שתי תהיות לסדר היום

האמת היא שכשזה התחיל, לא חשדתי בכלל. אבל הרי האישה היא תמיד האחרונה לדעת. אמנם במקרה שלי זה היה קצת יותר קיצוני, כי הבגידה התרחשה ממש בין כותלי ביתי ומול עיני, אבל כזו אני, בחורה תמה, שמאמינה בכולם עד שלא יוכח אחרת.
אולי החום אשם, או אולי השעמום, אבל לפני שבועיים היא נכנסה לחיי בלי שום אזהרה, או לפחות סימן שמשהו נורא עומד לקרות. זה היה סתם ערב של אמצע שבוע, אני קראתי איזשהו ספר והוא התחיל להתלונן שמשעמם לו. טוב נו, אני חייבת להודות שזו אשמתי, הייתי מספיק מטומטמת כדי לשאול "אין לך איזה משחק מחשב או משהו?" היה לו. וכך הצטרפה הצלע השלישית לחיי: לארה קרופט.
כדי שלא יאשימו אותי בחוסר פרגון לנשים, אני רוצה לציין שאת הסרט ההוא דווקא מאוד אהבתי, חשבתי שאנג'לינה נראית מצוין כשהיא רצה כה וכה, צמתה מתנופפת ובוזומיה מזנקים לכל הכיוונים. לא חשבתי שהיא תעשה לי את זה, אבל כבר אמרתי, תמימה אנוכי.
הדיסק הוחדר לסי די רום, ואני קיבלתי שקט תעשייתי כל אותו ערב. וגם בלילה. עד ארבע בבוקר. רק אז הוא נזכר שצריך ללכת לישון. מתוך שינה שמעתי אותו ממלמל דברים בסגנון, "חייב להרוג עוד קופים" ו"צריך להשיג את האור", באמת תהיתי על הדברים שתת ההכרה שלו מתעכבת עליהם, אבל היה לי די ברור שכשהוא מדבר על האור הוא מתכוון אלי, האור בחייו, דווקא הייתי מרוצה.
גם למחרת בערב היה שקט ונעים בבית. אמנם השיחה התנהלה כשאני מדברת והוא נוהם דברים מבולבלים בתגובה, אבל האין זה מצב אידיאלי, כשמרשים לי לקשקש כאוות נפשי? יכול להיות ששם התחלתי לחשוד. נו, שוב אהיה כנה, שמעתי מהמחשב גניחות נורא אירוטיות ואחר כך יריות, מי לא הייתה חושדת במצב כזה? הצצתי למסך וחשכו וכולי – התרוצצה שם איזו כוסית מדהימה, במכנסונים קצרצרים, גופיה זעירה, שני אקדחים על ירכיה (והם אפילו לא עשו לה סימנים כאלה של שוקעים בשומן) והיא רצה, יורה בקופים, נאנחת וגונחת ללא הרף ואז אוספת איזה אור תמוה ומכניסה אותו לתרמילון קטן וקוקטי, שחוץ מליפסטיק, היה בו הכל.
אני לא אוהבת לחשוף רגעים כואבים בחיי, אבל זה באמת היה טראומטי מדי. נעמדתי בתנוחה הפמיניסטית שלי (ידיים על המותניים, רגליים פשוקות מעט, כתפיים משוכות לאחור ומבט זועם) ושאלתי, "זה מה שאתה עושה במקום לקרוא ספר טוב או משהו?!" הוא חייך חיוך מצטדק וירה בעוד שלושה קופים.
מסתבר שלארה, לארה היא האישה המושלמת. היא כוסית מדהימה, היא מדברת ממש מעט, כשהיא כבר אומרת משהו אלה הם רק דברי תבונה עמוקים, היא יודעת לירות, לקפוץ, לטפס, לרפא, לגנוח והפיצ'ר הכי מרגיז שלה: אפשר לגרום לה לזחול לאחור עם הטוסיק מונף באוויר. איזו אישה מהוגנת תסכים לזחול לאחור כשהטוסיק שלה מונף באוויר? באיזשהו שלב השרטוחה נפלה לבריכה מלאת פירנאות, זה היה רגע מאושר, לראות אותה נאכלת על ידי דגיגים טורפים, רק שבמשחקי מחשב חיים יותר מפעם אחת. פאק.
שקלתי להציב אולטימטום, אבל ידיד נבון אמר שחבל עלי, אז ויתרתי.
זהו. מאז חיי אינם חיים. כל לילה אני מחכה עד בוש שהוא יואיל להגיע למיטה ואני אפילו קצת חושדת שכשהוא מחבק אותי הוא חושב על לארה, אבל מה אני יכולה לעשות, חוץ מאשר להתפלל שהוא יסיים כבר את המשחק הזה ושיצרני טומב ריידר לא ימהרו להוציא משחק נוסף?
בקיצור, אם תראו אישה מסתובבת ברחובות בגופיה זעירה, מכנסיים קצרצרים וצמה, תדעו שזו אני, מנסה להשיג קצת תשומת לב.

יטפס קו המותניים לאלתר!

ואם כבר מכנסונים קצרצרים וגופיות זעירות, מישהו יכול בבקשה להסביר לי איך נכנסו המכנסיים הנמוכים האלה לחיי? אני מרגישה שמחובתי המוסרית לציין שאי שם, בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת הייתה לי בטן מדהימה. בחיי. שטוחה, שרירית, חזקה, עם פירסינג בפופיק והכל. מאז חלפו להן כמה שנים, הבנתי שמאמצי הפרך שלי לתחזוק הבטן קצת מוגזמים, את השאר עשו הגיל והגרביטציה (ספיקינג אוף גרביטציה, אני חושבת שהמאמץ שהתחת שלי עושה כדי ליצור רצף טריטוריאלי בינוי ובין הברכיים מאוד ראוי לציון, אבל מכ'פת לי אני, כמה יוצא לי לראות את התחת של עצמי). זה לא שצמחה שם כרס עצומה, אבל נו, הבטן שלי כבר אינה משהו ראוי לחשיפה נונשלנטית בחולצת בטן קצרצרה, מקסימום קצת פופיק, לא יותר.
עד השנה גם לא הייתה לי שום בעיה עם זה, אז אני לא אסתובב ערומה ברחובות, מה יש, כואב לי להיות צנועה? אבל אז התחילו המכנסיים להתנמך. ועוד, ועוד. בהתחלה הייתי אדישה לטרנד, שתלכנה הצעירות החטובות במכנסיים נועזים ואני בשלי ובא לציון גואל. אבל בנטייה ההסחפותית האופיינית כל כך לבנות ארצנו (יכול להיות שהקנאה מדברת מגרוני?) הגיעו מותני המכנסיים לנומכים שלא נראו כמותם. אני לא מוכנה לשים על זה כסף, אבל יש לי הרגשה שכמה בנות התחילו למרוט גם את החלק העליון של משולש הזהב שלהן.
זה הוציא ממני כמה קריאות תדהמה ומרמור, אבל עדיין, כמו שידעתי שאני כבר לא אלבש חצאית מיני קצרצרה או חולצה חושפת גב, אני גם לא אלבש מכנסיים חושפי מפשעה.
עד שהלכתי לקנות בגדים ונוכחתי לדעת שאין, פשוט אין, מכנסיים נורמליים, כאלה שמאפשרים לי לשמור את שערות הערווה שלי לעצמי.
ואני דורשת, תחזירו לי את קו המותניים הסביר, אני לא יכולה ככה יותר!