על דגלים וחיילים

"בשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר, אבל הנאה והמגונה (הטוב והרע) הם במפורסמות, לא במושכלות… ואין הכרחי טוב ורע כלל אלא אמת ושקר."

הרמב"ם, מורה נבוכים, ח"א, פ"א

בהנחה ששני הצדדים בוויכוח על השרות הצבאי ביהודה, שומרון וחבל עזה מסכימים לפחות על הנתונים, העובדה שהם מגיעים למסקנות הפוכות מצביעה, מלבד על דרכי חשיבה שונות, גם בעיקר על הבדלים בסולם ערכי המוסר שעליו נסמכים המתווכחים. הסרבנים רואים בכל שרות צבאי מעבר לקו הירוק התעמרות בעם נכבש המוסיף נדבך לתהליך השחתת החברה הישראלית, בעוד מצדדי השרות רואים באותו שרות צבאי עצמו מלחמת הגנה עצמית המצדיקה את רדיפת המפגעים גם מעבר לקו הירוק ומחשיבים את השרות כחובה אזרחית ממעלה ראשונה. הוויכוח הנ"ל עורר מהומה רבתי בתקשורת ולא כאן המקום לפרט את טענות המצדדים והמתנגדים. הנושא כבר נטחן עד דוק במדיה הכתובה והאלקטרונית וניתן להניח שהקורא הנאור מכיר את העובדות המוצגות על ידיי שני הצדדים וכבר מחזיק בעמדה מוצקה.

מאחר ובוויכוח ערכי עסקינן, קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לשכנע אדם שעולם הערכים שלו שגוי, קל וחומר במאמר קצר של שמונה מאות מילים וכמו שכתב ישעיהו ליבוביץ בראש פרק להרצאה "החיים כערך", בהסתמכו על הרמב"ם המצוטט בראש מאמר זה, "ערכים אינם קטגוריות של החשיבה הרציונאלית, ולא ניתן לגזרם מהכרח שבמציאות או בהגיון, משום שאין הם שייכים לתחום הקוגנטיבי אלא לתחום הקונאטיבי של תודעת האדם". אם כך, מטרת השורות הבאות היא לא לשפוט מי צודק, אלא להציג דרכי תגובה למתווכח שיהלמו את סולמות הערכים השונים של הצדדים עם פגיעה מזערית בפרט ובחברה בה הוא חי.

רוב אזרחי המדינה הדמוקרטית רואים במדינה כלי שנוצר על ידי בני אדם על מנת לשרת בני אדם. ולכן עבור הרבה אנשים אין המדינה נחשבת לערך העומד בפני עצמו. מכאן שסמכותה של המדינה לחייב את אזרחיה היא מוגבלת, כמו שאי הציות לפקודה בלתי חוקית בעליל מדגים. עבור אחד יהיה שרות צבאי בשטחי יהודה שומרון וחבל עזה פעולה בלתי חוקית בעליל, עבור השני פרוק התנחלויות תחשב לפקודה העטופה בדגל שחור מכף רגל ועד ראש ועבור השלישי רק ירי באנשים כפותים יצדיק סירוב פקודה.

ההגיון הבריא והחוק אומרים שעל האזרח לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל, וחובה עליו לפעול על פי סולם ערכיו. מתוך ההנחה הסבירה, שסולמות הערכים של חברי הקהילה דומים, לפחות בבסיסם, אפשר לצפות שהתנגשויות גדולות ימנעו מראש. אך מה עושים כאשר צבע הדגל המתנוסס מעל הפקודה נראה שונה מאוד לאנשים שונים?

במקרה כזה נראה שיש לרדת שלבים בסולם הערכים עד שמגיעים לערך מוסכם ולנסות להגיע להבנות ברמה בסיסית יותר. אחד הערכים הבסיסיים ביותר בדמוקרטיה הוא העיקרון שהאזרח הבוגר אחראי למעשיו ועליו לתת את הדין בפני בית המשפט אם עבר על החוק. במקרה הנוכחי של סירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל יעמוד בעת המשפט לזכות האדם הדגל השחור המוסכם על החברה ככזה ויזכה את ה'עבריין'.

עברה על החוק מתוך כוונה לעורר הד שיביא לשינוי בחוק ה'מאותגר', תוך לקיחת אחריות למעשה, היא לא דבר חדש, ודוגמה יפה נתן השופט העליון חיים ה. כהן, שהלך לעולמו סמוך ליום העצמאות, שבעת היותו היועץ המשפטי לממשלה מנע את אכיפת החוק האוסר יחסים הומוסקסואלים בצנעה, חוק שרק לאחרונה שונה.

בהסתמך על ההסכמה של שני הצדדים להישאר כפופים לחוק, נוכל להציע את המהלכים הבאים לסרבן ולמצדד: הסרבן, ברצונו לשמור על סולם ערכיו וקרוב לוודאי גם לעורר את החברה לקראת שינוי תחיקתי, יסרב לשרת, יעמוד לדין ויישא בעונש שתחליט עליו החברה. אם סרבן השרות גם מסרב לתת את הדין על מעשו, הרי הוא כורת את הענף המוסרי עליו הוא יושב, שכן בכך הוא הופך לאנרכיסט. במקרה זה, הוא מוצא מחוץ למשחק (כל הדמוקרטיות דוחות התארגנויות אנטי דמוקרטיות) וכאן גם נפרדות דרכיהן הערכיות של המתווכחים.

המצדד, שהוא גם השופט, יעניש את הסרבן כל זמן שהוא מסרב שכן הוא חוזר על העברה שוב ושוב. (כפי שאכן קורה במצב הנוכחי שכן הסרבן נקרא עם שחרורו לשרות בדיוק באותו מקום בו סירב לשרת).

צורת ענישה כזאת מספקת את שני הצדדים מבחינה ערכית: הסרבן הראלי שרוצה למחאות אבל גם לחיות יכול לסרב פעם, פעמיים, להיענש, לשרת ולחזור למהלך חייו התקין. המחיר שהסרבן משלם עבור האידיאלים שלו פרופורציונאלי לחשיבות שהוא מעניק לנושא. אם הנושא בוער בעצמותיו הוא ישב בכלא עד לשינוי החוק, הגעה לגיל פטור משרות מילואים, או מוות, מה שיבוא ראשון (או הזול מבניהם, בכל מקרה לא תאשר הקופה כפל מבצעים). באופן כזה ניתן לסרבן כלי מחאה חזק כנגד מדיניות השלטון, עם אפשרות לפשרה הוגנת בין מחאה לקיום.

המצדד בשרות, בהענישו את סרבן השרות 'האמיתי', זה שאינו מתפשר על ערכיו, במאסר עולם ללא אפשרות חנינה, נשאר נאמן לעקרונות הדמוקרטיה ושומר את תופעת הסרבנות בממדים הפרופורציונלים לחומרת הסוגייה, שכן מספר גדול של סרבנים כלואים קרוב לוודאי שיעורר גל ציבורי שיוביל לחקיקה מתאימה שתשנה את צבע הדגל כפי שרואה אותו רוב הציבור.

צחי בר

תגובות

  1. אלכס

    הרי הם בשר מבשרנו.
    לכל פושע מגיע סיכוי לשיקום, אסור לשלול את זה מהם.

  2. אלכס

    למה אתה לא מדבר בצורה כל כך אוהדת על ערכים של פושעים אחרים כמו אנסים ("היא אישתי מותר לי לעשות בה כל שארצה") או שודדים ("צריך לחלק את העושר מחדש!") או רוצחים ("ראש הממשלה בגד בעם").

    • ההשוואה לא מקובלת עלי מסיבה אחת פשוטה, מכנה משותף ערכי לרוב האנשים שאני מכיר – סרבנים או לא סרבנים הוא חיי אדם. יש הבדל עצום בין נטילת חיי אדם ובין אי מוכנות להגן עליהם (מנקודת המבט של המצדדים בשירות צבאי בשטחים). אני גם לא חושב שכל מי ששודד ופורץ משתמש בתירוץ של "חלוקת העושר מחדש"….

  3. /עירית

    הלוגיקה פשוטה ומדוייקת, אבל הנחת היסוד שלך שבית המשפט הוא מקום לוגי -על סמך מה?

  4. אינדי_גו

    הסרבן ה"אמיתי", לשיטתך, יישב כל חייו בכלא, כאקט מחאה חריף כנגד המדינה שכפתה עליו לפעול כנגד מצפונו. המדינה, אותו ארגון-על שהצדקתו היא בדאגה לרווחתו של אותו אזרח? זה בהחלט הדגיוני מנקודת הראות של המדינה. מנקודת הראות של האזרח –
    אם כבר פרגמטיזם, אני אומרת, יש גם סירוב פסיבי. לשבת בבית הסוהר (עם פושעים אמיתיים, כאלה שמצפונם לא ממש נקי) מתוך בחירה כל חייך? לא יותר פשוט להחליף מדינה?

    • כן. אפשר להחליף מדינה.
      למעשה, אני משער שסרבן שרות עקשן במיוחד ישב פעמיים שלוש ולבסוף ישוחרר על סעיף 'אי התאמה' או משהו כזה.
      במצב הנוכחי המצדד בשרות נמצא בצד החזק (כלומר הסרבן בסרובו לא מסכן את חיי המצדד באופן מיידי), ויכול לוותר לסרבן, אחרי שישב פעמיים שלוש בכלא. אבל זה כבר עניין של רחמים, שראוי לחברה לשמר גם אותם, באופן בלתי תלוי בעברה.
      במקרה של סכנת קיום ממשית (כמו בשדה קרב) סרבנות נענשת בחומרה רבה יותר (ולא רק בצה"ל).

    • להשאיר הכל מאחוריך ולעזוב למקום רחוק. בשביל זה לא צריך בכלל להגיע למצב של סרבנות, אפשר לעזוב לפני שמגיע הצו. אבל, בניגוד למה שחושבים חלקים בעם, סרבני המילואים עושים את מעשם מתוך אהבה ורצון כנה לחיות כאן, במדינה הזאת, והם מאמינים שאפשר לחיות כאן אחרת. בד"כ אנשים שמאמינים בצדקת דרכם מוכנים גם לשלם את המחיר.
      צחי צודק, סביר להניח שבשלב מסוים ישוחררו הסרבנים. רק לא בטוח שהסיבה לשחרורם היא חמלה או רחמים על ה"בחורים הטובים" שנאלצים לשבת בכלא עם פושעים. סביר יותר להניח שהסיבה האמיתית היא שהמשך המאבק בסרבנים משמרת ואף מגבירה את מאבקם, ומשאירה אותו על סדר היום – וזה בדיוק מה ששלטון המדינה לא רוצה.

      וצחי – תודה על הכתבה הרצינית והמנוסחת היטב.

  5. לא נראה לך

    אם נכנסים ללוגיקה ופילוסופיה אז הובס וגם לוק(אני חושב) חשב משהו דומה: אדם נולד לתוך תרבות מסוימת וחייב לרוב לחיות בה עד גיל בגרות הנהוג באותה חברה. בזמן הזה הוא יכול להחליט אם הוא מקבל את חוקי המדינה או לאו. אם כן אז הוא מחויב להם, אם לא אז או שילך לחפש את מזלו במקום אחר או שיארגן הפיכה. אם הוא מארגן הפיכה שיצפה לעונש מהמדינה שלא יכולה להרשות לעצמה הפיכה כל שני וחמישי ולא יבכה לתקשורת ששמים אותו בכלא.
    עשית משהו- שא בתוצאות. דמוקרטיה היא לא הרשות לעשות מה בזין שך אלא רק לבחור מי ישלוט בך ולהחליט אם אתה רוצה שהוא ימשיך או אם הגיע הזמן שיוחלף. (ויסלח לי הובס אם הוספתי קצת).

  6. אני רוצה להתיחס ל 2 סוגיות: הערכית והדמוקרטית/חוקית (ולפקודות בלתי חוקיות)
    אין דבר מכעיס יותר מאשר קבוצת הסרבנים שעומדת מהצד במין התנשאות מנוכרת ומחליטים "אנחנו לא נלכלך ידינו במעשים לא מוסרים". התנהגותם דומה לשרים שמצביעים "נגד", רק אחרי שוידאו, כמובן, שההצעה תעבור. למה רק להם מגיעה הפריבילגיה לבחור האם להלחם ולסכן את חייהם לפי צו מצפונם? כל זאת בשעה שברור לכולם (ואולי לא?) שמסביבנו יש מדינות ומשטרים שמוסריות וערכים גבוהים מענינים אותם כשלג דאשתקד, אבל חוסנו של הצבא, מאידך, מענין אותם מאד.
    ומשהו אחרון על פקודות בלתי חוקיות:
    אולי זה לא נשמע ככה, אבל אני שמאלני שהצביע מרצ (כן,כן…). וככזה אני חייב לאמר, שההרחבה שעשו למונח "פקודה בלתי חוקית בעליל" יוצאת מכל פרופורציה. אולי כדאי להזכיר: המושג נתבע לראשונה ע"י השופט (שיסלח לי ששכחתי את שמו) לאחר טבח שביצעו חיילים בקבוצת אזרחים ששבו לכפר ולא שמעו על העוצר שהוטל. ללא שום פרובוקציה מצידם, פתחו עליהם החיילים באש וחיסלו אותם. זוהי "פקודה בלתי חוקית בעליל". להרוג תינוקות בכוונה תחילה ומה שעוללו הנאצים היו "פקודות בלתי חוקיות בעליל". להגדרת מהי "פקודה בלתי חוקית בעליל" השתמשו בכוונה במילים חריפות מאוד כדי להסיר כל ספק ולמנוע פרשנויות. אף אדם שפוי בדעתו לא היה ממילא מציית לפקודות כאלה. אין שום ספק שפקודה הפוקדת עליך להלחם למען מטרה שאינך מסכים לה (ובמיוחד שהוחלטה ע"י ממשלה נבחרת) אינה נופלת לקטגוריה של "פקודה בלתי חוקית בעליל"

    בברכת ימים טובים יותר…

    • ארבינקא

      היה אב-בית הדין במשפט כפר קאסם.
      ובלי להביע דעה בשאלת המאמר, משהו קטן על ההחלטיות של "בלתי חוקי בעליל":
      בימי אינתיפדת 1987-1992, נשפטו כמה חיילים על התעללות שביצעו בפקודת מפקדם (מכות לעצירים, כמדומה לי). הם הורשעו בהרכב של שלושה שופטים – שניים סברו שהפקודה היתה בלתי חוקית בעליל, ואחד מהשופטים סבר שהיא היתה בלתי חוקית, אך לא בעליל, ועל כן רצה לזכותם.
      ואני הקטן תמה לנפשי עד היום, אם עבור שופט מכובד לא "התנוסס מעל המעשה דגל שחור", ולטעמו לא היתה זו פקודה "בלתי חוקית בעליל", איך ניתן מבחינה לוגית להרשיע אותם, בהסתמך על הדגל השחור שאמור להתנוסס לעיני כל בר דעת מעל פקודה שכזו? ואם הם הורשעו, האם לא צריך להדיח את השופט שזיכה אותם, כיוון שאם הוא לא רואה את הדגל השחור ,הרי הוא בלתי כשיר מוסרית לדין?

    • אני מצטער על השאלה, אבל איפה לכל הרוחות אתה רואה את הבהירות בהגדרה "פקודה בלתי חוקית בעליל"? אפילו הפרשנות של ההגדרה הזו היא סובייקטיבית עד דמעות! (ויחזק את דברי ארבינקא שנתן את הדוגמא הנפלאה על ההתעללות בעצירים). אני לא יכול להגיד שאני מסכים לגמרי עם מה שסרבני הגיוס אומרים, אבל מפה ועד הגדרה ברורה של פקודה בלתי חוקית בעליל? מה פתאום!

    • גם השימוש שנעשה בצווי השמונה עבר כל גבול של הגיון ,כבוד , אמונה וכו'
      השימוש הציני לצרכים פוליטים שנעשה בצווי ה8 ,ללא תגובה בכלל מעיד על התקרנפות מסוג מיוחד של מדינה שלמה – נכון יש כמה בודדים שמעיזים גם לחשוב אחרת וגרוע מזה אפילו לנקוט עמדה שונה בנושא .

  7. דומיניק

    הכוונה בכותרת לדילמות שעוסקות בנושאים שלא נסובים סביב אידאולוגיות ומוסריות, אבל עדיין תקפותן לא מוטלת בספק. במקרה הספציפי שלי מדובר בקצין שהיכולת שלי לסמוך עליו בענייני מנהלות בשגרה נמוכה ביותר. הקצין הזה פיקד עלי בתוככי שכם בצו 8 האחרון (אני מקווה), ועליו אני אמור לסמוך שיוביל, ולא פחות חשוב- שיחזיר אותנו בשלום. איך מתמודדים עם מצב שבו המוכנות לתרום והמוטיבציה גוברות על הקשיים המוסריים, שקיימים ולא תורמים להתכתשות הפנימית, אך נתקלות בחומה בצורה של טמטום מצד בעלי הסמכות והשררה ביחידה?? אני לא יודע אם יש מקום לדיון בנושא הזה תחת מאמר שמטיל בספק את ה'לגליות' של השירות הצבאי (אם הבנתי נכון), אפילו שיניתי את הניק כי אני צופה תגובות לא אוהדות (לוחם לוחם, אבל פחדן), אבל מאוד חשוב לי לספר שגם לאלה שמשרתים בסופו של דבר יש את הדילמות שלהם, וחלקם מנסים דרכים חוקיות להתמודד עם המצב שנכפה עליהם (להוריד פרופיל, קב"ן) ובלבד שלא להצטייר כבוגדים שמובילים לדמורליזציה של העם ומפחיתים את יכולת העמידה שלו כנגד האויבים מבחוץ. בכלל- נורא מבלבל אותי כל העסק, אני לא מצליח לברר עם עצמי- וכנראה שזה עוד ייקח זמן- אם הדרך שבה בחרתי נכונה. ההחלטה שלא לירות שלא לצורך על אנשים או רכוש (מא"גיסטים התאמנו על מכוניות חונות), לחייך לאזרחים שאל ביתם פרצנו בנשק שלוף בחיפוש אחר מבוקשים, לדבר בנימוס, לחלק לילדים הקטנים סוכריות מהמנות קרב, להשגיח לא להרוס ציוד בבית עליו השתלטנו לצורך תצפית. למזער נזקים- אבל בה בעת לא למנוע אותם לחלוטין ע"י פשוט לא להמצא שם. לי נראה, ובעצם זו מחמאה לעצמי וסוג של עדוד להמשיך ככה, שעדיף שעוד חיילים ינהגו כך, ושיהוו את הרוב, מאשר ישתמטו ויסרבו לשרת בשטחים. מישהו הרי יידרש לבצע את זה- לפחות שיהיו אנשים עם רמת הומניות גבוהה, ולא לוחמים כמו בפלוגת המילואים שלי, שמנסים עם מקלע מאיזה מרחק הם יורידו את כל 4 הצמיגים של המכונית המשפחתית של מוחמד ופטמה

    • דומיניק

      2 תוספות: לא התכוונתי לכתוב שהמאמר מטיל בספק חוקיות שירות צבאי בכלל, אלא את חוקיותם *המוסרית* של מעשי הצבא בשטחים. חוץ מזה- יצא לי קצת ארוך. כנראה שהבלבול שלי מונע ממני ניסוח בהיר ותמציתי כמו שאני רגיל. סליחה.

    • לא כדי לגרום לך להשתמט או לסרב, אלא כדי לבדוק יותר לעומק את הסוגיה:
      מחד טוב שאנשים כמוך ישרתו בשטחים – כל עוד אנחנו שם – ואין ספק שהנזק שנגרם ע"י חיילים מוסריים פחות ממך רק מגדיל את מעגל השנאה ומרחיב אותו הדור אחד לפחות.
      מאידך, אם אתה וחיילים כמוך ימשיכו לשרת בשטחים (ושנינו יודעים שזו לא הפעם האחרונה שצו 8 מגיע אליך), איך תגדל המודעות והמוסריות? הרי כל זמן שאתה שם ואינך מתנגד, אתה שותף בשתיקה לכיבוש, לעוול ולפגיעה באזרחים חסרי זכויות. וכחייל של מדינת ישראל, גם אם אתה באופן אישי זהיר בכבודם וברכושם של התושבים, אתה עדיין חלק מהקבוצה, מהיחידה ומהצבא.
      ניכר שבליבך אתה קרוב לקבוצת הסרבנים, וכמוהם גם אתה אינך מנסה להשתמט אלא לשנות את המצב הבלתי הגיוני שבו אנחנו חיים. אתה מנסה להוביל לשינוי מבפנים והם, לאחר שנואשו, מנסים להוביל לשינוי מבחוץ.
      שינויים כאלו תמיד קשים ומלאים דילמות ובסופו של דבר מה שמכריע את הכף אינו פחדנות או גבורה, אלא אוסף של רגשות ותחושות שגורמות לנו לעשות מעשה לכאן או לכאן.
      אני משוכנעת שאם היו מחליטים על תאריך יציאה – בעוד שנה, בעוד שלוש שנים… – היה גם לך וגם לעקשן שבסרבנים קל יותר לשרת בשטחים, ואפילו להתנדב ולהחליף חיילים פחות רגישים ומוסריים.

      • יש משהו שמאוד מקומם אותי ב"קטע" של הסרבנים, כמי שנמצא (אני משאר) באותו מחנה פוליטי יחד איתם ושותף לראיית העולם ההומניסטית שלהם יש לי בעיה גדולה עם הנימוק המרכזי של הסרבנות והוא חוסר הרצון שלהם לקחת חלק בכיבוש.
        בעיני מדובר בטענה מתחסדת, הרי כל אזרח ישראלי שותף לכיבוש (רק סרבן שיוותר על אזרחותו יכול לטעון שלא) ההשלכה המידית של פעולת הסרבנים היא הרעה של הכיבוש, היות שמדובר באוכלוסיה הומנסטית (כך לפחות הם מעידים על עצמם במכתב) הרי שבעצם מעשה הסרבנות יורד מספרם של החיילים ההומניסטים בשטח, החיילים הללו מונעים לעיתים בגופם "דגלים שחורים" ומשמשים גם ערוץ אינפורמציה לעם בישראל.
        מנסיוני ב- 15 שנה של שירות בסדיר ומילואים (כולל צו שמונה בחומת מגן) דרושה מסה קריטית של חיילים הומניסטים בתוך המערכת, בפעמים בהם אני הצלחתי לשנות תמיד היו איתי עוד חיילים שחשבו כמוני, הסרבנים לא זו בלבד שמשתתפים בכיבוש (מתוקף היותם אזרחי המדינה) הם אפילו מעצימים אותו !!!

        • אורי, זה נכון שבעצם היותנו אזרחי המדינה אנחנו כולנו שותפים לכיבוש ולשליטה בעם ובאנשים חסרי זכויות. אני בהחלט יכולה להבין את הבעיה והדילמה שאתה מעלה. וכמו שכבר כתבתי למעלה כשאתה מחליט להצטרף לסרבנות אתה משאיר את העבודה בידי הפחות מוסריים (אם כי זו הכללה לצורך הדיון, ואני רוצה להאמין כי שיש גם התומכים בהישארות בשטחים שהם גם בני אדם מוסריים ואנושיים).
          ומצד שני, אורי, כיוון שאנחנו חיים במצב בלתי אפשרי, וכיוון שלממשלה ולעומד בראשה אין הצעות אמיתיות שישנו זאת, הצעקה והדרישה לשינוי חייבת לבוא מאלה שחושבים שישנה אלטרנטיבה אחרת, מאלו המאמינים שאנחנו לא חייבים לקדש משפטים כגון "לעולם נחיה על חרבנו". הצעקה חייבת לבוא מאנשים המבינים כי לא ניתן להחזיק מליוני בני אדם ללא זכויות אלמנטריות וללא יכולת להתקיים בכבוד. והצעקה הזאת יכולה לבוא רק ממי שמבין כמה רע הכיבוש הזה לנו, לאזרחי המדינה, לאמות המידה, היושר והמוסריות שלנו כעם וכפרטים.
          לכן אני לא יכולה להסכים איתך שהסרבנות היא התחסדות – לסרב לקחת חלק בשימור הכיבוש האינסופי ולהאמין שאפשר גם אחרת, זו לא התחסדות, זה מאבק וניסיון להביא עוד אנשים להאמין שאפשר גם אחרת. זה אפילו מעורר תקווה.
          נכון, זה משאיר בשטח את החיילים הפחות "טובים", אבל בינינו, חיילים מוסריים יותר או פחות – כולם חייל כיבוש (בעיני הנכבש).
          ובאשר לוויתור על האזרחות – הרי מאבק הסרבנים מוכיח עד כמה חשובה להם המדינה (למרות שבעיני חלק מהעם הם בוגדים), כי רק מי שהמדינה חשובה לו מוכן לשלם מחיר כדי לשנות דברים מבפנים (וקשה לקרוא מתחסד למי שמוכן לשבת בכלא).
          ואפרופו התחסדות,האמירה המתחסדת ביותר (בלשון המעטה) היא: "אנחנו עם שואף שלום אבל לא נוותר על שעל אדמה למענו". ואם עד היום חשבנו שרק מיעוט בימין הקיצוני חושב כך, באה ועידת הליכוד והסבירה לנו כמה טעינו.

          • בוטן, אני מסכים עם כל מילה במכתב הסרבנים חוץ מהשורה התחתונה, הסירוב.
            יש דרכים לא פחות אפקטיביות, אך הפועלות במסגרת הדמוקרטיה ולא גולשות לאנרכיה ומרי אזרחי, אני באופן אישי מארגן עצומה של מילואימניקים משתתפי "חומת מגן" בעד הפרדה הכוללת פינוי התנחלויות, לצערי בשל העובדה שאני מזוהה כשמאלן מילואימניקים רבים סירבו לחתום בשל הפחד להיות מקושרים לסרבנים. במדינת ישראל השינוי מגיע רק מתזוזה במרכז הקונצנזוס, בשל עובדה זו הסרבנים פוגעים במאמץ העיקרי של השמאל.

            • וכל עצומה חשובה. אם תפתח את העצומה להחתמת החברה כולה, ולא רק לחיליי מילואים, זה יהיה אפילו עוד יותר אפקטיבי.
              ואכן, לא רק בישראל, אלא כמעט בכל תרבות מערבית, שינוים מתחילים כשהמרכז מתחיל לנוע. אבל המרכז אינו זז אם לא מתחילה טלטלה סביבו – וזהו תפקיד ה"קצוות" (או השמאל במקרה זה). כדי לגרום למרכז השאנן והשבע להתנער, הוא חייב להרגיש שהאדמה רועדת.
              וזאת גם הסיבה שלא צריך להיבהל ממכתב סרבני המילואים. כיוון שלא מדובר בקבוצה בסדר גודל שמאיימת באמת על ביטחון המדינה, או שתביא למרי אזרחי. ובכלל בימים בו השמאל בארץ עסוק בעיקר בהתחפרות במחילות, חייבת הייתה לקום קבוצה שאומרת "די! עד כאן!".
              יותר מזה, יש סיכוי שקבוצת הסרבנים תרשם כמי שבעטה את בעיטת הפתיחה, והצליחה לנער את החברה הישראלית. וזו הדרך היחידה לגרום לנבחרי הציבור להבין שאם לא יעשו מעשה הם עלולים לאבד את כסאותיהם הנוחים ואת מנעמי השלטון שכה יקרים לליבם.

              • קסדנרה

                כל הוויכוח הזה על מוסריות וציונות. נו באמת. הדבר החשוב הוא שהתייצבות נתפסת כיום כהוכחה לזה שאתה פראייר. כמה תתגייסו יותר, ככה יגייסו אתכם יותר, כולל לדברים שאתם ממש לא רוצים לעשות. זה כי נהייתם קטנים ולא חשובים.

