב שאני לא אוחזת אף זרוע. היד שלי נשמטה. איפה הוא? איפה הבעל לעתיד שלי, שלפני דקה עמד פה, קורן ומאושר, ממש על ידי? הסתובבתי מבוהלת. כולם התלחשו. החלום הפך לסיוט.
עמדתי תחת חופה, עם שמלת כלה, מאות מוזמנים, רב אחד ושתי טבעות על כרית אבל החתן נעלם! רציתי לרדת מהחופה, אבל מישהו עצר אותי. הרב כחכח בגרונו. הבטתי בו.
“איפה החתן שלי?” שאלתי בקול חלוש.
“הוא התחרט”, הוא מיהר להתנצל כאילו היה מדובר בו ולא בגבר אחר, שהיה קיים רק בחלום שלי,
“הוא אמר שאת ממהרת מדי, לחוצה”.
אני? לחוצה? הפניתי לו את גבי והסתובבתי. אני בכלל לא לחוצה!
“אבל אם את רוצה…” הוסיף הרב.
הסתובבתי לעברו שוב.
“אם אנחנו פה, במעמד הזה ואת כבר לבושה, אולי את מעוניינת להתחתן עם עצמך?”

מחיתי את הזיעה ממצחי ומזגתי סופסוף את הקפה. זה היה סיוט אמיתי.
כלה עם שמלה, תחת החופה, מאות מוזמנים וטבעות מיותמות כי החתן ברח. ולמה? כי הכלה לחוצה מדי.
הקפה הרותח נשפך עלי. חיפשתי אחר מפית. היד שלי נתקלה במעטפות. אנגב בהן חשבתי. שלפתי אותן והבטתי. שלוש הזמנות. שלוש הזמנות לחתונות של שני חברים ואחת שלמדתי איתה.
”הנקמה המתוקה”, חשבתי לעצמי ומחיתי איתן את הקפה השפוך. שיעזו להגיד שאני לחוצה מדי, במיוחד בעונת החתונות.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *