בננות בנות שמרשות לעצמן
ואם נחזור לאינטרנט, גולת הכותרת של תרבות הפגישות העיוורות, נגלה בו אתרי שידוכים גדושים בכרטיסי אופי מגוונים עם הבטחות לקיום רגשי בכל מיני רמות. נשים וגברים ולהיפך, בכסות אינטרנטית ברמות שונות של דמיון, עם או בלי תמונה, נכנסים למעגל הנפגשים הפוטנציאלי בעיוורון מתוכנן.
וכאן המקום לציין שאף אחד ממש לא אוהב את הפגישה העיוורת. גם הוא גם היא מתייחסים אליה כאל רע הכרחי, מהמורה בדרך לקיום הרגשי הנחשק. הפגישה העיוורת היא סוג של מבחן אישיותי, ומי אוהב מבחנים? שאלות עצמיות כמו: האם אצליח לקבל ציון הולם כעבור 2 הדקות הקובעות הראשונות, האם אצליח להבליט את מלוא כובד כשרונותי במבט הראשון? האם הצד השני ישלים את הקלסתרון של מושא תשוקותי? האם התמונה שפיתחתי בחדר החושך של מוחי עם המידע שהועבר אלי בכתובים ובשיחות הטלפון, תתממש במציאות? והשאלה הכי גדולה: האם הפגישה העיוורת הזאת תהיה אכן האחרונה, ואז יגיע התואר המיוחל, ונתחיל כבר בסטאז'?
רוב האנשים שדברתי איתם (והיו לא מעטים, חלקם הגדול גברים שפגשתי בעיוורון חביב, וחלקם הקטן נשים, בנות כל גיל) פשוט שונאים את הקטע הטרחני הזה שנקרא פגישה עיוורת. אשה שהציגה את עצמה בת 45 , התגלתה כבת 59 עוד מעט 60. אשה שהציגה את עצמה כנחשקת ובעלת פוטנציאל לרגעים מעוררים במיוחד בקיום הרגשי הנחשק, התגלתה כפרג'ידית במקרה הטוב, כגוש קרח נורדי יבש במקרה הרע. בחור שהציג את גובהו 182 מינימום, הגיע בקושי לכתפיה, ואותו חסון בעל שרירים, שורף שעות בחדר כושר, התגלה כעגלגל מרושל.
בחור אחד, רואה חשבון במקצועו, שצלח את החמישים זה מכבר, סיפר לי ישר בתחילת פגישתנו העיוורת מול התרנים המתנדנדים במרינה של הרצליה, שהוא בכלל אוהב לקבוע פגישות עיוורות מחוץ לבתי הקפה . כל אחד מהצדדים יכול לבצע חרטה ממבט ראשון, לסוב על עקביו ופשוט להעלם. זה כמובן חוסך זמן יקר ובעיקר כסף. כי פגישות עיוורות אינן הוצאה מוכרת ומי שמרבה בהן סופו שיכנס למינוס רציני.
ואני, מיד לאחר שהתגרשתי, זומנתי לפגישה עיוורת ראשונה בחיי באמצעות מאמן הטניס שלי, שבחר עבורי ספורטאי מצויין, שחקן טניס מופלא, עם פוטנציאל ענק להיות בן זוגי על המגרש ומחוץ לו. התרגשתי בעליל, לא ידעתי את החוקים, אחרי עשרות שנות נישואין פגישה עיוורת עם בחור בעל פוטנציאל רחב אופקים כל כך, מי אני ומה אני. שעות התחבטתי אם לספר לו מה אני באמת חושבת על עצמי בתור שחקנית טניס, וכמה יש עוד לשפר בבקהנד הבינוני משהו שלי. הסתכלתי על כמה משחקי טניס בטלויזיה, חיפשתי תוצאות אחרונות של משחקים חשובים בעיתון והבנתי שכל נסיון שלי לעשות את הטניס מרכזי בחיי, נידון מראש לכשלון. אי אפשר להגיע למבחן התואר עם כל כך מעט הכנה.
אל הקפה מול קולנוע גת הגעתי בזמן. הבחור שהגיע היה רחוק ממשאת נפש. את המובן מאליו, בחור חסון, שרירי עם מבט של מנצח בעיניים החליף בחור חיוור, עגלגל משהו, קרח וכן, די דוחה עם ידיעות מאד מוגבלות בטניס שלא לומר על שאר הבלי עולם. קורבן למסע שכנוע של מאמן הטניס שהבטיח לו משחק חינם תמורת פגישה עיוורת עם התלמידה הנצחית.
נפרדנו די מהר, את הדרך הביתה עשיתי ברגל מתאמצת בכל כוחי לדחות את פרץ הבכי למפתן דירתי. אשה בת 45 מרגישה כמו ילדה בת 8 שהבטיחו לה בובה שווה ובמקומה קבלה בקושי מיץ פטל.
כבר בתום אותה פגישה החלטתי שאת נושא העיוורת אני חייבת ללמוד. שחקן הטניס יתגלגל בגלגולים שונים בעוד המון פגישות. אני חייבת לעלות על שיטה שתאפשר לי להתייחס אל העיוורת בדרך שתאפשר לי ליהנות מהפגישה. על פניו משימה דומה לגמרי לזו שייעדה זיהוי המיוחל.
בשלב ראשון החלטתי לעקר את העיוורון מתוכן. שיטה בדוקה לעקר את המונח היא ללכת עם הקטע העיוור הזה עד הסוף, ולבצע פגישה עיוורת כשעינינו מכוסות. כל העניין הזה של הפגישה העיוורת הופך כנראה לסיוט טרחני, פשוט בגלל שהנפגשים רואים. ומי שקרא לפגישה עיוורת התכוון למשהו אחר, והוא כנראה ידע על מה הוא מדבר
וכך ארע, שערב בהיר אחד, בהסכמה ובתכנון מוקדמים, הופיע בפתח דלתי המועמד הכי ראוי לפגישה עיוורת. על פי כללי העיוורון הידועים הוא עצם את עיניו. אני סקרנית חסרת בושה מצאתי במגרה את מכסה העיניים שקבלתי במחלקה הנכונה בחברת התעופה הנכונה ומיד הנחתי אותו על עיני תוך שאני נשבעת לא להציץ. פתחתי את הדלת, האיש היה גבוה בעליל ( נדבקתי אליו הראש שלי בקושי הגיע למפתח הלב) החזיק בידו בקבוק יין ( מצוין, כפי שהתברר מאוחר יותר) מאחר והיין לא נלקח בחשבון, תהיתי איך אני מניחה אותו על השולחן בחדר האוכל מבלי לנפץ אותו לרסיסים.
בכוחות משותפים ובלי מילים בכלל, ( אי אפשר לתאר כמה בני אדם תלויים אחד בשני כשהם לא רואים כלום) הגענו לשולחן, ייצבנו את הבקבוק. ופנינו לחדר השינה. מקובל להניח שהכי נוח לעיוורים זמניים לשכב זה ליד זו ( בעיות שיווי משקל וככה ) ההכרות המישושית ארכה עת ארוכה. סכמנו עוד לפני הפגישה שלא מדברים, כי עיוורים קולטים הכל דרך המישוש, דבורים סתם מפריעים לראות בעלטה.
את הפגישה עצמה, אחרי פרק המישוש, עשינו בעירום מלא, גומאים מהיין המשובח, כשאנו מגלגלים שיחה עסקית לגמרי על אהבה ועל יחסים. נזכרנו בחברים משותפים, הוספנו עוד הא ודא, והיה ברור לגמרי שעסק לא יהיה כאן. הכל בחביבות אין קץ, עם בטחון מלא של שניים שסמכו מאד אחד על השני,ראו הקטע עם בקבוק היין.
שנינו הסכמנו שגילינו מידה גדושה של חוסר אחריות, ולילדים ממש לא נמליץ לבדוק את נושא העיוורון. נספר להם מנסיוננו, ונעביר אותם ישר למסקנות. במקום פגישה עיוורת יש לומר פגישה עסקית על אהבה ויחסים. ולהפגש כאילו אנחנו הולכים להציע למישהו עסק או מוצר. ברור לכל שלפגישה עסקית יש להגיע עם מצב רוח טוב עד מצוין. אם אין מצב רוח לעסקים יש לבטל את הפגישה או לדחות אותה לאלתר. להתלבש כמו שמתלבשים לפגישה עסקית ( Power Dressing קראו למופע בשנות ה- 80). לחשוב על הצגה נאותה של עמדתנו בנושא העסקה, לברר בשביל עצמנו מה אנחנו מוכרים ולמה, ולהכנס לדמות עם ההתלהבות הדרושה להצלחת הפגישה . ברור לכל, שפגישה עסקית ראשונה נועדה ליצור עניין אף אחד עוד לא הוציא פנקס שיקים, כולם רוצים לעכל את המידע, לבדוק את החברה, לשאול כמה אנשים , להתייעץ אולי עם הבוס, לעשות איזה בדיקת שוק שטחית ורק אז להמשיך בתהליך.
ואני רוצה להזכיר לכן בנות, לא מדובר בראיון עבודה, מדובר בפגישה עסקית. אין מבחנים מיותרים, יש איזה עסק באויר, שני הצדדים בודקים את הכימיה בין הפרטנרים, התרשמות ראשונית כזאת , עוד לא עלעלנו בתוכנית העסקית, וגם לא בדקנו מאזנים. רק רגע ! אנחנו בפרק ה- SMALL TALK שמעיקרו חסר מעורבות רגשית.
אני מסכימה לגמרי שלפרק השיחה הקטנה, או ה- small talk, יש להקדיש מאמר מומחה נפרד. אבל בהנחה ששני הנפגשים בפגישה הנ"ל הם משופשפי שיחות בעלמא אפשר לסגור את הפגישה, להפרד ברוח טובה ולאמץ את אמרתו המפורסמת של דון קורלאונה: Nothing personal, strictly business.