                אנשים, תפנימו:

                ממשלת ישראל הוציאה חוזה על המעמד הבינוני הישראלי. מהלכיה מביאים לשחיקת הבסיס המעמדי של כל אופוזיציה אפשרית.
                תכניתו של שר האוצר תיקח כסף מעבודתכם, מהכנסותיכם, מהשקעותיכם. היא תבטל את המענקים שעוזרים לכם (למשל, ביטול תמיכה במפעלי הייטק במרכז). אם וכאשר תגלו שדבר מכספי הביטוח הלאומי ששילמתם כל חייכם לא יוחזר לכם: סירבתם לעבודה שפקידי בניזרי הציעו לכם, לא תקבלו כלום.
                חוק טל יאפשר לחרדים לקבל הקצבות כשנוח להם, ולשרת בצבא (ובכך לזכות בהכרה חברתית ובדמי קיום) כשלא. הצבא יהיה מסלקה ורשת ביטחון לחברה החרדית. בכך תשתפר יכולת המיקוח של החרדים לעומת החילונים החייבים בשירות הנכפה עליהם ללא יכולת בחירה.
                המלחמה בשטחים תימשך. תפקידה: 1) להביא לסיפוח בפועל ולהחזיר את פועלי הדחק הערבים לשווקים. זה טוב לעשירים הישראלים וטוב לדתיים, משום שאת הפלסטינים ניתן לגרש בסוף כל יום חזרה ואין לחשוש מטמיעה שלהם בציבור היהודי. 2) ללחוץ על הסקטורים המשרתים בצבא באמצעות גיוס תכוף, צווי שמונה, וחוסר וודאות כללי, המחלישים אותם ומסכנים את מקומות עבודתם. 3) להמשיך במגמת הבידוד החברתי והתרבותי, שמחליש את יכולת התחרות של המקצועות החופשיים (התלויים במימון ובהכרה מחו"ל) ובו זמנית גם מחזיר את עם ישראל למקורותי ומבודד אותו מהגויים האנטישמים.
                אל תבינו אותי לא נכון. לא מדובר בקונספירציה, פרוטוקולים של זקני ציון וכל זה. רק שהמנטליות של שליטינו הנוכחיים (ואלו שיהיו לנו עוד הרבה זמן) מובילה במצטבר לתוצאות האלו. שליטינו עינם צרה בגלובליזציה. הם מרוויחים ממשברים ופועלים להעמיק אותם.
                מה הם רוצים? להיות בעולם השלישי, בלי מעמד בינוני, רק עם המון אומלל ונבער מצד אחד, ועם קומץ משפחות עשירות ששולטות בו מצד שני. תסתכלו מי נמצא בממשלה היום: פיאודלים עשירים, ונציגי המדוכאים. הם מנצלים את המשבר הנוכחי כדי לעצב את החברה בדמותם. לכם אין מקום שם.
                לא יבוא שום אביר על סוס לבן להציל אותכם. לא יעקב פרי ולא עמי איילון. גם מפלגות גזעניות כמו שינוי לא יעזרו לכם. הן בנויות כולן על שנאה ולא על תכנית קונקרטית.
                תסתכלו מסביבכם, על החדר שאתם עובדים בו עכשיו, על המחשב היקר, המוניטור, על בני הזוג שלכם, על הילדים היפים. תסתכלו החוצה לרחוב ותראו שם אנשים כמוכם, אנשים מהיישוב. תסתכלו טוב. בקרוב כל זה לא יהיה.
                היה לכם נחמד כמה שנים. הייתם אמידים בארץ וקוסמופוליטים בחוץ. במועדונים בלונדון ותחת שמי טוסקנה ובטיילת בתל אביב. הפריפריה נשארה רחוק מאחור, טובעת בקמעות שלה ובמסורות שלה. עכשיו היא נוקמת. היא לא יכולה לעשות שלה יהיה טוב, אבל היא יכולה לעשות שלכם יהיה רע. ויהיה לכם רע. לא תאמינו כמה.

    • צב מעבדה

      שועל אחד בא לאריה מלך היער וביקש ממנו חופשה כי הוא כבר שפוך מלהיות שועל במשרה מלאה מאז שהוא היה גור. האריה אמר לו שהוא מצטער מאוד, אבל התקן של שועל הוא תקן חשוב מאוד ביער והוא (האריה) לא יכול להרשות לשועל לצאת לחופש כרגע.
      השועל שהיה שפוך לגמרי, התחנן בפני האריה, ולבסוף כשהכל לא עזר הוא אמר לאריה שהוא יוצא לחל"ת (חופשה ללא תשלום). האריה אמר לו שהוא לא יכול להבטיח לו את התקן כשהוא יחזור מהחל"ת. אך השועל יצא לחופש בכל זאת.
      שלושה חודשים אחר כך שועלנו החביב חזר שופע אנרגיה ומרץ חדשים להיות השועל של היער ובא לאריה. האריה אמר לו: " מצטער, אבל התקן של השועל תפוס, אם אתה רוצה, יש לי תקן פנוי של ארנבון, מתאים לך? וכשיתפנה התקן של השועל תחזור להיות שועל". בלית ברירה אחרת הסכים השועל להיות ארנבון, וכך קיפץ לו ביער, אכל עשבים ופרחי יער, וחייך חיוך מפגר לכולם. אחרי חודש השועל על תקן ארבנון בא לאריה ושאל אותו אם התקן של השועל התפנה, אבל האריה החזיר אותו ליער על תקן ארנבון. חלפו חודשיים שלושה ודבר לא השתנה.
      יום אחד קופץ הארנבון, שהוא בעצם שועל, ביער ורואה שועל שהוא בעצם ארנבון. ניגש הארנבון, שהוא בעצם שועל לשועל שהוא בעצם ארנבון, ושאל אותו: "תגיד לי, איך זה יכול להיות, שאני שועל על תקן של ארנב ואתה ארנב על תקן של שועל? מה פה קורה פה לעזאזל?!
      אמר לו הארנבון על תקן של שועל: "ככה זה שיש חמור על תקן של אריה…"
      מה עושים כשיש קצין אדיוט? שאלה טובה. אולי הקצין שמעליו הוא פחות אדיוט ואותו אפשר לשכנע להסביר, ואם לא אז לפקוד, על החיילים להתנהג כמו בני אדם. בסופו של דבר השוני ביננו לבין אויבינו וגם חוסננו נמצא בלחימה תוך שמירה על החוק (זרוק מבט בדברי ההספד של אהרון ברק על חיים ה. כהן במלאת שלושים לפטירותו, גלובס של אתמול 12 למאי). ישר כוח גם במילואים הבאים, כי לא נראה לי שנזכה לראות בימי חיינו את קץ הסיכסוך.

  8. דנדוש

    היי צח,
    השאלה העומדת בבסיס המאמר, אם הבנתי נכון, היא למעשה שאלת "חובת הציות לחוק". כלומר, באילו מקרים תתן החברה לגיטימציה לאזרח לבחור שלא לציית לחוק. (אגב, היות וחובת השירות בצבא נקבעה בחוק של הכנסת, לא נכון להתייחס לנושא במסגרת של "פקודה חוקית או בלתי חוקית" , שעניינה פקודה צבאית כמובן). בשאלת חובת הציות לחוק דנו לא מעט ובמספר קתדרות במקביל: מה תוקפו המשפטי של חוק כזה הנוגד זכות יסוד של פרט, ומה יהא עונשו של פרט המסרב לציית לו? מה תוקפו המוסרי של חוק כזה, והאם נגנה מוסרית אזרח העובר עליו? וכפי שדומיניק כבר צייר בפנינו בתגובה שלו, יש את המישור של הדילמות הרגשיות של הפרט ויש גם את המישור ה"פרקטי" כפי שעולה מתגובותיהם של אורי ובוטן. (יתכן כמובן מצב שבו התשובה בכל קתדרא תהא שונה.).
    הקונפליקט נוצר כאשר שני ערכים מנוגדים מתעוררים, ויש להכריע איזה מהם גובר. הערכים שעולים בדיון בנושא סרבנות השירות הם הגבלת זכותו של הפרט לנהוג על פי צו מצפונו מחד, וחובת האזרח לשאת בנטל ההגנה על המדינה, באופן שווה לאחרים, מנגד.
    אם הבנתי נכון ממאמרך, אתה מבקש לשאול כיצד ניתן לקבוע איזה ערך גובר על השני, ואתה מכוון שאלתך זו למישור המשפטי.
    לפני שאבקש להציע תשובה לשאלתך, נדמה לי ששתי הערות נוספות יעזרו להבנת עמדתי. ההערה הראשונה, היא לגבי השאלה האם חייבת המדינה להגביל חירות זו של הפרט? כי במידה וקיימת אלטרנטיבה, שאינה מתנגשת עם חופש המצפון של הפרט, ודאי שהיא עדיפה. (אלא אם בדרך היא דורסת זכות יסוד אחרת של אותו פרט, ואז צריך להכריע איזה זכות גוברת, אבל אין צורך להיכנס לזה כרגע). לצורך הדיון שלנו, נניח כי אין בנמצא אלטרנטיבה והכרח הוא לכפות על האזרחים לשרת בניגוד לרצונם בשטחים (ומאחר שעמדותי הפוליטיות ידועות לך, אתה יודע שלא קל לי להסכים להנחה זו). הבחנה שניה נדרשת בין סרבנות טוטאלית (כלומר אי הסכמה לשרת כלל בצבא מטעמי מצפון) לבין סרבנות ספציפית (סירוב לפנות התנחלויות ברמת הגולן, סירוב לשרת בשטחים הכבושים, סירוב לפנות התנחלויות בשטחים, וכ"ו).
    אגב, ישנן מדינות בהן החוק מכיר בסרבנות מוחלטת, ויש מדינות, כגון בריטניה, שבהן החוק מכיר גם בסרבנות מבחינה. (בארץ, רק נשים יכולות להצהיר כך, ובאופן עקיף, נתונה סמכות לשר הבטחון לפטור גברים מטעמי מצפון – וזו הדרך בה משוחררים בחורי הישיבות מהשירות הצבאי).

