קוקוס

הו חווה

מי שראה את חווה אלברשטיין מדגימה לגל אוחובסקי בתכנית שהוקדשה לאלבומה החדש בערוץ השני את המבט היחודי שלה על סצינת הרייבים – ומדגמנת שירת מקומונים, ודאי ליקק כמו כותבת שורות אלה את השלט. כמה חן יש באישה כמעט בת שישים שלא נוקטת עמדה של ריחוק מריר ולגלוג על הסצינה, אלא להפך, נישאת על גבי הלכסיקון שלה כמו על כנף רננים. היא גילגלה על לשונה את המילים “סרף” ו”טרק”בעונג כאילו יצאו מהמכבש של אלתרמן. וזוהי חוה אלברשטיין של השנים האחרונות. מרוחקת מעט, אבל לא נעלמת, ולעולם לא נותרת מאחור, חנוטה בעולם שכולו פרחי לילך וצמחי בר. וכולנו יודעים כמה העולם הזה מפתה, וכמה זמרות מעולות נשארו בו, ולא הצליחו לפרוש ממנו כנף אל מקום של אמירה חדשה, עצמאית.
מה יש להגיד על האישה האמיצה והנפלאה הזו. חווה אלברשטיין, אמנית ההבעה וכנראה המבצעת הגדולה ביותר שקמה לנו מאמצע שנות השישים, בחרה ליצור ולנטוש את טובי היוצרים ואת החיבוק הממסדי לטובת יצירה אישית, הומנית, תובענית וחריפה. הקהל העניש אותה על כך. היא פשוט הפסיקה להצליח בארץ. הקהל הדיר ממנה את רגליו, כאילו לנצח נועדה להיות כלואה, כמו בוידאו הנורא הזה ל”מרדף”, בתוך מגן דוד, שרה על ארץ טובה שהדבש בעורקיה ודם בנחליה כמים נוזל. מה לעשות, ואיננו עוד נרדפים, היא טענה באומץ, ואיננו עוד גדיים אלא קצת נמרים טורפים, כך שרה ב”חד גדיא” בשנות האינתיפאדה ולבנון, וקולה היה כמעט בודד. העם שיודע להשמין ולבעוט, ביקש ממנה לחזור אל “לו יהי” ו”נחל התנינים”. מוזר איך הקהל רוצה מאומן שישאר בטריטוריה המוכרת, כאילו אין לנו כאן עניין עם אדם שמתפתח וגדל. זה בערך כמו לדרוש ממישהו בגיל ארבעים להמשיך לאסוף ניירות מכתבים ולהיות חבר פעיל במועדון המעריצים של טייק דאת’.

דיסקוגרפיה

לא קל לזמרת של כותבים גדולים ליצור טריטוריה פרטית משלה. ואלברשטיין עשתה זאת באומץ ובעקשנות של צב שמתעקש להניח את ביתו הישן והכבד וליצור לו בית חדש. חווה אלברשטין תעדה במילה ובמנגינה את ישראל המשמינה, המתכערת, הכובשת, שהמירה את ים השיבולים בים הנדל”ן ובשירה בציבור, שמבקשת בכוח לחזור אל אותו ים שיבולים באופן כפייתי ודורסני. ובישראל הזו אלברשטיין, איזה פלא, נדחקה לשוליים. ומשם המבט שלה התחדד, הצטלל, והשביח. “מהגרים”, אלבומה מסוף שנות השמונים, בא להזכיר שלא נולדנו עם שיבולת זהב בפה, וטעם הגלות, ההגירה, עבר מר ומלא חסד, בכל תקליטיה: שירת היידיש החדשה, שיתוף הפעולה עם להקת הכליימזרים, שירי הג’ז הנפלאים שביצעה, וכמובן אלבומה הלפני אחרון “מוצאי החג”, בכולם נשזר חוט שני של תלישות, ניכור, ומערכת יחסים מורכבת עם המושג “מולדת”. וכל זאת, עם אותה ארומה עשירה של חמלה ואהבה, שבלעדיה אין חווה אלברשטיין. אותו משהו שקשר את נפשינו בנפשה מהרגע שבו עלתה על בימת תכנית הרדיו “תשואות ראשונות” כשהיתה בת שבע עשרה, בימים בהם שירה היתה צורך פנימי עמוק, ימים שבהם היה מרגש מספיק לומר “זמר נולד” ולא היה צורך לפמפם את המילה “כוכב”.
הגדרת המולדת על פי חווה אלברשטיין מאמצע שנות השמונים – אחרי שבחרה לזנוח את ההגדרה הממסדית של אהבת הארץ – היתה מאוכזבת ומיוסרת, שהמדינה יכולה להיות נפלאה אבל היא לא שווה כלום כל עוד אנשיה חשוכים. ואין ספק שהפכנו כאלה בשנים האחרונות.
ב”מוצאי החג” נרשם לראשונה שיתוף פעולה עם האיש שאיתה, איש הקולנוע נדב ליויתן, שכתב לאלבום טקסטים שהתאימו לאופן המבע של אלברשטיין כמו כפפה רכה ליד עייפה ואוהבת. האלבום התמקד בתל אביב החדשה, בנוף האנושי החדש של העובדים הזרים, ובנסיון לחבר אותם אל מה שהיה פעם מנת חלקינו: זרות, תלישות, אפליה, געגוע, עבדות. האלבום הצליח בארצות הברית, ואלברשטיין קיבלה על האלבום הזה ביקורות נלהבות מכמה מגזינים ראויים. הסיפור הידוע של צדיק בעירו, הסנדלר היחף וכל השאר.
אצלנו, כאמור, הקהל העדיף לא להקשיב לאמן בשל ובוגר (למרות שאלברשטיין היתה בשלה ובוגרת כבר בגיל שבע עשרה). השד יודע מניין חמדת-הקיבוע הזו שלנו. יש הנאה רבה בלהכיר אומן בינקותו ואחר כך לראות כיצד הגבעול הופך לגזע ומכה שורש והפרי משחים. קהל צרכני המוסיקה בארץ פשוט לא יודע לעכל שינויים אצל אומנים שמתעקשים לא לספק סחורה ישנה אהובה ומוכרת. והנה, הוא בוחר לחבק את אלברשטיין של “קוקוס” ולהרפות מעט מן הגעגועים למה שהיה לטובת מה שיש כעת. ויש הרבה.

האלבום החדש

“קוקוס” מוכר יפה, וזה משמח, ומגיע לאלברשטיין שעומדת להיכנס לעשור השביעי של חייה להינות מאהבת הקהל. אלא שקשה שלא לחשוב על כך שהתקליט נופל בהרבה מ”מוצאי החג” שהגיע לו להצליח הרבה יותר, והסוגיות האנושיות הכואבות שבו העלו סומק של כעס רענן אצל מי שטרח להקשיב לו. העולם האנושי הוצג במלוא כיעורו ב”מוצאי החג”, כיעור שהופך נסלח כשמצלמת החמלה של חווה מבקשת לתעד אותו.
ב”קוקוס” בחרה אלברשטיין בשירים שאין בהם מעורבות גדולה, בהם היא אמנם ציפור השיר שעברה מן הבמות הגדולות אל העצים המקומיים, נטולי עלווה עתיקה והדרת הוד, אלה שמצמיחים בעיקר הודעות מנייר למחפשי דירות וכלבים שהלכו לאיבוד. יש כאן באלבום הזה “ציפור חד הורית”, ” “ציפור של יום שבת”, “עלים נושרים”, “גבעולים”, “ציפור חד הורית”, וכאמור, “עץ עירוני”.
החזרה לטבע, כמטפורה, השתלמה לאלברשטיין. אין זה טבע אלמותי שמבקש להשתאות ממנו, זה החצר הקרובה למקום מגורינו, טבע שהוא תבנית נוף האדם, לא ירוק עד, אפור למדי, מנוקד בחבלי כביסה ואיי תנועה. השטעטעל הקרובה למקום מגורינו.
ב”קוקוס” יש שיתופי פעולה יפים. נדב לויתן כתב טקסטים עם מבנים מוסיקאליים מתנגנים יותר וקלים להלחנה, אבל שמר על היכולת שלו לספר סיפור. עם זאת, חסר הדחיפות שבסיפור האנושי, הרלוונטי, קורע הלב, שסופר ב”מוצאי החג”.
אלברשטיין הלחינה את מאיר אריאל (“גבר כלבבי”), אריאל הורוביץ, ועם נחום היימן עצמו שנתן לה לחן, לא ממש מקרה נפוץ מאז שחווה אלברשטיין החלה להלחין בעצמה. ובכל זאת, הטקסטים שאלברשטיין עצמה אחראית להם עדיין נראים העגולים והשלמים ביותר. “כל שעה נשיקה כל שעתיים חיבוק” המענג, שהטקסט שלו ראוי שייתלה בכל משרד במקום סיסמאות החיוך וההקשבה ההולמרקיות המוכרות. “עלים נושרים” שכתב זיאמע טלסין והיא תרגמה מיידיש והלחינה, מביא את הניגון ההוא, שחווה’לה הנערה הפליאה לצייר במכחול אומן לאורך שנות עבודתה, למקומות חדשים שאינם רק נחלת הנוסטלגיה הוורדרדת ליידשע מאמע. ב”תפילות חדשות” היא ממש חוזרת לעיירה היהודית ולאותו ניגון של מושק’ה מן העיירה, אין כאן התרפקות על איזה “היי דיי דיי” אלא יצירת “היי דיי דיי חדש”, מתאים לזמן ולמקום ומתעלה מעליהם, בדיוק מה שדרוש ליצירת תפילה חדשה. ואלברשטיין מציעה לנו להתפלל, גם ממקום של אין אלוהים, כשהיער החשוך הוא לא פעם הגיהנום העירוני בגירסת רחוב אלנבי שלו, או היקום הוירטואלי שבו לא פעם מאבד אדם את היכולת להשתמש במילים. אם תרצו, חווה אלברשטיין היא החיבור המופלא בין היהודי ההוא, ליהודי החדש, ובקולה נמתח החוט המחבר הזה.

ספר תפילות אורבני

לא קל לייצר שירים עם כזאת שליחות בקול, אבל אלברשטיין עושה זאת נפלא, גם באלבום בינוני. בבחירה של אלברשטיין להשקיט מעט את קול המצפון החברתי יש לא “מפוייסות” (איזו מילה מרגיזה) אלא מנוחה זמנית, הרפיה. לא עייפות, אולי פיכחון. אולי נסיון מחודש להתאהב במקום הזה ובשפה הזו. כל אלה עוזרים מעט להתמודד עם תחושת האי נחת שמעלה ההאזנה הראשונה ל”קוקוס”.
אבל גם “קוקוס”, מאכזב ככל שיהיה, הוא עדיין פרי עבודה משותפת של אנשים מוכשרים ביותר, ושל מי שהנה עדיין המגישה הגדולה ביותר של טקסטים שיש לנו. למי שראה את מאיה בוסקילה מבצעת את “חופים” ב”משולש ישראלי” עם שמעון פרנס, והופכת את השיר העצוב והמינורי הזה לתצוגת תכלית של פומפוזיות קולית שאין לה כמעט קשר לשיר, אין שום מקום אחר ללכת אליו כרגע פרט לחוה לאלברשטיין. היא לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד, ומהמקום הזה של האישה החכמה שנמצאית מעט מחוץ לתמונה הקבוצתית, אסור להחמיץ. אין לה טרקטור בקול, היא לא באה לכאן כדי לנצח, היא פשוט באה לכאן כדי לתת לנו ספר תפילות אורבני, חילוני, עניו, שפוי ומלא חסד. אנחנו יודעים שכדי לזהות חסד בשנות האלפיים במדינת ישראל צריך להצטייד במשקפים המשוכללים ביותר לראייה צולחת חושך.

תגובות

  1. לא מעניין!

    • פיהוווווווווווווקקקקקקקקקק.

      מה זה החארטה היענו תרבותית הזו? הרגת אותנו משעמום ודיכי.

      צריך לתבוע אותך על השטות הזו.

  2. לולה

    אין כמוך!
    איך הצלחת לתאר את תמציתה של חוה’לה בכל כך הרבה דרכים שכולן נפגשות בה…
    ביקורת מקסימה ומרגשת.

  3. בועז כהן

    היא לא מוציאה אלבומים מופלאים כמו אלה שראו אור בין השנים
    1967-1978

    בין “צעצועיה של אסנת” לבין “התבהרות” נתמחת במלוא פארה והדרה הקריירה האדירה של חוה אלברשטיין, גדולת הזמרות המבצעות שלנו בכל הזמנים.

    אחר-כך היא התחילה לכתוב שירים בעצמה, וזה…הממממ – זה הרבה פחות מוצלח ממה שעשו בשבילה רחל שפירא ונחום היימן, אלתרמן ומיקי גבריאלוב, אהוד מנור ומתי כספי והכותבים המשובחים האחרים שתרמו לה מכשרונם.

  4. הכתיבה משובחת ועשירה מאוד בעברית שנונה ומעודנת.
    זה המאמר הראשון של פרופסור גליק אותו אני קורא
    אך ללא ספק מספק הרבה רצון להמשך קריאה של כתיבה שכזו.
    באשר לחווה אלברשטיין, אני מסכים לחלוטין עם כל מה שנאמר בכתבה הטובה הזו. חווה אלברשטיין היא בהחלט אחת היוצרות היחידות שלא מפחדות מענישת הקהל אותה עקב השמעת דעותיה.

    את קוקוס בחרתי שלא לקנות (בניגוד לרוב שאר תקליתיה של אלברשטיין אותם קניתי בשמחה).
    מחירי אלבומים ישראלים גבוה מאוד ואינו הולם.

    על כל פנים, נהנתי מאוד לקרוא על חווה אלברשטין מפי וירטואוזית של המילה הכתובה הגברת גליק.

  5. דווקא גבר

    בואו נגיד את זה בצורה פשוטה – אלבום רע. בהחלט מתחרה רציני על עשרת הגרועים ביותר שלה ( אם יש כאלו)
    הקודם היה מדהים

  6. בלי קשר לתכנים הראויים בשיריה של השנים האחרונות, לצערי
    בחלק לא מועט, השירים לא מגיעים לרמת הכתיבה של כותבים אשר
    חרזו את רעיונותיה בעבר לשירים, אשר ישארו כפי הנראה לעד.
    לגבי המנגינות זה עוד הרבה יותר חריף. וזה במידה מסויימת חבל,
    כי היה כאן פוטנציאל לשירים נפלאים והתוצאות לעיתים קרובות
    נופלות בהרבה מיכולות הביצוע של הזמרת הנפלאה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *