אין ספק שלמזל, אותו גורם חמקמק שכל כך מרכזי בחיים, יש חלק גדול כאן. אבל לא רק. זה בהחלט היה הזמן הנכון והמקום הנכון אבל, יחד עם זאת, אנחנו מאוד מתאימים זה לזה. ומעבר לכל המחמאות המרובות שאני יכולה להרעיף פה על הזוגיות שלנו – אבל לא רוצה – שנינו אנשים שמבינים שזוגיות זה לא הכל. תמיד היו לנו חברים נפרדים. כל אחד נפגש עם משפחתו גם בנפרד. בארץ היו לנו שני מחשבים ושני חדרי עבודה ולא הפכנו ליחידה כלכלית אחת עד שנסענו לחו"ל. אלה אינם דברים בעלמא – כי אנחנו מכבדים זה את נפרדותו של זה.
למה אני כותבת את כל זה? אולי כי מבין הכתבות אני שומעת לעיתים קרובות את קול הייאוש והתחינה לגבר. גבר שהוא המהות, הוא הקיום, הוא הסיבה. אותו הגבר שיראה לי את שוויי, אותו השווי שנסתר מעיניי כרגע ברווקותי הנואלת והמבישה.
אולי המסגרת הזוגית לא מספיקה? מה עם הדברים שכל אחד בנפרד מביא למערכת יחסים? מתי מספיקה אותה רווקה נואשת למלא את עולמה בצורה ובתוכן משמעותיים, אם מרכז הוויתה נסוב סביב הדיאטה והמחשוף והפנטזיות שאין להן סוף? מה לגבי דיעות מקוריות והרחבת אופקים ופיתוח אישיות – אותו דבר שעלול לעזור לך לברור בין מחזרייך ולגלות את אותו האחד שבאמת ראוי לך. כן כן, לא שאת ראויה לו, אלא שהוא ראוי לך.
ומה לגבי ההנאה שבלבד, שקיימת גם אם צריך לגלות אותה? גם סטוצים יכולים להיות סבבה לפעמים, והרי כל כך הרבה מאיתנו יודעות שיש לא מעט גברים שנותנים את המקסימום בפעם הראשונה, או בפעמים הראשונות.
ולמה לא מדברים כמעט אף פעם על זה שביחסים צריך להתחשב כל הזמן בשביל לצאת בסדר, משהו שאת פטורה ממנו בתור רווקה. וכל הוויתורים שהרווקה לא צריכה לעשות. אף אחד לא מעקם את האף ומעיר לה. ותמיד את יכולה למלא את המחברת הפרטית של הנסיונות הבינאישיים שלך בויאיים – כי חיים רק פעם אחת. את יכולה לבחור להיות מי שאת ולא מי שאת תהיי כשיגיע אותו אחד, אלא מי שאת עכשיו. כרגע. בין אופנה לפיגוע לחג להודנה.
זוגיות זה חשוב, זה מרכזי, ובהחלט- שזה טוב זה פשוט נהדר. (ואין חכם כבעל נסיון) אבל זה לא הכל, ובסופו של דבר, זה חלק מפסיפס פרטי שנוצר, או כפי ששלום אמר- אדם בתוך עצמו הוא גר.