    ולגופו של עניין…
    מספר פעמים נדרש בית המשפט הגבוה לצדק לשאלת סרבנות השירות. השאלה היתה, האם צריכה המדינה להכיר בסרבנותו של הסרבן המצפוני הסלקטיבי ולשחררו מן השירות או שעליה להענישו בכל חומר הדין כשם שמענישים עריק. או במילים אחרות, האם יש לתת לאדם זכות לסרב לציית לחוק רק משום שהוא רוצה להיות נאמן לעקרונותיו המוסריים. עמדתו של בג"צ בשאלות אלה היתה חד משמעית עד היום. בג"צ קבע כי הכרה בסרבנות גיוס, שיסודה בנימוקים אידיאולוגיים פוליטיים שלא להילחם במקום מסוים,פוגעת בתקינות ההליך הדמוקרטי של המערכת השלטונית בישראל בקלבת החלטותיה, וגורמת לאפליה בתחום הגיוס הצבאי. עוד הוסיף בג"צ את הנימוק של מצבה הבטחוני הקשה של ישראל לעומת מדינות אחרות. בית הדין הגבוה לצדק קבע את הנורמה המשפטית: בקונפליקט בין חופש המצפון של הפרט לנהוג לפי צו מצפונו ולסרב לשרת באיזור השטחים הכבושים, לבין, חובת הציות לחוק כערך בבסיס ההוויה הדמוקרטית, גובר האחרון. זו התשובה המשפטית (למרות שגם היא בערבון מוגבל, שהרי מותר ואף רצוי שבג"צ יתאים את פסקי הדין שיוצאים תחת ידיו למציאות המשתנה). עדין לא התייחסנו לעניין מידת העונש וטיבו. האם עונש מאסר הוא העונש ההולם סרבנות שירות בשטחים. (אבל זה כבר בפעם אחרת…אולי…)

    טוב… בקיצור… אתה חייב לי על חוסר האמון שהפגנת בי כשנשבעתי לך שאני אכתוב תגובה למאמר שלך….

    • דנדוש מקסימה,
      אחלה תשובה, אבל לא לשאלה ששאלתי (ועניתי).
      בוטן בתגובתה השנייה ואילך, אורי, דומיניק ואת פיספסתם את עיקר דברי.
      השאלה ששאלתי הייתה: "מה עושים כאשר צבע הדגל המתנוסס מעל הפקודה נראה שונה מאוד לאנשים שונים?"
      לא שאלתי אם נכון או לא לסרב או לשרת. יותר מזה כתבתי מפורשות שקשה מאוד לשכנע אדם שסולם ערכיו שגוי., בטח לא אני הקטן, ובוודאי לא במאמר קצר בבננות ולכן אני לא נכנס לשאלה הזאת. נראה לי ששינוי ערכי אצל אדם הוא תהליך נפשי ארוך, לא רציונאלי לפחות בחלקו, שבסופו נופלת החלטה ערכית. אבל תהליך זה, גם אם מונע על ידי אדם אחר, אינו תהליך שכנוע לוגי (בסגנון המשפטים שהוכחת בקורס חווד"א (מי זה המניאק הזה שנתן את השם הזה לכזה קורס מגעיל? את חושבת שיש לנו כאן קייס לתביעה יצוגית?)).
      במאמר הזה טענתי שמאחר ששני הצדדים מכירים את הטענות אחד של השני, והמחלוקת בינהם מייצגת בעיקר (אבל לא רק!!) הבדלים ערכיים יש לחפש את פתרון המחלוקת בכלי 'חדש' (מוכר בכל העולם אבל פעם ראשונה אחרי 2000 שנות שהוא מתפרסם בבננות). הצעתי לרדת שלב בסולם הערכים ולפתור את ההתנגשות ברמה הנמוכה יותר.
      אלו היו עקרי דבריי.
      לגבי קטנות האמונה שלי, אני מתנצל בפניך בפני כל בננות-ישראל.

      • צחי,
        אכן הסתנו קצת את הדיון מהנושא המרכזי שאליו חתרת, אבל… ככה זה בבננות. אם תעבור על כתבות נוספות, ולא חשוב באיזו נושא, תגלה שמרבית הדיונים מוסתים בשלב די מוקדם או נעים למקומות שונים ומשונים. וזה היופי בפורומים, לא?
        ושוב, תודה על המאמר.

        • אני לא מוצא בהסטה של הדיון יופי בפני עצמו. אני כן מוצא יופי בדיון מעניין, מעמיק ומרחיב אופקים, וזה ללא שום קשר אם הוא התפתחות של המאמר המקורי או סטייה ממנו.
          אם העמוד הזה נהייה יפה זה תודות לך, דנדוש, אורי וכל השאר (רק כדי שישאר רושם שהגיבו כאן הרבה אנשים אני לא כותב את שמות ככככככככככככל שלושת הנותרים:).

    • ליריקה

      למעשה צויין בגוף התגובה כי תלמידי ישיבות זכותם לסרב לשירות מטעמי מצפון, והאין סירוב לשרת בשטחים הוא סירוב מטעמי מצפון, ועל כן למעשה הסרבן פועל בתוך מגבלות החוק.
      וסירובו הוכר ויש לו זכות קיום ולגיטימציה מעם הגוף המחוקק והגוף השופט.
      ברמת העקרון.

  9. טוב, אחרי שעברתי על כווווולם, ואפילו הגבתי פה ושם על דברים שאנשים אמרו, הגיע הזמן לתגובה עצמאית מבית היוצר שלי.
    מצאתי את עצמי מזדהה עם ההסברים שלך בצורה מו-ש-ל-מ-ת, ואני מוכרח לציין שלא יוצא לי לשמוע הסברים כל כך אובייקטיבים וללא משוא פנים, ואני מהמתווכחים הכבדים. אז כל הכבוד.

  10. ראשית כבר בתחילת מאמרך יש "הזניית" השפה ,למה לא : רצועת עזה והגדה המערבית??
    הרי רק כבשנו ולא סיפחנו (חוץ מרמת הגולן וקצת בירושלים השלמה) , ואם לא סיפחנו ורק כבשנו ,אנו מדינה דמוקרטית -כך חושבים- אז יש חוק בין לאומי המגדיר מה ואיך בשטח כבוש ,אבל זה ויכוח קשה מידי כי אז הערכים שיבואו לדיון יהיו ,איזרוח תושבים ,גרוש אזרחים , אזרחים מדרג ב' ואף השמדת אזרחים , אלה נושאים קשים וכואבים , לכן קל לדון רק במסרבים ,אבל גם כאן הויכוח הוא לא על "הסרבנים האמיתיים" הרי אלה בכלל לא במשחק של הציות לחוק , הם מזמן פשטו את מדי המילואים או אפילו לא לבשו אותם מלכתחילה , אז עמי נשאר לכעוס ? כן על אלה שגם לבשו את מדי המילואים וגם מביעים את דעתם ואפילו מעיזים לעשות מעשה !(נכון וגם צודק )

    • נגב היקר,
      אם אתה חושב שנושא כלשהו ראוי לדיון רחב יותר מאשר תגובה למאמר של מישהו אחר, והנושא שאתה מעלה בתגובתך בהחלט שווה מאמר משלו, אתה מוזמן לכתוב אותו ולשלוח אותו ל
      http://bananot.com/submit.html
      אם אפשר לשחרר טיפ ידידותי באותה הזדמנות: 'הפוסל במומו פוסל'. שם לב לחלק הראשון של הביקורת שכתבת על מאמרי .

      • הי צחי,
        חייבים להודות שיש משהו בדבריו של נגב. אישית לא הייתי משתמשת במילה "הזנייה" – היא בוודאי חריפה מדי לדיון כאן – אבל השימוש בכינויים "יהודה, שומרון וחבל עזה" מעמיד מלכתחילה את הדיון במקום קצת פחות אובייקטיבי – גם אם לא במכוון.
        נכון, מדובר בסה"כ בשמות, אבל לצרופי המילים ישנה כאן משמעות לא קטנה בוויכוח הציבורי.
        יהודה, שומרון וחבל עזה הם חבלי ארץ השייכים למדינת ישראל, וככאלה חובתנו להגן עליהם ועל תושביהם (הישראלים, כמובן!).
        הגדה המערבית ורצועת עזה, לעומת זאת, הם אזורים כבושים, ולכן אפשר להתווכח על הצורך בהגנתם ועל הזכות לסרב לשרתם.

        • צב מעבדה

          לא מודה במה שאני לא אשם.
          על מנת לשמור את הקורא במצב נפשי המאפשר שכנוע על הכותב לנסות ולשמור על אובייקטיביות מירבית וזאת ניסיתי לעשות בכתיבתי.
          לצערי הרב לא הצלחתי לשמור את נגב ואולי גם אותך במצב זה. יתכן בגלל כישורי הכתיבה המוגבלים שלי, ויתכן מכיוון שאי אפשר לקלוע להלך רוחו של כל קורא וקורא כאשר כותבים לקהל רחב.
          על כל פנים: המונח יהודה ושומרון מציין שם של חבל ארץ ולא מציין את הבעלות עליו (ראי מפות בין-לאומיות) ובכך שומר על אוביקטיביות מקסימאלית. לעומת זאת, המונח 'הגדה המערבית' כן מציין כמו שאת ונגב כותבים באופן מפורש, משמעות של שטח כבוש וזאת הבעת עמדה ברורה. לכן זו הסיבה שלא השתמשתי בביטוי שהעלתם. מכאן ברור גם למה אני חושב שאת ונגב שוגים בניסוח שלכם.

          עכשיו לדבר חמור הרבה יותר: חברה דמוקרטית מושתת על זכות חופש הבעת דעה. דה-לגיטימציה של מונחי דיבור שהם בעקפין חלק מנושא הוויכוח היא הלכה למעשה כפיית עמדה ופגיעה חמורה בזכות הדמוקרטית הבסיסית שהוזכרה. כאשר הדבר נעשה בלשון יפה הכפייה לא מקבלת את בטוייה המפורש ואפילו עלולה להצטייר כדיון ענייני. התנהגות כזאת יוצרת אצל הכפוי הרגשת דיסוננס, הוא מרגיש שאונסים אותו, אבל לא רואה ומבין איפה. אם דבר כזה נעשה במזיד זו רשעות.
          אני בטוח שאת לא כזאת והתגובה שלך ושל נגב היא פשוט שיקוף של מגמה רווחת בכתיבה הישראלית לדה-לגיטימציה של מי שלא מסכים עם עמדות הכותב (דרך אגב, בשני המחנות הפוליטיים). אני מעדיף סגנון ברור, גם אם מעט בוטה, על סגנון מעודן ומרושע.
          לכן לא רק שאני לא מודה, אני בהחלט מאשים! (לא אותך כי אם את האנשים שזורעים סגנון כתיבה ודיבור כאלו).

  11. אסף אורון

    לא יאומן.
    אני קורא את המאמר ואת התגובות המלומדות, חוזר וקורא, משפשף את העיניים ולא יודע אם לצחוק או לבכות.
    במקרה שלא שמתם לב, אז אדון צחי בר, בסגנון באמת מיושב ומכובד, ממליץ בסך הכל לזרוק סרבני מצפון לכלא למאסר עולם ללא חנינה, או לכליאות חוזרות ונשנות ללא הפוגה – שזה בעצם אותו הדבר רק בשיטת הסלאמי.
    יותר ממה שנותנים לשודדים, אנסים ורוצחים.
    וכל זה למה? בגלל שאנחנו מביעים בגופנו עמדה מעצבנת שנתקעת לקונצנזוס מתחת לחגורה. הרצון ברור – להחניק, לשבור ולהשתיק לחלוטין את הזעקה (שלא רק אנחנו זועקים אותה – אלא אחוזים גדלים והולכים מן הציבור) – זעקה שקוראת למדינה להסתכל במראה ולראות איזה מפלצת היא הפכה להיות. מפלצת שכל התירוצים שבעולם כבר לא יכולים להצדיק או לייפות.

    אני לא מתכוון אפילו להתווכח כאן על הסרבנות, על מערכת הערכים ה"אזוטרית" בשמה היא נשבעת (כאילו יש מערכת ערכים אחרת שניתן לקיים עליה תרבות ששווה משהו), על ה"זכות" של מישהו "להעניש" אותנו וכו'. אני מבקש רק שתעשו תרגיל קטן.

    חפשו באנציקלופדיות, בספרי ההיסטוריה ובאינטרנט, את כל המדינות והמשטרים בהן דנו ברצינות, כמו כאן באתר, במתן עונש מאסר עולם ללא חנינה – או, בואו נהייה לארג'ים, רק 5-10 שנים בפנים – על סרבנות מצפון. אחרי שגמרתם את הרשימה, רוצו להסתכל בראי.
    לא צריך את הטובות שלכם, אל תסרבו ואל תתמכו בסירוב , תמשיכו לירוק עלינו – זה באמת לא מזיז לי. רק תעשו משהו – חוץ מלשבור את הראי או לחנוק כל מי שמצביע עליו – כדי שבראי תתחיל להשתקף תמונה אחרת.
    כי אחרי הכל, המדינה הזאת היא לא רק שלי. קחו גם אתם קצת אחריות על איך היא נראית ולאן היא הולכת. אין לנו עוד הרבה זמן לפני שיהיה באמת – באמת – באמת – באמת – מאוחר מדי.

    אסף

    • סרבנים לא יושבים במאסר עולם, גם לא בישראל.
      ובוטן שיכנעה אותי בתגובתה בהתחלה שאכן עדיף לדמוקרטיה לשחרר את הסרבנים משיקולי תועלת פשוטים שמאסר ממושך מדי יעורר את ההד הציבורי שאותו הם בדיוק רוצים. זאת אכן נקודה חשובה ששכחתי להתייחס אליה בעת כתיבת המאמר.
      נראה לי מאוד שזה השיקול שמנחה גם דמוקרטיות אחרות. ואני מרשה לעצמי להמשיך את הספקולציה ולומר שאם היו מוצאים שמאסר עולם מביא בסך הכולל תועלת רבה יותר, היו משתמשים במאסר עולם.
      כי אם נהייה הגונים עם עצמנו ונסתכל באותה מראה שאתה מדבר עליה, נראה שניטשה צדק כשאמר (ציטוט מהזיכרון) 'בעוד החלשים מחפשים את הצדק, החזקים עסוקים בעשיה'. החזקים לא מחפשים את הצדק, הם פשוט קובעים אותו. ודמוקרטיות לא סוטות מכלל זה. מכאן יוצא שהצדק הוא הכח. אם החזק היה חושב שתצמח לו יותר תועלת מלכלוא לעולמים את הסרבנים הוא היה עושה זאת, ושם קצוץ על שיקולי המוסר שאנחנו משתעשעים בהם.

      • אסף אורון

        צחי יקירי,

        אתה ממשיך להפיץ דברים כה איומים בלשון כה נקייה…. איך אתה עושה את זה, ועוד במזרח התיכון? אולי תלמד אותי פעם.

        אכן ניטשה ותורתו הם אוצר בלום (אינני מומחה בהם, אך הספקתי להתרשם), ובהם ניתן למצוא סתירות לכאורה אם אתה נשאר רק על פני השטח. לא פלא שגם הנאורים במנהיגי הדורות האחרונים וגם המשטרים האיומים ביותר מצאו בו סימוכין.

        מה שאתה מצאת שם ופירשת בסגנונך כ – "הצדק הוא הכח" – הוא בדיוק הסימוכין שמצאו הפשיסטים והנאצים לתורתם.
        למרבה המזל, לאחר הניסוי הכלל-עולמי בפשיזם שארך כ-20 שנה, האיומות בתולדות האנושות, הבין העולם החופשי כולו שלא רק שזה רע (במובן "טוב" ו"רע") אלא שזה גם לא עובד.
        וכך חזרו הדמוקרטיות בלב שלם (כמובן, אף פעם לא בביצוע מושלם), דווקא אל הגירסה ה"חנונית" יותר של הצדק, אותה במקרה העניק לעולם העם שאתה כעת מתכחש לה בשמו. הגירסה האומרת "לא תרצח", "לא תגנוב", "לא תחמוד". לא כתוב שם – "לא תרצח חזקים" או "לא תרצח לא-ערבים." ולא בגלל שלא היה מקום על הלוחות.

        אז אם תרצה וכפי שציינת בתשובתך, ניתן לקרוא לכך (סובלנות כלפי סרבנים, יותר מאשר נניח כלפי אנסים ורוצחים) תועלתנות. אלא שלא מדובר בתועלתנות של "יחסי ציבור" כמו אצלך (וגם אצל השלטון שלנו, לרוע המזל), אלא בתועלתנות של הישרדות הדמוקרטיה וכפועל יוצא מכך, של הישרדות המדינה.

        שיקולי מוסר אינם שעשוע, ואסור להשליכם לפח לעולם. ישנם מקרים קיצוניים, קיצוניים מאוד, בהם יבוא משהו, הישרדותי ביותר, על חשבונם – באופן זמני, מוגבל ומצומצם בלבד! לא ניתן לקיים מדינה שלמה, על כל היבטיה, לאורך 54 שנה על התפיסה שמוסר הוא שעשוע. את התוצאות לנסיון הזה להתעלם מן המוסר, ובכלל מכל חוק אפשרי, אנחנו אוכלים עכשיו. ועדיין – השלטון שלנו מאמין שהדרך לצאת מזה היא להמשיך ולפשוע ביתר שאת, ובעזרת התכסיסים הנכונים ו"יחסי הציבור" הנכונים (באדיבות ארה"ב) לצאת מזה בשלום.

        אי אי אי, עוד נכונו לנו ימים קשים מאוד.

        אסף

        • אפשר לקרוא לדבריי 'איומים' ולהצמיד אותי לנאצים. נאצים זה תמיד עובד. עכשיו אני הרע האולטימטיבי ואתה הטוב המוחלט. אבל אם כבר משתמשים בקלף הכי חזק, כדאי מאוד
          להשתמש בו נכון, אחרת הוא הופך לחרב פפיות, כי אם לא השכלת להשתמש בו נכון תקבל פרצוץ של דמגוג (נאצי :-).

          צדק נחשב למוחלט רק כאשר הוא אלוהי, בכל שאר המקומות צדק הוא יחסי. כמו שאתה יודע, בכל הדמוקרטיות הדת מופרדת מהמדינה, (עם מדינת ישראל כמקרה חריג בתחומים מסויימים)לכן, מאחר שהצדק של המדינה הדמוקרטית הוא לא צדק דתי הוא צדק יחסי. יחסי זאת אומרת שיש נקודת יחוס שלפיה קובעים את הצדק, והנקודה הזאת יכולה לנוע. לכל חברה יש את הצדק שלה. מי קובע את נקודת היחוס (מי קובע מה צודק)? התשובה לשאלה הטכנית (מי השופט שמחליט מי אשם וכו') יותר פשוטה ממה שנראה ברגע הראשון, מי שבכוחו לאכוף את החוק, החזק.

          כאשר הנאצים אכפו את החוק אז החוק הנאצי היה הצדק. כמובן שעבורנו, כמי שמחזיקים מערכת חוקים אחרת, החוקים הנאצים הם אי צדק משווע. אבל יכול להיות שיבוא יום ותצמח חברה אחרת, נגיד עוד מאתיים שנה, שתגיד שבגלל שאנחנו עורכים ניסויים בבעלי חיים, או אפילו מגדלים בעלי חיים למאכל ושוחטים אותם, אנחנו מאוד בלתי מוסריים, ומערכת החוקים שלנו היא אי צדק משווע. כלומר מנקודת מבט חיצונית ככל האפשר, צדק הוא דבר יחסי והוא נקבע על ידי מי שבאותו זמן ומקום אוכף אותו, כלומר על ידי החזק, פשיסט או דמוקרט.

          לגבי המוסר של התרבות המערבית. כן, העולם המערבי שאב את יסודות הצדק שלו מהתרבות היהודית אבל כבר מזמן שינה אותם. מקור ערכי המוסר היהודים נובע מהאמונה המוחלטת באל, ולא בכדי הדיבר הראשון הוא "אנכי ה' אלוהיך" ואחריו באים כל האחרים. גם הביטוי "ואהבת לרעך כמוך" הוא רק חצי פסוק, החצי השני מסביר את מקור ערך ההומניות היהודית "כי אני ה' אלוהיך". בנצרות התהפך הסדר, האדם הוא הדבר החשוב ביותר עלי אדמות ולכן מקבלים הערכים ההומנים הנוצרים הצדקה חדשה, וזוהי קדושת חיי האדם בפני עצמה, ללא שיוך אלוהי. וזהו הבסיס לערכי ההומניות המערבית, שהשתלטה גם על ישראל החילונית.

          לגבי שעשועים בשיקולי מוסר, אין לי אלא להסכים איתך שערכי מוסר מוגדרים הייטב הם הבסיס לחברה יציבה, ההערה שלי היתה קנטרנות לשמה, וטוב שהעמדת אותי במקום.

          עם זאת, גם לאחר שהערת לי קשה לי למצוא חפיפה בין ערכי הדמוקרטיה ושחרור של הסרבנים לאחר מספר סרובים. הבסיס שעליו מתבצע מאסר חוזר הוא המקומיות של הסרוב. הסרוב שעליו דנים הוא סרוב מוגדר במקום ובזמן (על פי הסרבנים עצמם), ולא סרוב שרות כללי (שלעיתים, אומנם רחוקות, צה"ל מכיר בו), ולכן כל סרוב לשרות הוא סרוב בפני עצמו ולכן ראוי לענישה בפני עצמה. לכן ברור לי שהסיבה שבגללה ישחררו את הסרבן לאחר מספר סירובים היא לא בגלל הפיכת הסרוב המקומי לכללי (ובתור שכזה אפשרי לדיון כמו בסוגריים הקודמים), אלא משיקולי תועלת גרידא, על מנת לא לתת להם את דעת הקהל אותה הם מחפשים.

          לגבי קביעתך האחרונה לגבי התנהגותן של מדינת ישראל וארה"ב. אני לחלוטין לא מסכים איתך ורואה במשפט שלך קנטרנות כמעט כמו המשפט הקנטרני שלי, ומקווה מאוד שכתבת אותה מתוך כעס ולא מתוך כוונה. אם אתה באמת חושב שמדינת ישראל וארה"ב מנסות להתעלם מכללי המוסר ומכל חוק אפשרי (מילים שלך) תחזור על הטענה הזאת ואני אתחיל לפרוש לך כאן את רשימת החוקים וכללי המוסר שלפחות מדינת ישראל כן עוקבת ומשתדלת מאוד לקיים. (טיפ: תתעסק בזהירות עם המילה 'כל", היא נושכת).

          אם בפסקה הזאת היה נסיון להסיט את הוויכוח לנושא סרבנות שרות בעד ונגד, אני יכול להיכנס גם אליו, אבל כמו שכתבתי כבר במאמר, אני בספק רב אם נצליח לשכנע אחד את השני.

        • הי אסף,
          בהתדיינותנו על הענשתם של הסרבנים אנחנו בעצם נכנסים לשאלת חוקיות הסרוב ולסוגיית "חובת הציות לחוק" . מבט קצר למעלה יגלה שדנדוש התייחסה לשאלה החשובה הזאת בצורה מאוד מקצועית, עניינית ומקיפה. וכאשר אני מתייחס לכל סרוב כסרוב יחידני אני בעצם נכנס לסוגיית מה שדנדוש קוראת 'סרבנות מבחינה'.
          גם אם השאלה הזאת שונה מהשאלה המקורית שהמאמר הציג, זה לא עושה אותה לפחות מעניינת (מאחר שהנושא כל כך קרוב ללבנו אולי אפילו יותר מעניין מהנושא של המאמר עצמו שהוא כללי למדי).
          ואם כבר התייחסתי לתשובתה של דנדוש, אני אנצל את ההזדמנות להוריד לצחי כפה על סגנון התשובה שלו לאותה תשובה, ולא קשה להבין למה.

    • ומה מצאתי? שאחרי שעניתי לך בתוקפנות מסתבר שבוטן ואתה די צודקים. לא נכון לכלוא סרבני שרות 'אמיתיים' בכלא לעולם. אבל הסיבה לכך היא תועלתנית גרידא. כמו שבוטן אמרה ואני חזרתי אחריה, זה רק ימשוך יותר תשומת לב שאותה הם מחפשים.

  12. ראשית, אני סרבן והייתי בכלא.

    אגיב כאן לחלק קטן מהטענות (אם תהיה דרישה אגיב לעוד).

    1)"פקודה בלתי חוקית": אני לא נוהג להתלות במונח זה להצדקת הסרוב. אני לא משפטן ולא יודע מה ההגדרה המדוייקת אבל מניח שהכוונה היא לדברים כגון הוצאת שבויים להורג, טהור אתני ושאר מעשי אלימות שאינם חלק ממאמץ הלחימה. לכן אני מסכים אם כל מתנגדי: הסירוב לשרת בשטחים כנראה שלא ניתן להצדקה ע"י מונח זה. הדבר לא מפתיע. מונח זה נכתב ע"י אנשי חוק ולכן מלכתחילה משמעותו חייבת להיות מצומצמת, לא יתכן שנוכל להכניס למושג זה כל מדיניות של ממשלה או צבא כרצוננו.
    בכלל, הדיון באתר הזה ובהרבה מקומות אחרים נגוע בתפיסה לפיה החוק מסדיר את כל תחומי החיים. התפיסה הזו היא חיובית כאשר מטרתה להרחיב ולשכלל את החוק, אבל בפועל, בחיים,
    התנהגות על פי החוק לא מבטיחה לנו שנהיה אנשים מוסריים. החוק לא יכול להדריך אותנו מהי הדרך המוסרית בחיים. קל להביא דוגמאות לאנשים שבמסגרת החוק עושים דברים גרועים פי אלף מסרבנות (פשע נורא כשלעצמה כן?), עורכי דין ממולחים, או למשל 120 נבחרי העם הצדיקים.
    השאלה שאני שואל היא: האם מספיק לי "לא לבצע פקודות בלתי חוקיות בעליל" ובכך מלאתי את חובתי המוסרית?
    התשובה של רוב מתנגדי הסרבנות היא: כן. עליך להסכים לשרת בשטחים או כל דבר אחר שיפקדו עליך ובלבד שלא תבצע "פקודה בלתי חוקית בעליל".
    קל להראות שעמדה זו מגיעה לאבסורד: נניח שרה"מ מתעורר על צד שמאל ומחליט יום אחד, בהסכמת הממשלה ובאופן דמוקרטי לצאת למלחמה בצרפת. למה? כי הגבינה שלהם מסריחה. שולחים לך צו ומבקשים ממך להלחם נגד צרפת. אבל מה, מכיוון שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם ומפקדיו שוקדים רבות על שמירת טוהר הנשק, מובטח לך שתהרוג רק חיילים צרפתים ומטרות צבאיות בלבד יפגעו. נעשה הפעם את המקסימום שלא לפגוע באזרחים. ז"א כנראה שלא תקבל כאן שום פקודה בלתי חוקית. האם תלך להלחם בצרפת?
    בקיצור: כל אבסורד יתכן.

