קוקונט

היה זה באישון לילה, כרגיל. הטלפון צילצל ושלף אותי מסרט הפורנו שהייתי שקוע בו. לא הייתי צריך להביט אפילו במסך הטלפון כדי לדעת. היתה זו העורכת והעורך שאיתה. ניגבתי את ידי הימנית בטישו והרמתי את השפוף.
“אהלן, אתה רעב?”
” שלוש וחצי בלילה, שקוף שאני רעב.”
” לאן אתה רוצה ללכת?”
” חשבתי משהו קטן כזה.”
כעבור שעה מצאתי את עצמי רוכן מעל סטייק פורטר האוס בדיקסי.
הקטע האחרון עבר במוחי ביום שישי האחרון, עת החניתי את היפנית מול מסעדת קוקונט באיזור תעשיה בהרצליה פיתוח. היה זה בשעה בלתי סבירה בעליל. שבע בערב, יום שישי. שעה אחרי הארוחה עם אבא ואמא ששוב טחנו לי את המוח למה אני לא מתחתן, את מי אני מארח בימים אלה במיטתי והאם אני נזהר. נמלטתי מהבית כמו בכל יום שישי ואספתי את ל’, בחורה ביקורתית למשעי, בררנית לתלפיות ובעלת חיך אנין ולשון משולחת. בקיצור, השותפה המושלמת לביקורת מסעדות והקטנת ציפיות.
כבר בכניסה למסעדה הבחנתי במשהו מוזר. ליד חלון הזכוכית הגדול בחזית המסעדה, ישב לו בחור בעל חזות אוריינטלית עם מטפחת משונה ששימשה כחולצה, ובכוונה רבה גילף גמדים ענקיים מדלעות ובטטות רפאים שנחו להן על השולחן, וזה כל מה שעשה במשך השעה וחצי הבאות בהן ישבנו במקום.
את פנינו הקדימה במאור פנים המארחת היעילה סרינה (מנהלת המקום והבת של רינה פושקורנה המיתולגית מטנדורי), שהיתה לבושה כראוי במחלצות סארי אפרפר, זוג עיני תכלת ונקודה על המצח כראוי לתאילנדית אותנטית. זה הזמן לציין, שקוקונט היא מסעדה תאילנדית למהדרין ובלי חוכמות.
הדבר הראשון ההולם בך עם היכנסך לחלל המסעדה הענקית בעלת שתי הקומות, הוא העיצוב הקיטשי להדהים, הכולל צמחיית פלסטיק עשירה ומנורות קש. הפריט הבולט ביותר בקומה הראשונה בה הושבנו כלאחר כבוד, הוא עץ דקל בן 3 מטרים עשוי פוליאתילן עם אגוזי קוקוס מפלסטיק, כיאה למסעדה שעל שמה נקראו אגוזים אלו.
סרינה, המארחת הרגישה, ניגשה אלינו והציעה מבחר טעימות משלל המנות הראשונות. הסכמנו. לפני כן, כצעד מונע, או שמא סיכול ממוקד, או חיסול מבוקש, סיכמנו על מידת החריפות המועדפת עלינו מתוך שלושת מידות החריפות האפשריות (“פולני” לחיוורים שבינינו, “מדיום” למהמרים, ו – “מה קרה לאמאש’ך!?” שהוא בחזקת הבין לאדן של החריפים). נוכח רגישותי הרבה לבעירה באיזור הפה והטלפיים הלכתי על מדיום (ול’ תפסה ממני קוקסינל, כרגיל).
אל שולחננו החל מצעד של נרות, קערות חרס, ועוד כלי בעירה וחימום שונים. על כל אחד מהמוקדים הונח תבשיל אחר. על המדורה המרכזית נחה לה צלחת עם אגרולים, שיפודי סאטה בקר ועוף, שני סוגי דמפלינג מטוגנים עם פירות ים וטוסט שרימפס בסומסום. בתוך קערה אחרת שהונחה על כד חרס עם נר בתוכו חיכו שרימפס שטוגנו להם בנייר אורז. בסיר נוסף, עשוי חרס גם הוא, בעבע לו מרק טום יאם עם הרבה פירות יאם. בכלל, וזאת יש לדעת, האוכל התאילנדי משופע בפירות ים ושרצים בלתי כשרים בעליל, ומופיע ברבים מביעותי הלילה של השרימפסים והמולים באשר הם.
מבין המנות הראשונות, השרימפס המטוגנים בנייר אורז (שרימפס שבמקום להיות מטוגנים בשמן עמוק בציפוי טמפורה, עטופים להם בנייר אורז דקיק, ומוגשים כך אל השולחן בליווי בצל ירוק. הסועד מתבקש לקלף את הנייר וללחך מתוכו את השרימפ משל היה סוכריית וורטרס אוריגינל). שרימפסונים אלו היו המשכנעים ביותר מהמנות שנדגמו, וחוסלו על ידי ל’ ביעילות, כאילו היו ילדים פלשתינים ברפיח. צלחת הראשונות עם האגרולים והשיפודים היתה סטנדרטית, ולא נמצא בה משהו שהתעלה מעל הבינוני. מרק הטום יאם היה כנראה טעים למדי, אך מאחר ולשוני שרויה עדיין בתרדמת עקב תבערת התופת שאחזה בה לאחר טעימת המרק, איני יכול לשפוט. הוא היה פשוט חריף עד זוועה. צבעו האדום-לוהט היה אמור להוות תמרור אזהרה אך העדפתי לשקוע במחשוף של ל’, שהיה מושקע במיוחד באותו ערב. ל’ טענה שהמרק טוב למדי, ואכן, לאחר שהתבהרו העיגולים השחורים שצצו מול עיני עם טעימת הכף הראשונה, ראיתי שהיה משופע בשרצי ים שונים ועלעלי למון גראס וכוסברה .
המנות העיקריות החלו לזרום לעברנו. אורז מטוגן עם ירקות שהיה סטנדרטי ונוקשה מעט, פאד תאי (שזה אטריות אורז עם טופו, נבטים, ביצה ובוטנים) שהיה טעים, פירות ים בטיגון-בחישה שכללו קלאמרי, שרימפסים ומולים עם בצל ירוק, בצל, עגבניות ופלפלים ירוקים ואדומים שהיה חריף מאוד, אבל מוצלח ביותר וקדירת בקר ברוטב קארי עם חלב קוקוס, שהיה בלתי אכיל ובעל מרקם בעייתי. לסיום הגיע לשולחן עוף בסויה, ג’ינג’ר ולמון גראס, שלא היה שונה בהרבה מהעוף החמוץ מתוק המוכר לכולנו מהמסעדות הסיניות. גם הוא לא התעלה לגבהים ראויים לציון.
התחלנו לטעום מהמנות כשמשום מקום הגיח לפתע מלצרנו הנאמן עם צלחת זיקוקים בוערים והניח אותה בין הצלחות. סתם כך, בלי סיבה. כשהתפזר העשן הוא הגיש שיפוד עם פרח מגולף מסלק לל’ ההמומה ובידי הניח שיפוד עליו היה נעוץ עכבר חבוש כובע בוקרים שגולף מצנונית. שאלתי אותו: ”מה זה?” “מאוס”, ענה המלצר ולא פירש.
היינו לאחר המנה האחרונה (גלידת קוקוס וסורבה מנגו) כשלידינו הופיעה רינה פושקורנה (האמא), שקוקונט הוא הפרויקט החדש שלה. רינה המקסימה היא באמת אישה מרשימה ובעלת חיוך נהדר וטנדורי היתה המסעדה הראשונה שהגישה אוכל הודי ראוי במולדתנו ומקומה שמור בפנתיאון המסעדות של ישראל. דווקא בגלל הסיבה הזאת וסיבות אחרות תמיד ציפיתי ליותר מרינה. האוכל ככלל היה סביר, פה ושם ניכרו הבלחות של נסיון לשיפור, אולם הן שקעו מיד לתוך הרמה הכללית המנומנמת. וחבל, כי בישראל אין הרבה מסעדות תאילנדיות משובחות, ותואמי ג’יראף ולמון גראס למיניהם אינם מצרך נחוץ במיוחד.

אאו”ל.


רח’ משכית 32 איזור התעשייה הרצליה פיתוח. ארוחה לזוג, ללא יין – בסביבות סביבות 200 שקלים. טל’: 09-9568959

על הכותבת אילן ירוחם

במאי קולנוע, תסריטאי ומומחה לקפה. עובד כקופירייטר במשרד פרסום. עוד מעט הסרט. יליד 1969 וכבר בלי מדים. מה יש לו בחיים המשעממים האלה? כמעט כלום. חוץ מהעניין הזה, נו, שהוא כנראה הרומנטיקן האמיתי היחיד שנשאר בעיר הזאת. קבלו אותו. כי לנו זה עולה יותר

תגובות

  1. בא לי עליך!
    מאוד!

    • אכן, לא אוכל להאשים אותך בחוסר ישירות. מה שיותר מסקרן זה איך הגעת למאמר הישן נושן הזה?

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *