פרק מתוך הספר שראה אור לאחרונה מאת עיתונאית האופנה המיתולוגית נורית בת-יער

שיכרון עיצובים: אמנות האופנה בישראל

מעשה רוקם – כור היתוך צבעוני ואושר חושי


“לפנות ערב התעוררתי…, ומצאתי ליד המיטה חולצה רוסית לבנה שאחיותי רקמו לי כהפתעה. ופלמ”חניק שיש לו חולצה רוסית רקומה – זה סימן שיש לו חברה. כשישאלו אותי מי רקם לי את החולצה לא אגלה, שיחשבו מה שירצו. לבשנתי את החולצה…, התמלאתי ביטחון עצמי, והחלטתי שאני יוצא לפגוש את דינה ויהי מה…”

(פוצ’ו, מתוך הספר “חברה שכזאת היינו”, תל אביב, הוצאת לשון, 2009)

בבתי הקפה של תל אביב הקטנה, לצלילי תזמורתו של פרדי דורה, מבטים עורגים חטופים, עפעופים, הזמנה לריקוד סלואו צמוד – זה היה, כך אומרים, סגנון החיזור. אבל בקיבוצים ובתנועות הנוער – כאשר יפה הבלורית והתואר הרעיד את מיתרי לבה של נערת הקוקו והסרפן היא אותתה לו בדרך ייחודית ורבת משמעות משלה: היא רקמה למענו חולצת רובשקה.


חולצה רוסית – מאסי דיין ועד שלמה להט

החולצות הרוסיות היו להיט בקרב חלוצי העלייה הראשונה, הביל”ויים שעלו מרוסיה. אבל חנן לא סר גם בעיני הדורות הבאים ושרד במשך כמה עשורים שבמהלכם הפכו גם לחביבות הצברים. רקמת הרובשקות לא הייתה רק אמצעי ללכידת גבר נחשק; עם קום המדינה סייעה מלאכת הרקמה גם להעסקתם ולפרנסתם של העולים החדשים שעלו ארצה ממעל מאה ארצות. כל זאת הודות לרות דיין, שהבחינה בעבודות היד שקישטו את בתי העולים, זיהתה שטמון בהן אוצר בלום, ובמסגרת הפרויקט “אשת חיל” שיזמה בשנים שקדמו להקמת “משכית” סייעה לעולים להתפרנס מיישום כישורי הרקמה והאריגה שלהם בפריטים סחירים.
“רבים מהחלוצים כמו הורי והורי משה היו מחוברים לסגנון הרוסי”, כותבת רות דיין בספרה סיפורה של רות – או האם חלמתי חלום. “קשר זה מצא את דרכו לרקמה, ועלה הרעיון שניקח את החולצות הרוסיות מהכותנה של ‘אתא’, גדול מפעלי הביגוד שלנו – לכפרי העולים, ונבקשם לקשט החולצות ברקמה. יוליה קיינר מ’בצלאל’ הציעה שיטת רקמה מהירה מזו של רקמת הצלבים המסורתית גוזלת-הזמן. והקורס הראשון יצא לדרך… כשהמורה הייתה תלמידת ‘בצלאל’ ממחלקת הרקמה. 20 התלמידות הגיעו מ-20 כפרים שייצגו 17 ארצות, מפרס, טריפולי, ואלג’יריה ועד רומניה, יוגוסלביה ופולין”. היוזמה הברוכה זכתה להצלחה גדולה. “קיבלנו הזמנה גדולה מ’אתא’. 30 אלף חולצות רוסיות הזמינו מאתנו”, נזכרת רות. “חולצות אלו שגדשו את החנויות בימי הצנע נרקמו על ידי נשים משלושים ארצות, שהשתייכו לארגון הטרום-משכיתי”. בשנות ה-50 חולצות רוסיות יוצרו גם על ידי “ניבה”, שבהמשך הדרך נודעה בזכות חולצות מודפסות מצודדות.
החולצה הרוסית הונצחה בסרטים, במחזות ובתמונות מחזור: אסי דיין בתפקיד אורי הפלמ”חניק בסרט הוא הלך בשדות על פי ספרו של משה שמיר, אקי אבני בתפקיד ירון זהבי בהצגה חסמבה על פי סדרת ספרי יגאל מוסינזון, שופט בית המשפט העליון בדימוס יצחק זמיר בתמונת מחזור בוגרי תש”ח של גימנסיה “הרצליה”, שלמה (צ’יץ’) להט ב”נשף תל אביב הקטנה” שנערך במוזיאון תל אביב לרגל חגיגות ה-70 לעיר העברית הראשונה. אלו הן רק כמה דוגמאות. אם את החולצות הרוסיות זקורות הצווארון ובעלות המִפתח הא-סימטרי הרקום לבשו יותר גברים מנשים – הרי שהחולצות בעלות הרקמה התימנית נרשמו בטאבו על שם הנשים לבדן.


רקמה תימנית – משושנה דמארי ועד עפרה חזה

בשנת 1956, כאשר רוז’ה ואדים ברא את בריגי’ט ברדו כסמל מין בינלאומי בסרטו אלוהים ברא את האישה, אורי אבנרי, עורך השבועון העולם הזה, ברא את הצברית הטיפוסית של ישראל בדמותה של אופירה ארז. הופעתה של “הצברית הטיפוסית” החיננית במערכת לבוש שחורה-אדומה מעוטרת ברקמה התימנית כשצמתה האחת מונחת על כתפה הפכה את הרקמה התימנית לאייקון אופנתי ולמושא הערצה וחיקוי. דגמים מעוטרים ברקמת פתילי הזהב והכסף התימנית היו התלבושת החגיגית האולטימטיבית בעשוריה הראשונים של המדינה, כמו בשנים שקדמו להקמתה. הן הבליטו את יופיין של נשים רבות ובראשן אגדות הזמר הלאומיות שושנה דמארי ויפה ירקוני, שבחרו בהן כבגדי הבמה שלהן, ולאה רבין (לימים רעיית ראש הממשלה יצחק רבין), שב-1948 ריפדה את חולצתה החלוצית בכריות כתפיים על פי צו האופנה של שנות ה-40.
במגמה להתערות בחיים החדשים בארץ המובטחת ויתרו רבים מעולי תימן על בגדיהם המסורתיים. לעומת זאת, נשי האופנה מהמוצא האירופי העריכו מאוד את קסמה של הרקמה התימנית והקפידו לעטר בה פריטי ואביזרי לבוש עדכניים שזכו להצלחה רבה הן בארץ והן בחו”ל. הרקמה התימנית, שמייצגת מסורת בת יותר מאלף שנה, תרמה את חלקה לגיבוש סגנון ישראלי ייחודי. התימנים נתפסו כשבט יהודי קדמוני ששימר מסורות ומלאכות יד אותנטיות מימי המקרא. עם הקמת “משכית” היה זה אך טבעי שכישורי הרקמה הנפלאה שלהם ייושמו ביצירות בית האופנה ושכיות החמדה. מלאכת הדרכת הרקמה הופקדה בידי אישה ברוכת כישרונות ממוצא תימני בשם שושנה, שהייתה גם רקדנית. בהדרכתה היצירתית של פיני לייטרסדורף שולבה הרקמה התימנית במערכות מכנסיים וטוניקה מרהיבות, בשמלות הורה מתרחבות המהודקות למותן בחזית בלבד ובדגמים בעלי גזרה ארכיטקטונית מתוחכמת בעלת איכויות אוניברסליות.
כאמור, יישום אומנות המחט התימנית בפריטי לבוש מערביים הלהיבה את בנות הארץ עוד לפני הקמת “משכית”. בעיקר הייתה מזוהה אומנות זו עם חנויות ויצ”ו. מעצבת האריגים לויטה תדמור, אשר ניהלה בשנות ה-80 את אחת מחנויות ויצ”ו שהעסיקה תריסר רוקמות יוצאות תימן, מספרת שהפעילה העיקרית בתחום הייתה מרתה במברגר, שייבאה לארץ משוויצריה את רעיון תעשיות הבית. לדברי תדמור, במברגר נהגה לנסוע למעברות כשהיא נושאת עמה את הבדים, ולאחר שנרקמו על ידי עולות “מרבד הקסמים” מסרה אותם לתפירה, וכך נוצר הצורך להקים את חנויות ויצ”ו. על פי גרסתה של רות דיין הוותיקה יותר, בתקופת המנדט הבריטי הרוקמות עבור חנויות ויצ”ו היו תימניות ירושלים הקשישות בנות העלייה הראשונה; “והייתה גם אסתר זייץ הירושלמית שעוד לפני קום המדינה, בשנות ה-30, העסיקה שבע רוקמות תימניות ושיווקה דגמים עטורי רקמה תימנית לתיירות”.
לאחר קום המדינה, במסגרת “אשת חיל” הטרום-משכיתי, נוסף על מבצע רקמת החולצות הרוסיות העבירה רות דיין את העולות מבולגריה שבכפר אוריה קורס מזורז ברקמה תימנית. “שכן פריטים ברקמה זו תמיד היו מאד פופולריים”, כדבריה. “הגדלנו את הדוגמאות המסורתיות כך שבפחות עבודה יתקבל משהו יותר מרשים, טריק שבו השתמשתי בהצלחה עם קבוצות עולים נוספות ואחר כך עם הערבים”. את תיקי בד השק עם ידיות הבמבוק שנרקמו בשאריות של חוטי צמר מכרה דיין “לחברים בירושלים ולחנות ויצ”ו”. בהמשך “עברנו גם לצווארונים ולחפתים”, מספרת דיין בספרה.
בשנות ה-60 וה-70, בעוד ב”משכית” הועשר מנעד הרקמות וכלל מלבד הרקמה התימנית גם עבודות מחט של ערביי נצרת, בית לחם, רמלה ועזה – חנויות ויצ”ו נותרו מעוז החולצות, השמלות והאביזרים בעלי הרקמה התימנית. בתוך כך גם מעצבים עצמאיים שילבו רקמה זו בדגמיהם. ליויה קארו, שעיטרה ב-1981 את חפתיהם הרחבים של מכנסיים אתניים ברקמת יד תימנית, טענה שמלאכת הרקמה ארכה כחודשיים והופקה משני קילוגרמים של חוטי זהב וכסף.
בעוד בישראל ההתייחסות לרקמה התימנית הייתה בעיקרה אסתטית ותעסוקתית – בתימן יוחסו לה משמעויות חברתיות נוספות. רקמת השמלות והרגליות העידה על זהותה האתנית של האישה, על מצבה המשפחתי והכלכלי, על אזור מוצאה, על האירוע החגיגי או היומיומי שנטלה בו חלק, ואפילו על גילה. בנוסף, למבנה של רכיבי הרקמות המשולשים יוחס אף כוח מאגי. ואילו לשמלה רקומה חגיגית בשם לולוי יוחס קשר מיוחד לתחילת החיים ולסופם; היא נלבשה בשלושה מועדים בלבד: כשיולדת קיבלה את אורחותיה בשבת הראשונה שלאחר הלידה, ביום כיפור ולאחר המוות, מעל התכריכים.
הצלחתה המטאורית של עופרה חזה בשלהי שנות ה-80 העניקה למראה התימני, ובכלל זה לרקמה התימנית, חוזה חיים חדש. כמצוין בפרק בנושא המטבעות, חזרתה של עפרה חזה ל”שורשים” כשהשיקה את השירים “גלבי” ו”אם ננעלו” עוררה עניין בינלאומי גם בתלבושותיה האקזוטיות. עם אלו נמנה בגד גוף ארוך של “גוטקס” מלייקרה לבנה שקושט ברקמה בסגנון הרגליות התימניות. בהשראת בגדי ההופעה שלה, אופנאים מובילים אבזרו את יצירותיהם בעדיים ובקישוטים מזרחיים, והאופנה הישראלית זכתה שוב למעמד של נותנת טון בינלאומית.


“שיכרון עיצובים – אמנות האופנה בישראל”, הוצאת רסלינג, 2010

תגובות

  1. שרון אלרם

    אהבתי את הדימוי, נגע בי במקומות רגישים.
    http://gulot.info

  2. אבירן

    בהחלט שיכרון עיצובים.
    פוסט איכותי.
    http://www.corepad.info

  3. זה פשוט יפה בטירוף.
    אני כל כך אהבתי את זה!
    http://www.theocean.co.il/sms

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *