הקץ לקיפוח

ש הטוענים כי בימינו לא קיים דבר כזה כאי שיויון בין נשים וגברים. כמובן שהמחקרים מוכיחים אחרת…
אחוז קטן מן הנשים בישראל הוא בעל תפקידים בכירים – כגון מנכ"לים ומנהלים בכירים – ואם משווים זאת לקהילה הגברית הרי שהאחוזים גדולים פי 2 לפחות (!) . סך הכול הקיפוח עדיין קיים היות והאשה עדיין מככבת במקום המרכזי כמגדלת הילדים ומנהלת משק הבית (אך כמובן שיש יוצאים מן הכלל אך אלה אחוזים מעטים בלבד).
אז איך זה התחיל?
מדינת ישראל תמיד היתה "ליברלית" יותר מאז הקמתה. בתקופת היישוב נשים וגברים עבדו יחד לשם בניית הארץ- חלוצים וחלוצות ללא יוצאים מן הכלל. מיתוס השיויון הידוע. אבל….
קום מדינת ישראל. חוקים למיניהם החלו להכנס לתוקף. כן, נתנו לנו זכות לבחור ולהבחר (מה שלא היה קיים בכל המדינות) וכן קיבלנו שתי שורות כתובות במגילת העצמאות שאומרות שהמדינה מקנה שיויון ללא הבדל מין, גזע, דת או לאום… אבל, הוצאו 2 חוקים שהראו את מידת הקיפוח:
– חוק של אי עבודת נשים בלילה (!)
– כל דיני האישות עוברים לרבנות – ומי כמונו יודע כמה הם "ליברלים" בנוגע למקום האשה בחברה (או בבית )
סך הכול מקום המדינה, התחלנו להיות מקופחות בדברים הקטנים וזה נמשך משם הלאה….
מקום המשפחה תפס יותר ויותר חשיבות היות ואנו מדינת "עם חמוש" שצריכה להגן על עצמה מפני אויביה.
אז מתי התחילו להתייחס אלינו ברצינות???
– גולדה מאיר , ראש הממשלה הראשונה – תחילת כהונתה 1969
– מלחמת ששת הימים – 1967- "ניצחון" שהביא שפע וצמיחה כלכלית. המצב טוב אז למה שנשים לא ייצאו לעבוד?
-מלחמת יום כיפור -1973- בדיוק ההפך מ-67 , מחדל , בלגן בכלכלה , מצב לא טוב. הנשים יוצאות לעבוד עקב המצב הכלכלי החדש.
-החינוך נהיה מקצוע "נשי" ויותר ויותר נשים מתחילות למלא תפקידי חינוך.

סך הכול משנות ה-60 70 יש שינוי. כמובן שהכול בהשפעת העולם מסביב. מרד הסטודנטים בארה"ב ב1968, ליברליזציה ונאורות גם באירופה מצדם של סטודנטים ואנשי רוח. העולם רועש בעקבות מלחמת ויאטנאם ועוד ועוד דברים שמשפיעים על הלך הרוח במדינה.
ומה קורה במאה ה-21?

למען האמת, זה תלוי בכן, בנות הדור הנוכחי. עליכן לרצות לשאוף , להתקדם ולא לתת "שישימו לכן רגליים" (מיתוס "תקרת הזכוכית" הידוע לשימצה).
סך הכול מה שחסר לבנות מיננו זו תודעה מעמדית. עלינו להאמין בשיויון! ולא להנציח את אי השיויון שוב ושוב.
אם אנחנו נשמר את המצב הקיים, מה יהיה על החברה מסביבנו?!

איזבל בן אהרון

ביוגרפיה הינה מילה כבדה מידי בשביל בחורה בת 25 , אבל אני אנסה בכל זאת.... מגיל 10, כשקיבלתי את היומן האישי הראשון שלי, אני כותבת. ניתן לומר כי אף פעם לא הפסקתי. חדוות הכתיבה זרמה בדמי ובכל הזדמנות קיימת , נתתי לרגש ליצור בדיוק כמו אמן. בגיל 14 התחלתי לכתוב סיפורת . גיל 23 כשהתחלתי לעבוד כתומכת טכנית בנטויזן , ניהלתי פורום פנימי - שם פרסמתי פוסטים ומאמרים בנושאים שונים. בשנה האחרונה כתבתי גם לעיתון המכללתי , אך לרוב היו אלה כתבות חדשותיות. זה בכמה מילים על "מיהו הכותב".

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *