רפואת אליל

לפני חודש וקצת גילתה חברתי היקרה ל. שעליה לעבור ניתוח להסרת ציסטה בשחלה.
ל. עברה דרך ייסורים עד לרגע בו נתבשרה על כך. הכל התחיל בכאבים בבטן התחתונה בעת קיום יחסי מין. כשדיברה עם חברותיה היקרות שאוהבות אותה מאוד כשהיא לא יותר מדי לחוצה או מדוכאת, אמרו לה אלה (ואני בתוכן) בידענות, על סמך נסיונן העשיר, שהרבה פעמים הכאבים נגרמים מלחצים פסיכולוגיים עמוקים המתלווים לקיום יחסי מין עם בחור חדש.
הדבר נמשך גם אחרי שהבחור כבר לא היה חדש כל כך. לעתים הכאבים התגברו והופיעו גם כשהזוג התנזר ממין, מסיבות כאלו ואחרות, למשך שבוע ויותר. על כך אמרו המלומדות (ואני בתוכן): בובה, מה חשבת, שאחרי שתתרגלי אליו יחלפו הלחצים הפסיכולוגיים העמוקים? מה את מבינה, זה רק הולך ומחמיר. זוגיות זה דבר בעייתי, ואולי במקום לדבר על מה שמפריע לך את מפתחת תסמינים פסיכוסומטיים.

ההפניה

ל. החכמה לא הסתפקה בעצת חברותיה והלכה להיוועץ בגינקולוג השכונתי. כשישבה מולו ופירטה, כפציינטית אחראית, את מגוון בעיותיה הרפואיות, גם אלו שאינן קשורות ישירות לאיברי הרבייה הנשיים שלה, הביט בה הדוקטור בריכוז רב וניסה לקטוע את דבריה מספר פעמים. כשהבין שהדבר לא יועיל לו ולא ייקצר את פגישתם, הקשיב לנאומה עד תומו, אז שאלה את השאלה המתבקשת: אז מה יש לי, דוקטור, לפי דעתך?
על כך ענה לה רופא הנשים שהוא ממליץ לה להמנע מעישון, גם פסיבי; להתמיד בפעילות גופנית; ולאכול אוכל בריא הכולל את כל אבות המזון.
היא העלתה בפניו את ההשערה שייתכן שבבטנה צומח לו בשקט גידולון קטנטון והאיש שאל אותה האם היא סובלת מדיכאון. ל. הניחה שהרופא אכן מגלה בה עניין והחלה לספר לו על חיבוטי הנפש שלה, בעיקר אלו הנוגעים לכאבים החוזרים ונשנים באיזור הבטן התחתונה.
הוא חזר על המלצתו ושחרר אותה לדרכה.
כשנתיים לאחר מכן, שבה וביקרה אצל הגינקולוג וחזרה על אותה התלונה: כאבים בבטן התחתונה, לא רק בעת קיום יחסי מין. במילים רפואיות אלו ממש היא השתמשה כדי שהאדון הנכבד יבין שאין לו עסק עם בחורה היסטרית אלא עם אישה שיש לה מושג לא רק בתחושותיה הגופניות אלא גם בז‘רגון הרפואי.

הניתוח

הרופא המליץ לה על בדיקת אולטרה סאונד. בבדיקה התגלתה הציסטה: בתוכה נוזל שקוף ומימדיה קטנים. כשבועיים לאחר מכן חזרה על בדיקת האולטרה סאונד, והפעם נמצא ממצא אחר: ציסטה עכורה, גדולה ומכילה גידול בלתי ממאיר.
הומלץ בדחיפות על ניתוח.
הדחיפות היא עניין יחסי. התור להתייעצות עם מומחי בית החולים בו יועד להיערך הניתוח נקבע לחודש שאחרי. המומחים המליצו גם הם על הסרה דחופה של הגידול, וגם סיפרו לל. המבוהלת שייתכן וייאלצו להוציא, ביחד עם הגידול, גם את השחלה עליה התמקם. כדאי לציין בשלב זה של. היא בחורה צעירה ומחוסרת צאצאים, ומידע זה היה ידוע גם לרופאים. אולם הם שבו וטענו שאי אפשר לדעת מה יעלה בגורלה עד שהם "יכנסו", כלומר יראו מה קורה שם בפנים ואם יהיה צורך – יחתכו ויעקרו את שחלתה הסוררת. גם הם המליצו לנתח בדחיפות.
אותה המלצה שוב קיבלה גוון נינוח ושליו כאשר נאמר לה שיש תורים פנויים רק לעוד חודשיים. היא הזכירה למזכירה (הרפואית) שהגידול, מעצם טבעו ושמו, הוא דבר שגדל, וייתכן ואצלה, כיוון שכבר איימו עליה בעקירת שחלה, הדבר דחוף מעט יותר. על כך ענתה המזכירה:
’צטערת, אין לי מקום לפני זה'.
כששאלה ל. בשלב מאוחר יותר, כשהבינה את גודל הצרה שבאיבוד שחלה, האם יש באפשרותה לשוחח עם הרופא המנתח שלה כדי להעמידו על עוגמת הנפש שתהיה לה כשתתעורר לאחר הניתוח ותגלה חתך רוחב בבטנה שיעיד על כך שמהיום והלאה קטנו סיכויי פוריותה בחצי וגדלו פי שניים סיכוייה לקבל סוגי סרטן שונים מוקדם מן הרגיל, נאמר לה במזכירות (הרפואית) שלא ידוע מי ינתח אותה. היא חזרה וציינה את היום והתאריך בהם נקבע הניתוח, והמזכירה חזרה ואמרה שרק יום לפני כן יושבים הרופאים המכובדים ומחליטים מי מהם יחתוך מה, ביום המחרת.
כידוע לכל אשה אינטיליגנטית ומשכילה – הרופאים, מנהגיהם, החלטותיהם ואפילו הרצפה עליה הם דורכים – כל אלו הינם דברים מכובדים שאין לערער עליהם אלא אם התברכת בעודף כסף. וגם אז הדבר מוגבל. כך שעד לרגע התפוגגות השפעת סמי ההרדמה, לא תדע ל. האם יישארו לה שתי שחלותיה או שמא תיוותר רק עם אחת מהן.
כל זאת כי אין לה שום דרך לבצע את הניתוח בתנאיה שלה: מרגע שתחתום על הסכמת האשפוז הרי היא חותמת על אישור להלן, למפרע ובדיעבד לכל החלטה שיחליטו הרופאים. היא מסמיכה אותם, את האנשים שרק יום לפני ניתוח יודעים את מי ואת מה יקצצו מחר, להחליט החלטות גורליות שיהיו בהן השלכות חמורות על חייה ועתידה. ולא בהנחה שעתידה חשוב להם; עתידה מעניין אותם בדיוק כמו שעתידה של קופסת שימורי האספרגוס מעניינת את קופאית הסופר. היא מסמיכה אותם מחוסר ברירה, בידיעה שאנשים אלו שמעמדם כמעמד אלים מודרניים ממהרים לעשות את עבודתם, אם מהסיבה שאיש לא מפקח עליהם כראוי ואם מהסיבה שבשל עומס העבודה ומחסור בשעות שינה הם לא נוטים לשקול לעומק כל בעיה ובעיה שעולה בניתוח, בהתאם למנותח, אלא עובדים על פי רוטינה של מינימום איכות, מקסימום ייצור – ממש כמו קצבים, או חברות זולות שמייצרות שפתונים ואיילינרים.