יום העצמאות, אנחנו הולכים ברחוב, מסביב הרעש של החג, אנשים מתיזים קצף, וקצף אטריות, וכמה שומרי מסורת עדיין מתעקשים להשתמש בפטישי פלסטיק. אבל בי אף אחד לא חובט, כי הוא לידי

שירה בארץ המראה

זוגיות

יום העצמאות, אנחנו הולכים ברחוב, מסביב הרעש של החג, אנשים מתיזים קצף, וקצף אטריות, וכמה שומרי מסורת עדיין מתעקשים להשתמש בפטישי פלסטיק. אבל בי אף אחד לא חובט, כי הוא לידי. זה נראה לא סביר, נכון? שפעם הייתי אחת מכם? שפעם נאהבתי? שהלכתי ברחוב, ולידי הלך איש גדול, והיה לי ברור שאף אחד לא יתעסק איתי, כי יש לי חבר, גדול. אני מסתכלת עליו מהצד, ומלטפת לו את האף, הוא מחייך אלי, בשיניים לבנות לבנות, והחיוך מגיע לעיניים חומות חומות. והוא אוהב אותי, כבר שנתיים שהוא אוהב, ואני לא מתרגלת, כמו ילד מאומץ אני מנסה אותו שוב ושוב, לראות מתי הוא ישבר, לבדוק מה יגרום לו לקום וללכת, אבל הוא לא הולך. הוא כאן. פתאום הוא מחבק אותי חזק, למרות שהוא לא אוהב שנוגעים בפומבי, ואני מגרגרת לו באוזן. זה מצחיק אותו. אני כל הזמן מצחיקה אותו, כי אם אני לא אהיה משעשעת יותר, אולי הוא יפסיק לאהוב?
רעש, רעש, רעש, עוד מעט יתחילו זיקוקים. ואני מחכה לזה בהתלהבות שמשעשעת אותו. ומולנו, איש זקן, הולך לבד, אוכל פיצה. ככה, לאט לאט, בהליכה שברירית כזאת של זקנים, הוא והמשולש פיצה שלו. אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליו, וכל הגוף שלי, שהיה מלא אושר, מתרוקן. “אולי הוא הולך להיפגש עם חברים?” הוא לוחש לי באוזן, ואני מחייכת, אסירת תודה שהוא מבין בכלל ומחבקת אותו שוב. אבל זה לא עוזר. כי למרות החיבוק, למרות שהוא כל כך גדול, הדבר היחיד שאני רואה זה את הזקן עם הפיצה.
שנה אחר כך הוא הלך, ידעתי שהוא ייכשל במבחן.
“אפשר בבקשה כרטיס ל-‘אלמנט החמישי?”, כרטיס. אחד.

בדידות

תמיד נראה לי שבדידות היא החטא הכי נורא שמישהו בימנו יכול לחטוא. אנשים מספרים, בגאווה מוזרה על דברים איומים שהם ביצעו, אבל בדידות, הס, הס מלהזכיר. אפשר להסתכל במראה בבוקר ולהגיד, “מותק, את לבד. את בודדה. אז או שתלמדי להעסיק את עצמך, או שאת בבעיה,” ואחר כך לנסות לעטוף את זה באצטלה עלאק פמיניסטית, “מה, טוב לי בלבד שלי, אני אוהבת להיות לבד.” וכשזה לא עוזר, לנסות לפתור את בעיית הבדידות הממארת בדרכים שונות ומעליבות – חיבקתי קריסטלים, דיברתי עם הילד שבתוכי, עשיתי שיאצו, בדקתי מה מצב הצ’י שלי לפי צבע הקרום על הלשון – וזה בכלל לא עזר. גם סדנאות I am לא היו אפקטיביות, ולא הסמינרים האלה, שרבנית מוארת הבטיחה בהם שאם אני רק אדליק נרות ואנשק מזוזות, “אור גדול צדיקה שלי…אור גדול.” נגד הבדידות הממארת, אין תרופה. לא רק ממארת, מדבקת, אנשים בורחים ממני, כאילו שזו מגפה ואני מקרה האפס שצריך לבודד בכל מחיר, אירוניה שכזאת, כאילו… צחוק הגורל, בדידות שמזינה את עצמה. אין פתרון. שירה ובדידות לנצח, שתי נשיקות במצח… נורא מצחיק.

מול המראה

אם אני אנשום ממש לאט, ככה, בצורה רדודה, אולי זה לא יכאב יותר? ששש….תירגעי, פנימה והחוצה, ממש בעדינות, לנסות לגרום לליבת הכאב לשכוח שהיא אמורה לשלוח סימני הגנה לגוף…רק לנשום, בלי כאב. בשיעורי ביולוגיה בתיכון לימדו אותנו שכאב הוא בעצם מנגנון הגנה של הגוף, שידע שמשהו לא בסדר, אבל הכאב הזה, מפני מה הוא מגן עלי? אולי אני אנסה לפתוח את העיניים. לאט, שהאור לא יכנס בבת אחת, כן, הנה, בסדר. למה יש לי מראה מול המיטה? ומי זאת ההיא שמסתכלת עלי משם? למה העיניים שלה אדומות ונפוחות? אני בוחנת אותה בקליניות קרה- היא נראת די בסדר, לא רואים עליה כמה שהיא דפוקה, ביד של רופא אדיש אני תופסת קפלון שומן שצמח לו בבטן שלה, צובטת – חמודה, דיאטה, לא תזיק… שונאת. אני נותנת לה אגרוף, וכל החדר מתמלא שברי מראה. גמרתי אתה. עכשיו אני בוחרת שבר אחד, חד במיוחד, וגומרת איתי.

תפנית?

וכל השנים האלה הוא ברקע, מקבל ממדים מיתולוגיים, בראש המעונה שלי הוא צימח כנפי מלאך, ושכחתי את כל הרע. אני שונאת את הטריק הזה של המוח, לזכור רק את הטוב. זה אולי מאוד יעיל מבחינה אבולוציונית, אבל בעוד אני מתבוססת בתוך ריק כל כך גדול, להיזכר בזה שהוא נשוי, והוא בסדר, ויש לו חיים, ולי לא, לא ממש עזר לי.
אבל לפעמים החיים מפתיעים. תמיד כשאני מסיימת לקרוא ספר עם סוף טוב, או סרט כזה, אחרי שהחיוך הטיפשי יורד לי מהפנים, אני נאנחת אנחת עגמה פולנית כזאת, ואומרת לעצמי, “אבל למה בחיים זה לא כך?”… והנה.
מוצאי שבת, בבית, לבד, כרגיל, אותה הרגשה מכיתה יא, שלכולם יש חיי חברה סוערים חוץ מאשר לי, וטלפון.
“היי, ניסיתי המון להשיג אותך. אני מתגעגע נורא.”
“מי זה?”
“גלעד,” מישהו יודע איפה הסיגריות המזוינות שלי? למה הן תמיד נעלמות בזמנים קריטיים?
“מה…מה…מה שלומך? למה אתה מתקשר?”
“כי אני מתגעגע.”
“אה…אז, מה קורה אתך?”
וכאן התחילה שיחה הזויה מכדי לפרטה, איך הוא מוצלח, וכמה טוב לו בחיים, ואיזה ילדה מדהימה נולדה לו, וכמה אישתו לא מבינה אותו, ואני ניסיתי למצוא את החבר שלי, שאמר שהזקן הולך לפגוש חברים, והוא כבר לא היה שם, רק איש סתמי שרע לו. אני חושבת שאחד הדברים הכי כואבים בלהתבגר זה להבין שאני בן-אדם הרבה פחות טוב ממה שחשבתי, וכמה שמביך להודות בזה, העצב שלו גרם לי אושר.

מבעד למראה

אבל דברים אף פעם לא כאלה פשוטים, נכון? אחרי שגמרתי לשמוח באומללות שלו, ואחרי שגמרתי להתבייש בשמחה הקטנונית שלי, הבנתי שעבדו עלי – הרי מה שיש לו, זו לא ה-גאולה? לא שם מתחבא האושר? ואיפה השקט שתמיד חיפשתי אם לא בתמונה הזאת של בורגנות שבעה? שנייה, מישהו רימה אותי פה! הבטחתם שאם מתחתנים, ויש ילד, ועבודה טובה, כאילו, זה לא האושר? לא ככה נראה אושר? זו אני דפוקה או שהכל פה דפוק? איך הוא מעז להגיד לי שהוא לא מאושר, הרי יש לו כל מה שרציתי לעצמי. ופתאום, כל התקווה הזו…הלכה? ככה? בשיחת טלפון אחת? “שלום שירה, מדברים ממוקד החיים האמיתיים, קבלי תמונת מצב עדכנית- בורגנות אינה מרשם לאושר”. ולא נשאר כלום, חוץ מהידיעה שהגיע הזמן לשבור עוד מראה, ואולי פעם אחת בחיים שלי, להצליח לעשות משהו כמו שצריך.

על הכותבת אריאלה רביב

בת 30, סיימה ממש עכשיו לחפש את עצמה; הממצאים מפוזרים בכל רחבי האתר. כשתהיה גדולה היא רוצה להתפרנס מכתיבה, חולמת שתהיה לה מספיק משמעת עצמית כדי לכתוב ספר.

תגובות

  1. buttercup

    היה לי עצוב לקרוא.
    אני לבד אחרי הרבה שנות זוגיות. וטוב לי. אני לא חושבת שאני מתעטפת באיצטלה פמיניסטית כדי לא להרגיש דפוקה בלבד שלי. באמת טוב לי ככה. בינתיים. אבל כשאני קוראת את העצב הזה הוא מושך אותי למטה. גורם לי להרגיש שיש מתכון אחד מנוסח היטב לאושר. מכניס קצת ללחץ למען האמת.

  2. שלך כבר אמרתי?
    נו אז עוד פעם.
    הייתי לבד. עכשיו אני לא, ואני יכול להגיד שהרגשת האומללות או האושר לא תמיד תלויה במצב האוביקטיבי של האדם. אנחנו מצווים להרגיש על ידי החברה רגשות שהן לא תמיד מתאימות לאדם הפרטי וכאשר זה מתנגש, האדם תמה על כך (“איך זה שיש לו משפחה והוא אומלל?”)
    לדעתי אין לזה מקום וכל אדם צריך לחשוב ולהרגיש באופן עצמאי בלי להתרגש מהדעות של החברה.

  3. יפהפה
    מדויק
    נוגע
    פוגע

    התקדמו לי הדמעות אל מאחוריי גלגל העין
    רק שלא ייצאו
    כבר התרגלתי להתאפק

  4. ננוסייבורג

    בוז’ה מוי אישה, לא רוצה להאמין בעצמך, אל תאמיני, אבל לא לאהוב את עצמך זה פשע שלא יסולח. מדוע אינך מפרגנת לעצמך, את הרי הדבר הכי טוב שקרה לך.
    אל תחמירי עם עצמך כל כך, את שנונה ומצחיקה ונהדרת.

    • קרמנסיטה

      את יודעת כמה פעמים כבר אמרתי את זה? את יודעת כמה קשה להתחיל להאמין בזה, גם אם זו האמת?…..

      אריאלה, יפה. מאוד.

  5. עצוב כמה שזה נכון.. האמת שאצלי זה היה קצת הפוך.. האקס שלי דווקא טרח לעדכן אותי מהרגע הראשון כמה טוב לו בלעדי.. אבל זה היה טוב.. גרם לי להבין למה אנחנו לא ביחד.
    אבל הבדידות תמיד נשארת.. תחושה עגומה של אולי היה עדיף להשאר גם שהיה רע.
    עכשעו אני לא לבד. ובלי לשים לב אני מנסה אותו. מותחת אותו בלי להתכוון עד שתהיה לו סיבה לעזוב. בינתיים הוא כאן

  6. צב מעבדה

    לא טוב היות האדם לבדו
    אבל הוא לבדו בין כה וכה.

  7. לריסה המשונה

    אריאלה המקסימה
    רק להגיד שמימי לא נתקלתי באדם שיודע יכול ומצליח להכניס את כל הרגשות החמקמקים האלה של הלב למילים ובצורה כל כך מדוייקת
    את מדהימה!!!!
    ואני פשוט מאוהבת…

  8. נסיך החלומות

    אריאלה
    נראה לי שמיעוט התגובות נבעו מהעובדה שנגעת במשהו שאנשים אינם רוצים לנגוע.
    הנטייה המידית להשתתף בצערך.
    אך איני יכול 🙂
    ידידך לשעבר לא ממש רצה בטובתך. אתה מספר צרות לאחרים כאשר אתה רוצה שישאו אתך
    בנטל. אם מדובר בידידים ניחא. לא בידידים לשעבר .
    חוץ מזה שמחי בשימחתו. אין שמחה גדולה כשמחה לאיד והנה אחת השימחות הטהורות ביותר,אמצי אותה לליבך(הממ תן לי לטעום מדמעות העצב שלך מממ ימי-א.קרטמן)
    אני איתך גם אני אנני מחבב אותו(גבוה- לא נראה לי שהייתי חובט בו ,אם כי הרעיון של לצאת עם מישהי גבוהה ממני כגורם מרתיע קסם לי)
    יש בורגנות מאושרת ואני מאמין שאם תרצי תקבלי אותה על מגש של כסף אך השאלה אם זוהי המטרה היחידה שאת מציבה לעצמך.
    את נשמעת לי שאפתנית יותר.
    מקדיש לך את Joan Armatrading – Me Myself I
    אך לא נראה לי שאת זקוקה ממש זקוקה לעידוד(ארי – אלה.).

    • אריאלה

      הו, תודה רבה. יש לי פינה חמה בלב לסיפור הזה.

      ונסיך – שאפתנות ממני והלאה. נעימות בורגנית, מה עוד אפשר לבקש?

      • נסיך החלומות

        אם כך למה את עולה על במה גם אם היא צנועה אם השאפתנות ממך והלאה?
        האם כשהיית במעין בורגנות באמת הרגשת שאנך זקוקה ליותר מזה?.
        אני בדעה שהחיים צריכים להיות מעניינים יותר מבורגנות נעימה(אך משעממת) ומ9 עד
        5 . יש חיים מעבר “לונדום” בקניון רמת אביב ו”לשילב” בחוצות ( למרות הסיילים).

        לדוגמא ( השתדלתי הפעם)
        AU=RAVIV A <<< Line List Of Authors ------------------------------------------------------------- L1 Ravivus Sebaldus Fulconis Joe L2 Raviv אסימוב-כל שצריך הוא לחשוב חזק אפשר גם וגם. אפשר גם להאריך ספרים בזמן (חטפתי קנס כבד -שיט)

        • אריאלה

          ונדום? אצלנו באשקלון אין כזה, וגם מותגיות די ממני והלאה. טוב, סתם אני מגזימה, מותגיות שמתהדרת בעצמה ממני והלאה, כזו שמתחבאת מקובלת עלי. ו”שילב”? אם כשיהיה לי תינוק אני אקנה את הבגדים שלו בחנות שאינה החנות של הורי, תהיה להם עילה ברורה לנישול מהירושה.

          • נסיך החלומות

            אריאלה
            בקריאה שניה לא חיבבתי את מה רוב מה שכתבתי אך זה נשלח. הייתי קורא לאהבה בשם אחר
            מאשר “מעין בורגנות” כמו גם ניסוחים אחרים.
            לא כל כך למותגים כמו לשיגרה שוחקת של יום יום גם עבודה וגם משפחה.
            אין לי כל בעיה עם נעימות בורגנית אנני שונה מרוב האנשים השאלה היא על הרצון לעשות משהו מעבר לכך.
            לא ענית על השאלה העיקרית למרות שטרחתי ליצור קופי של הספריה בת”א (קצת השתבש בדרך)
            אם זה אישי כמובן שאין צורך.
            נתפשר על שאפתנות מתונה? 🙂
            והעיקר תבלי.

  9. חשב אולי ללכת לפסיכולוג?

  10. מיכל ק

    אריאלה מקסים כרגיל

  11. טישקו שלי

    מאוד מזדהה עם מה שכתבת בעיקר הקטע על יום העצמאות.
    גם אני רואה בניגוד לרצוני, את הזקן עם הפיצה…
    והיום אני יודעת שהבורגנות אינה מתכון לאושר. אבל האמהות בשבילי היא הדבר הכי קרוב לזה. כמובן שזה הרבה יותר מורכב ממה שאפשר להסביר.
    משהו שכתבתי
    האהבה מדודה בכפיות,
    לא יותר
    לא פחות
    בדיוק
    כך,
    אותך אני
    מוצאת בסוף היום
    הבל פיך
    בסדינים שכובסו שוב ושוב –
    ניצנוץ של נחמה

  12. לימור

    תשמעי כותבת יקרה, את נפלאה והתאהבתי בכתיבה שלך.

  13. המושכת בחוטים

    תודה לך. הקטע מקסים. מאוד חזק רגשית, ומדוייק. לכותבת אני יכולה לומר כך, מנסיון אישי:

    אחרי הרבה שנות בדידות קשה, כשאני משאירה שובל של אקסים מתברגנים מאחוריי, ונכנסת אל אמצע שנות השלושים בתחושה כמעט ודאית שאשר לבד ועם אותו גוש בדרכי הנשימה שאת מתארת, מצאתי את היחסים עם הגבר הנכון — הבוגר, המפותח רגשית, וזה שלעולם לא יוותר על הקשר עם הטמפרטורה הנכונה של הדברים מבחינתו. לא יתבהם, לא ייגס לבבו.
    אנחנו יחד כבר כמה שנים, וזה רק הולך ונעשה יותר טוב.

    נכון, זה הרגיש כאילו זה נס. נכון, הסטטיסטיקה היתה לרעתי. אבל אני בדרך כלל לא זוכה בהגרלות, וגם אינני בלונדינית חטובה והורסת, והנה זה קרה.

    זה עוד יקרה. זה יכול לקרות.

    חיבוק ממני.

  14. מדהים.
    נהנתי נורא.
    זה עשה לי תחושה מצמררת של “מה היה אם”.
    את ממשיכה לכתוב? לא, כי זה ממש טוב!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *