הו ירדנה

מזה זמן מה אני חולפת על פני מספרות ברחבי העיר, בוהה לרגע באינסטנט בלונדיניות וממשיכה הלאה, שמחה שאני לא כמותן, תלויה בצבע ובמספריים. עד שיום אחד שערי איבד את חיוניותו כליל, ודרש, תוך איומים בנשירה המונית, תספורת או מינימום קצוות. הודות ליכולת האנושית המופלאה להדחיק, טראומת התספורת האחרונה נשארה בזכרוני רק במעומעם כך שבסופו של דבר מצאנו עצמנו, שערי ואני, בדרך למספרה.
בימים שקדמו להכרה שאני באמת הולכת להסתפר, רף המתח הלך ועלה עד שהבנתי שאין מנוס מלגייס את אמא למשימה. אמא מבינה. יד ביד הלכנו להסתפר, במוחי רצים תרחישי זוועה המבוססים על הקטסטרופה האחרונה, אמא קלטה את המצוקה בפני הלבנים משהו והרגיעה, "הוא ספר נפלא, ממושמע". אין מה להוסיף, באמת, ממושמע זה בדיוק מה שאני צריכה, הקלה נסוכה על פני, אין כמו אמא.
כיסא הספרים היה נוח למדי, הספר אכן היה חביב וניחן במינונים נמוכים של פלצנות כך שכל האווירה הייתה ידידותית למשתמש. בשלב הראשון שערי נחפף בעדינות. במהלך החפיפה הספר הפתיע במקצוענותו כשציין "השיער שלך חולה, ממש במצוקה" במקום "שיערך כל כך נפלא ומלא חיוניות, משהו" הבלגתי, והנהנתי בהסכמה בזמן ששערי צווח לי באוזן "אמרתי לך, אמרתי לך".
בשלב הבא המספריים נכנסו לתמונה ויחד איתן הופיעו אצלי פרכוסים קלים הנובעים ממצוקה ומתח (פסיכולוגיה שנה ג'). הספר הרגיע, "אל תדאגי את תהיי בובה", ואמי לחשה מהצד, "אל תדאגי הוא ממושמע". הסברתי בקול רועד שאני רוצה לקצר קצת בקצוות ולדרג מעט מקדימה ושוב נענתי ב"אל תדאגי את תהיי בובה…". בשלב הזה הפאניקה הייתה כבר בלתי נמנעת (בובה? בובה???). המספריים גזרו וגזרו, הזמן התארך כמו מסטיק ונדמה היה שצליל המספריים ירדוף אותי לנצח, כשסוף סוף הן נרגעו אזרתי אומץ להישיר מבט למראה, פני קיבלו עווית מוזרה, אמא מיד קלטה ופצחה ב – "ליאתי זה מהמם, נורא נורא יפה". אני עדיין שותקת, חלל גרוני מתמלא בגוש לא ברור ואני מתאפקת חזק חזק לא לפרוץ בבכי, לא לעשות בושות. אני מביטה שוב במראה ואז אני קולטת שאני ירדנה ארזי בתספורת מחרידה מימיי האירוויזיון העליזים אי שם בשנות השמונים. קשה מאוד להשלים עם ירדניות מכל סוג כך שגם ההתאפקות כבר לא ממש הצליחה. כמה מביך, מצאתי את עצמי מזיזה את הראש מצד לצד תוך שאני מיבבת "זה לא טוב, זה לא טוב בכלל, חייבים להחזיר את זה". הספר ואמא איחדו כוחות, "זה מהמם באמת, מה פתאום ירדנה, חוץ מזה ירדנה אישה נאה". בזווית העין קלטתי את אמא מנסה להרגיע את הספר המבועת בזמן שפניה מסגירות את בהלתה.
יצאנו מהמספרה כשאני מדדה אחרי אמא בשובל דמעות וחרחורים. היא הולכת לפני בצעדים מהירים, סבלנותה כבר פקעה מזמן, מתעלמת בהפגנתיות מבכי התמרורים שתקף את ביתה, תוך שהיא משדרת לסביבה כל קשר בינינו מיקרי בהחלט. אני פוסעת אחריה באיטיות בזמן שאני ממלמלת "הבטחת שהוא יהיה ממושמע, בגללך אני נראת כמו ירדנה….".
בדיעבד, מדהימה אותי העובדה כיצד תוך שעה קלה מצאתי את עצמי שוב בת שלוש, רוקעת ברגליים, בוכה ומסרבת להכיר בעובדה שהזמן הוא הפתרון היחיד ואין ברירה אלא להתאזר בסבלנות. המסקנה המתבקשת אם כך היא ששיער ראשנו הוא הרבה מעבר לחבורת תאים מתים. נראה שהפרת האיזון העדין בין השיער לראש עשויה להוביל לתגובות בלתי רצוניות, דיכאון עמוק ואף פחד מחשיפה. מצד שני תספורת מוצלחת תתרום לביטחון והדימוי העצמי, אם היא ממש להיט מצב רוחך יעלה פלאים עם כל הצצה במראה.
אני על כל פנים אאלץ להשלים עם כינויי החדש ירדנה ולהתמקד בביצוע המחודש ל"אלי אלי רק תפילה אשא."