צמיגים זה יפה?

באופן שכלי חתמתי מזמן על הרעיון שכול גוף יפה כשלעצמו. אבל הבנה שכלית איננה כחוויה קולנועית. לראות בחורה שמנה על המסך לאורך סרט שלם מהווה סוג של שוק קולנועי שמחדד את העובדה שקשה מאוד להתנתק מהתהליך המתמשך של חינוך תקשורתי לגוף רזה כמגדיר יופי. כנגד תקשורת קולנועית, פרסומית ואחרת השבויה בקונספציות אחידות על הטוב והיפה מגיע העידן הפוסט מודרני ומעלה מתהום הנשייה דמויות שנדחות בדרך כלל לשולי העלילה. בסרטה של פטרישיה קרדוסו, על פי תסריטה של ג'וזפינה לופז, מדובר בבחורה היספנית שמנה המסתובבת בחלק נכבד מהעלילה בטרנינג מהוה ושיער אסוף ברישול.
מדובר, אם כן, בבמאית פורצת גבולות, שהמסר העיקרי של סרטה מתבטא בהתמקדות המצלמה במהלך כל הסרט בגוף שבמדיה הקולנועית נחשב ל"אחר" ובמציאות נחשב לרגיל.

הבמאית מאלצת את הצופים להתרגל ולקבל את הדמות הלא קולנועית של אנה, גיבורת הסרט, בשלל צילומי תקריב עד שבסופו של דבר לא נותר אלה לקבל את גופה על משמניו ולעבור למעשה את אותו תהליך שעוברת הגיבורה ביחסיה עם אמה המבקשת ממנה לרזות.
כמו אמי טאן (אשת אל המטבח), שכתבה על פער הדורות בינה לבין אמה שהיגרה מסין לאמריקה ועל הקושי לגדול בין שתי תרבויות כה שונות במהותן, כך קרדוסו עוסקת בסרטה בפער הדורות בין הגיבורה אנה ואימה כרמן על רקע הקשיים הכלכליים של משפחה היספנית מהמעמד הבינוני באמריקה. אולם, שלא כמו אמה הסינית של אמי טאן, כרמן, אמה של אנה בסרטה של קרדוסו, מוצגת כאישה פתטית המדכאת ושולטת בבנותיה במניפולציות שונות וכמי שמנסה לקשור אותן למסורות מיושנות ואמונות לא רציונליות תוך פגיעה בביטחון העצמי שלהן וביכולת שלהן לפרוס כנפיים ולהיות הן עצמן. מאבקה של אנה בסרט הוא להוכיח לאמה שהיא אישה שלמה כמות שהיא. כבעלת דעה משל עצמה, היא אינה מקבלת את הרעיון שרזה זה יפה ואינה מוכנה לקבל את ראיית העולם הכובלת של אימה. האם אומנם מצליחה להביא את אנה לעבוד במתפרה של אחותה תוך התעלמות מהחלומות והכשרונות שלה, אבל אנה מצליחה לקרוא תגר על אמה ולערער על כוחה. כנגד אנה פורצת הגבולות מוצבת אסטלה, אחותה הגדולה (והשמנה) של אנה שאינה מצליחה למרוד באימה. אסטלה היא להגדרת אימה רווקה מתבגרת שכבר לא תתחתן. היא נדונה לעצב שמלות מקסימות במידה 36 ללא שכר הולם או הכרה בכשרונה.
חלל המתפרה על אוסף הנשים קשות היום שבו מהווה לוקיישן צילומי מרתק. העבודה על אוסף שמלות בצורה ומידה קטנה שהולך ונתפר על ידי שמנות מהווה סמל לצורת חיים לפי קנה אחיד שחונק את השאיפות והחלומות של נשים רבות. היחידה שמצליחה לנתץ את התבנית היא אנה, שאחותה תופרת לה שמלה מדהימה לפי מידותיה. סצנה קולנועית בלתי נשכחת מתרחשת כאשר אנה מסירה את חולצתה ומכנסיה ונותרת בחזיה ותחתונים וסוחפת אחריה את שאר התופרות (מלבד האם הביקורתית), שמתפשטות ונותרות בבגדיהן התחתונים תוך השוואה של סמני צלוליטיס, מתיחות וצמיגים ומדגישות את העובדה שהגוף הנשי יפה על משמניו, על צלקותיו ועל כל מה שיש בו.

סרטים על פריצת גבולות ויחסי אם-בת מכילים חומרים מרתקים מטבעם. אבל סרט טוב תלוי ביותר מכך. החלק הראשון של "נשים אמיתיות" (סרט ששמו קוצץ מ-"לנשים אמיתיות יש קימורים"), מעצבן ומשעמם בגלל שהמצלמה מאפילה על העלילה. החלק השני מעניין וזורם טוב יותר בעיקר בגלל שהמסר ש"שמנה היא (גם) יפה" ו"אל תגדירי את עצמך לפי מוסכמות שמבטלות את דעתך וגופך", מועבר עלילתית.