    2) "ככה לא עושים בדמוקרטיה": נכון. ו"זו לא דרך מחאה לגיטימית" גם נכון. אכן בדמוקרטיה בניגוד למשטרים אחרים יש דרך לערער על מדיניות השלטון, אם באמצעות הפגנות וביטוי בתקשורת ואם באמצעות הפלת השלטון בבחירות. מובן שעל החוק אסור לעבור בדמוקרטיה וגם בכל משטר אחר. אבל כל זה טריוויאלי. מה לא טריוויאלי? שגם דמוקרטיה היא לא מושלמת, אני מזכיר: דמוקרטיה היא שיטה שבה הטוב מתאפשר אבל לא הכרחי. דמוקרטיה איפשרה את מלחמת וייטנאם. דמוקרטיה איפשרה גם את עלייתו לשלטון של…לא חשוב.
    גם דמוקרטיה יכולה לטעות, ולעבור את הגבול באופן דמוקרטי ולפי כל כללי המשחק.
    אני לא יכול להגן על הסירוב בשום טיעון משפטי. משפטית הסירוב לא נכון. מוסרית כן.
    הטיעון היחיד שתופס: הכיבוש רע, ולא משרת שום מטרה הגנתית. נקודה.
    אדם צריך לשאול את עצמו: עד איזה נקודה אני הולך עם המערכת? אני מציית לחוק, למדיניות הממשלה ולכל מה שזז אבל עד מתי? מתי מספיק? התשובה חד משמעית: אחרי שלושים שנה של טעות אפשר כבר לומר: הכיבוש רע מספיק.
    מי שיחשוב על זה, יוכל לנחש שרוב הסרבנים הם דווקא בדר"כ ילדים טובים. על עצמי אני יכול להעיד שאני צייתן וכנוע TO A FAULT , אי ציות היא לא דרך עבודה בשבילי. מכאן אני מגיע למחשבה שכל ההיטפלות לעבירה שבסרבנות היא צביעות גדולה. רבים מנבחרי העם עוברים על החוק כדרך חיים כדי לשרת אינטרסים פרטיים שלהם, אבל כשמישהו מערער על הקונצנזוס של "מלחמה על הבית" פתאום כולם קופצים.

    3) "צריך אנשים מוסריים כמוכם שם": המצאתי דוגמה קטנה שאני מקווה שתבהיר את דעתי.
    נניח שמופיע בפתח ביתך גנגסטר ומודיע לך שהולך להתבצע שוד בנק. אבל מה, כל הנהגים בשכונה מסוממים. לכן בבקשה, הצטרף אלינו כנהג לשוד. ואתה יודע שאם לא אתה, אז איזה נהג שודים מסומם שידרוס אנשים. תצטרף?
    במילים אחרות: מי שחושב שניתן להצטרף ל"נסיעה" הזו ולהשפיע עליה מבפנים טועה בגדול.
    התרומה לפשע בכך שהצטרפת אליו עולה עשרות מונים על כל חיוך שתיתן לאיזה זקנה במחסום.
    משאתה מגויס אתה נמצא בתוך דינמיקה מסוימת ומחוייב לציית לפקודות. גם מ"פ או מג"ד לא יכול לעשות הרבה כדי לשנות את מהות המשימה.
    הכיבוש לא יכול להפוך לדבר טוב מבפנים. להלן הקלישאה: "אין כיבוש נאור".

    4)לצחי, נקודה למחשבה על תפיסתו של ליבוביץ: הבעיה העקרית בתפיסה של ליבוביץ היא שהמדע הוא הנוסך תוכן למוסר. לדוגמא: איך אדע אם אני רוצה תפוח או לא, אם אני לא יודע מהו תפוח? כלומר: צורת ההכרה ( או התפיסה המדעית ) וההתכוונות הרצונית (מוסר) שזורות זו בזו באופן בלתי נתן להפרדה בכל טענה.
    תפיסתו של ליבוביץ נכונה עקרונית אך לא שימושית. שנים רבות אגב, חשבתי שהיא כן.
    לכן כשאתה אומר: על סולם ערכים קשה להתווכח, זה נכון, אבל בשום שלב של וויכוח אתה לא יודע שהגענו לוויכוח טהור על ערכים!
    דוגמא מובהקת לכך היא הוויכוח על הפלות: לכאורה לפנינו ערך ברור, ערך חיי אדם. אבל רגע,
    מהו אדם? ממתי הוא אדם? מהו אותו חלק בגופו שהוא בעל ערך? או אולי זה איזה משהו באופן שבו הוא חיי? אבל זה מקום לדיון ארוך …

    • צחי בר

      דזירה,
      התגובה שלך ארוכה אך אנסה לענות לה בקצרה.
      אם ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי תחליט לשלוח אותי להלחם בצרפתים בגלל שהגבינה שלהם מסריחה גם אני אסרב לצאת למלחמה, אבל מתוך ידיעה שאני מפר את חוקי המדינה ולכן עלי לשאת במחיר, קרי, משפט וכלא. אם לא מתאים לי לשבת בכלא בגלל סיבה כזאת אני אהגר לארץ אחרת.

      אם אתה לא רוצה לשרת בשטחים – סרב, אבל! דע שתענש על כך במסגרת החוק. אי אפשר גם לסרב לשרת וגם לסרב לציית לבית המשפט, אי ציות לחוק הוא אנרכיה.
      אם תקרא את המאמר שוב תבחין שהמאמר לא טוען בעד או נגד סרבנות.

      אפשר לטעון בעד או נגד הכיבוש, וגם אני כמו שרון וכמו עוד רוב הישראלים רואה בהקמת מדינה פלשיתנית אינטרס ישראלי לא פחות מפלשתיני. אבל, אי קבלת מרות בית המשפט אינה מקובלת עליי בשום מצב, ולכן מי שמסרב עליו להענש מקומו לא כאן.

      לגבי וויכוח בנושא הפלות, הוא אומנם לא קשור, אבל אם שאלת אז הנה דעתי האישית: הפלה מותרת כל זמן שלעובר אין גלי מוח שזה היום ה 40 או 42. אם אנחנו קובעים את מותו של אדם לפי גלי מוח, מן הראוי שכך נקבע גם את ראשית חיו.

      • שלום צב,
        אם הסכמת לסרב להלחם בצרפת, הרי שיש ביננו הסכמה. המסקנה היא שהחוק יכול להנחות אותנו רק עד נקודה מסוימת ומשם נאלץ להשתמש במצפוננו.
        לכן תמוה בעיני למה כתבת מאמר על נושא שכרגע הסכמנו שהוא שולי שהרי דיון משפטי במקרה זה מוביל אותנו למסקנה הלא נכונה! אין מנוס מה- "שאלות הגדולות" ומהכרעות מוסריות בהן. אני ישבתי בכלא ולא עלה בדעתי לערער על עונשי, כשעלה הנושא בשיחה עם סרבנים אחרים דחיתי אותו בטענה שהוא… שולי. גם בין הסרבנים לא פגשתי כאלה שטוענים שמדינת ישראל היא "מדינת רשע" שיש להתנער מכל חוקיה ולשבור את הכלים, זה פשוט לא העיניין.

        לגבי הנושא השני (שבאמת לא קשור): עיניין ההפלות היה רק דוגמא לטענה פילוסופית שאני מקווה שהבהרתי. דוגמאות אחרות יהיו: המתת חסד לקשישים, זכויות בע"ח, וסוגיות מוסריות אחרות.
        אם לגלוש רגע בכל זאת, הגדרת חיים על פי גלי מוח היא בעייתית ביותר, אתה בטוח יכול לחשוב למה… ומחזירה אותי לטענה המקורית שלי שקשה מאוד לתפוס את האובייקטים של הערכים שלנו.

        • צחי בר

          דזירה,
          אנחנו נכנסים לוויכוח על הסרבנות למרות שזו לא הייתה מטרת המאמר. יתכן שעבורך קבלת מרות בית המשפט היא דבר מובן מאליו, אבל כמו שבעצמך כתבת זה לא כל כך מובן לאחרים ולכן המאמר הזה הוא פחות טריוויאלי ממה שאתה טוען.

          אני חוזר לדוגמה שלך לאבסורד לפקודה חוקית (לצאת למלחמה בצרפתים בגלל שהגבינה שלהם מסריחה). הפקודה הזאת היא פקודה בלתי חוקית בעליל ולכן אני וכל אחד אחר יסרב לה. ולכן גם אין כאן אבסורד כלל.

          הדוגמה הזאת ממחישה כמה אתה טועה בהבנת המושג פקודה בלתי חוקית בעליל. כנראה שחוסר ההבנה של המושג הוא זה שמוביל אותך לסרבנות ולא השרות עצמו.

          • מודה ומתוודה, וכבר הודתי ( ראה תגובתי הראשונה ) שאכן אני לא יודע מה ההגדרה של פקודה בלתי חוקית בעליל, אבל לסרבנות הייתי מגיע כך או אחרת מכיוון שהחריגה המוסרית היא כבר כל כך גדולה שהפרוש המשפטי של פקודה בלתי חוקית פשוט כבר לא משנה, זו בדיוק טענתי המרכזית: במקרים מסויימים הדיון החוקי כבר לא מעניין.
            לכן אשמח אם תראה לי ( אם אתה מתמצא בחוק ) אם להלחם בצרפת זו פקודה בלתי חוקית,
            אבל אני הרי כבר החלטתי שאני לא הולך להלחם בצרפת ! לכן בין אם תוכיח שזה חוקי ובין אם לאו, ההכרעה המוסרית כבר התקבלה. זו כל התורה.

  13. ישעיה

    עלינו לחיות ולפעול תחת האמנות הבין לאומיות להגנת האדם והטבע. חוק זכויות האדם אינם מיוסמים בישראל ומכאן שורש החטא.לא משנה מה החוק הישראלי הפתלתל בין חוקי חרום מהתקופה האוטומנית לצווי שעה תחת חוק ההסדרים. הרי הכל בולשיט במרק תורכי של מערכת פוליטית מנובנת מיושנת עם ציבור אזרחים מוטרפים בין פחד וכאב לאורגזמות עכשיוויות באשר תבחר.

    כדאי לפתוח מבט -על הדרך אשר עליה אנו פוסעים, ולאן אנו לוקחים את תרבותנו. קהלת כבר אמר "טובה חכמה מכלי קרב"

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *