הבו לי חתן

פעם בכמה זמן, לשמחתי לא לעיתים קרובות מדי, הדחף למצוא חתן אוחז בי בעוצמה בלתי סבירה. זה תלוי בהמון גורמים, כמו מצב הירח, מפלס הכינרת והמבט הזה שיש לאימא שלי בכל פעם שהיא רואה תינוק. בתקופות כאלה אני תמיד מתעוררת במחשבה – "אוי ויי מותק, שוב ישנת לבד?", ונרדמת למחשבה, "קוקי, מה יהיה? השחלות שלך לא נהיות צעירות יותר". מי שהכי סובל באותן תקופות הם האנשים הקרובים אלי, שנאלצים לעמוד במסכת הצקות איומה ובדרישה הבלתי מתפשרת, "הבו לי חתן ואם אין, מתה אנוכי".
האנשים הקרובים אלי בדרך כלל מאוד אוהבים אותי, חוץ מאשר באותן תקופות בהן לחץ החתן שלי נוסק. בזמנים כאלה מסננים אותי בטלפון, מתחמקים ממני ודורשים שאני אפסיק מייד עם ההיסטריה וההטרדות. מה הם חושבים לעצמם ערלי הלב האלה, שלא מעליב אותי לשמוע מישהו, דווקא חבר יקר, עונה לטלפון ב- "אריאלה, אין לי, אין לי עם מי לסדר לך בליינדייט, אני לא יכול ללכת ברחוב ולהציע לאנשים להיפגש אתך!" (למה לא בעצם?). אבל כשאני נודניקית אני הכי נודניקית בעולם, והתכסיסים השפלים שאני נוקטת בהם כדי שיסדרו לי חתנים מביכים אותי עד מוות בתקופות בהן הלחץ נרגע.
אני מאוד מאמינה בזה שהצד הנחוש והבטוח יותר בצדקת דרכו הוא הצד שינצח במלחמה, ואחרי שלכולם נמאס ממני, הם מבינים שהדרך היעילה להיפטר ממני היא לסדר לי דייטים.
אחרי שהטלפון שלי עובר לכל הרווקים והגרושים (בלי) הזמינים (למה אני לא מתקשרת אליהם? איזו שאלה טיפשית, ככה) לא נותר לי אלא לחכות באצילות שכל החתנים העתידיים האלה יתקשרו אלי. אחרי שהם מתקשרים, מתחיל שלב הסינון הטלפוני. אחרי שהם מסננים אותי רובם בורחים בבעתה. אני מבינה אותם. אם אני הייתי מדברת איתי בטלפון, בהחלט לא הייתי רוצה לצאת איתי. למרות זאת, יש עדיין כאלה שמסכימים להיפגש איתי, שיבורכו, ופה, רבותיי, מתחיל האקשן.

רשימה חלקית

בחשבון גס אני יכולה להגיד שעשיתי כמה עשרות בליינדייטס בחיי. מעט מהם הגיעו לדייט שני, מעטים עוד יותר זכו (?) להגיע לשלישי וכמה אף זכו להיות במערכת יחסים איתי. (נכון שאחרי הדייט השלישי זה נחשב מערכת יחסים לכל דבר? אה? נכון?). אבל פה אני לא רוצה לכתוב על מערכות יחסים, אלא על כמה תופעות מדהימות שנתקלתי בהן בשש השנים שאני בעסק.
קודם כל, הבליינד הראשון, שלעולם לא ישכח ממני. אימא של לילי סידרה לי ולה (למה אימא שלי אף פעם לא סידרה לי דייט? היא טוענת שזה בגלל שהיא לא מכירה אף אחד שמגיע לו את העונש לצאת איתי. לפעמים נדמה לי שהיא לא צוחקת כשהיא אומרת את זה) שני בחורים, אה, סבבה כזה? חיפאים ממשפחה טובה? שלי היה בן 24 , נחמד בערך כזה וגרוש. בגיל 24 הייתי בטוחה שאנשים גרושים הם כאלה שיש להם פגם אישיותי חמור, אבל בגלל שהייתי בת 24 ועדיין רווקה, החלטתי להיות סבלנית. כשבדייט השני הוא הזמין אותי לארוחת שישי אצל אימא שלו נזכרתי שחזרתי לאקס שלי (התירוץ המועדף, יכול להיות שאני שורפת אותו עכשיו?) ונשבעתי לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני יוצאת לבליינד דייט.
תוכניות, אלוהים צוחק, נו.
בערך שנה אחר כך, בת 25 ומיואשת לגמרי, עינת הכירה לי את אורן. התירוץ היחיד לזה שהיא חשבה שהוא מתאים לי היה שבגלל הנואשות שלי. היא פעלה מתוך שכנוע עמוק שאני אסכים לצאת גם עם מישהו שאומר, "רוצה לבוא לסיבוב בג'יפ שלי?", תוך כדי נפנוף בסטארטק. איני רוצה שישתמע שאני לא בחורה חומרנית, אבל ראבאק. בעצם, עכשיו שאני חושבת על זה, עינת סידרה לי שלושה בליינדיטים ושלושתם היו כישלון מוחץ. השני היה עם ליאור. ליאור הוא שם שאני מאוד מחבבת גם בגלל שהנשיקה הראשונה שלי הייתה עם בחור שנקרא כך וגם כי הערך הגימטרי של ליאור ואריאלה זהה (תנסו אם אתם לא מאמינים לי). ובכן, ישבנו בבית קפה והוא לא הפסיק לספר לי על ההצלחה המסחררת שלו עם בנות המין השני וכמה דיילות הוא זיין כשעבד בתור סלקטור באחת מבירות אירופה. חיכיתי כבר שהסיפורים יגמרו כדי שאני אוכל ללכת הביתה ולהקדיש את עצמי לנצח ללימודי ויטראז'. גם בדרך הביתה הוא לא הפסיק לספר על הזיונים שלו, אבל השיא היה כשהגענו לרחוב שלי והוא לקח לי את היד, הניח אותה כמעט בכוח על הזין שלו ושאל במבט פתייני אם אני לא רוצה שהוא יבוא אלי.
הדייט השלישי שעינת סידרה לי, והאחרון לעת עתה (מאמי, את יודעת שאני מתה עליך, אבל בכל זאת) היה עם מהנדס נחמד שעובד אתה וממש מת למצוא בחורה נחמדה, חביבה ורזה לבנות אתה בית חם בישראל. רזה אני כן. שוב בית קפה, שוב לא הצלחה מסחררת, אבל כבר היו לי כאלה ובסך הכל היה נחמד, עד שהוא החזיר אותי הביתה, וליד הדלת אמר, "את לא הקאפ אוף טי שלי, אני לא אתקשר". ואני מייד חשבתי, מי לעזאזל הכניס את הכנות לאופנה? מה עם "נדבר" הסטנדרטי והמקובל?
היה גם את ההוא שבמשך כל הפגישה סיפר לי איך לפני הוא יצא עם מישהי שמנה ושזה נורא הפריע לו. אין לי בעיה עם שיפוט אסתטי, לכל אחד יש את הטעם שלו. אני בהחלט מוכנה לקבל שיש כאלה אנשים מוזרים ומסכנים שלא אוהבים, למשל, איך שאני נראית, אבל במשך שעה וקצת הוא הסביר לי איך הוא ניסה להכריח אותה לעשות דיאטה והיא רצתה כי היא נורא אהבה אותו אבל לא יכלה. כששאלתי אותו כמה זמן הם יצאו, הוא ענה "שנה וחצי". ניסתי לחשוב איזה נזק נפשי יכול להיגרם למישהי שיוצאת שנה וחצי עם מישהו שלא אוהב איך היא נראית ומאשים אותה כל הזמן שהיא לא משתדלת מספיק. ברחתי הכי מהר שיכלתי.
האחרון לעת עתה, נודע בגלל סיבות ברורות מאליהן בשם "התימנייה המלקקת" (ואני דווקא לא ארחיב על הכינוי שלו את הדיבור). נפגשנו אחרי שדיברנו תקופה ארוכה באיסיקיו. בפגישה האמיתית הראשונה דיברנו על מוזיקה, נושא נייטרלי ומעולה לפגישות מסוג כזה, אני אמרתי שאני מאוד אוהבת את יו2 והוא לקח את ידי בידו ואמר "אני אוהב אותך". לא שאני לא ראויה לאהבה, אבל קשה לי להאמין שמישהו יכול ליפול בקסמי עד כדי הצהרה כה מרגשת בפעם הראשונה שהוא רואה אותי. בפגישה השניה הוא אמר שהוא יתקין לי באוטו את מערכת הסטריאו הסופר משוכללת שלו ורצה לתת לי מפתח לבית שלו. מלמלתי לעצמי משהו על העדר גבולות וברחתי.

פעם אחרונה שאני בבליינדייט

כשחזרתי מהודו נשבעתי לעצמי שלא עוד, אי אפשר ככה יותר ונמאס לי לעבוד בדייטינג. ברור שלא עמדתי בזה. גם כשאני לא מציקה תמיד צץ איזה מישהו עם כוונות טובות ובחור נפלא שחיכה רק לי כל חייו. האמת היא שיחסית למספר הגברים שפגשתי, מספר המוזרים היה מועט, ועדיין, כל פעם אני נשבעת לעצמי שאני מפסיקה עם הפגישות העוורות רק כדי להיזכר שהמיתולוגי שלי הכיר את אישתו ואם ילדיו באחת כזו וכל פעם אני חורקת שיניים וממשיכה.