בננות בנות שמרשות לעצמן
בשיאו, במלוא אונו, בלי צדק, הרי רק שלשום היה נדמה לי שראיתי אותו עושה ג'ונינג כאן ברמת גן.
לדעתי לא היה ילד חולה במחלקת ילדים כלשהי שעוזי לא ביקר והחזיר לו את הילדות וריפא אותו בשיריו. ומעט מאוד אומנים מפרסמים מספר טלפון נגיש לכולם, בלי טיפת התנשאות ויוהרה. ועוזי, היו לו כל הסיבות להשוויץ, בגיל עשרים ושבע כבר הוטבע שמו בבית התפוצות, יחד עם שמו של עודד בן חור, על קיר השיש שמתעד את גילגוליו של הניגון "אדון עולם" שכיכב אז בפסטיבל הזמר החסידי.
הגירסה של מישה סגל, שיצאה בראשית שנות השבעים, והפכה את אדון עולם לפיוט-ג'ז מרהיב בביצוע חווה אלברשטין ושולה חן ועדנה גורן הנהדרת (איפה היא, עדנה), היה באמת חילון מוחלט של הניגון ובדיקת הגבולות היצירתיים של סגל לצד תצוגה ווקלית מרנינה. אבל אדון עולם של עוזי חיטמן התכתב עם בית אבא, והיה רחוק מלהיות סתם פלטפורמה לביצוע קולי וירטואוזי. במובן הזה חיטמן עשה עבודת קודש, כיון שהוא החזיר לניגון את היותו פיוט דתי, של צדיק כפרי כלשהו, שאינו בקיא בתורה ואת עבודת השם הוא עושה בקול מחוספס, מאנפף וגרוני. והקול המאנפף הזה של עוזי חיטמן, שגידל כל כך הרבה ילדים מוקסמים, הקול הזה החזיר את אלוהים לבית הכנסת, והוא גם הפליא להחזיר את האלוהים לגן הילדים. במובן הזה היה עוזי הכי דתי
שאפשר, אלוהים שלו באמת ריחם על ילדי הגן. ובית הספר. ואלוהים הזה אפילו ריחם על המבוגרים. נכון שהוא משאיר אותם לזחול, אבל להזכירכם, גם "מי ידע שכך יהיה", אחד השירים היפים של מלחמת יום כיפור, נכתב לא כשיר הלל לצבא, וגם לא כפיוט נוגה על ילדים שהפכו לנערים שהפכו לאנשים שחיוכם כבד ופניהם חתומות. זה היה שיר נטול כוונות ייצוג והירואיות. שיר ישן נושן, אם תרצו, שיר של חיילים, שחוזרים אחרי הקרב. שיר של אחרי מלחמה. שיר אחרי המלחמה הראשונה שגרמה לנו לחוש מאוד לא נוח בתוך היונה והעלי זית והמדים והצל"שים.
אחר כך חיטמן שינה את המילים והפכן לקצת יותר מצוחצחות וממושמעות, כדי לא לעורר
זעם של אלופים ומיני אחראים על מורל, מה לעשות, הוא בוגר להקה צבאית, הוא יודע
לציית.
אבל מעטים יודעים שהשיר נכתב באמת מנקודת מבט מאוד מאוד לא הירואית, מפורקת, רחוקה מזו של "כאן נולדתי" ובטח שאין בה שום מתקתקות של "כמו נבל גדול בעל אלף מיתרים שמנגן ומנגן ומנגן (את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק). הוא כתב את זה מהמקום הכי חילוני והכי אנטי חיילי. מהמקום שבו כתב גם בארי חזק ז"ל את הדיאלוג הקטוע שלו עם "אלוהים שלי" ב"ריבונו
של עולם"., מצד אחד, ומהמקום של "שלחי לי תחתונים וגופיות, מותק לא לשלוח לי עוגה". הכי עממי, הכי לא הירואי. הביצוע של בועז שרעבי ,שקצת נותן מימד מטפיזי צורב לשיריט, הפך את השיר הזה לתפילה. אבל כשעוזי מבצע אותו, בטח עם הטקסט הישן יותר, השיר הזה חוזר להיות
לגמרי לא שיר נשמה, אלא שיר של גוף, של גופיות, של אנשים עייפים שסוף המלחמה הוא בשבילם רק ראשיתה של המלחמה האמיתית.
מי ידע שכך יהיה.
עוזי חיטמן נתן לי לגיטמיציה לא להתבייש בישראליות שלי, הישראליות הדצית המצועצעת של האירווזיונים, והישראל השניה של זוהר ארגוב ב"בדד" וזו של שימי תבורי, שהפכה לא מעט בזכותו לישראליות שאינה עוד שניה או אחרונה בתור. וגם הישראליות שמתחפשת לצוענית.
והכי הכי, הוא דיבר בשפת הילדים. הוא נתן לך לגיטימציה להישאר ילד, שאצלו לשיר זה לבלות.
הוא המתיק עם הילדים סודות, הוא הגשים לנו חלומות, הוא דיבר עם נולי ובץ שהם תבנית הנוף הפרוותית של ילדותינו הטרום-אקזיטית ואס.אם.אסית, והוא ידע להוריד את אלוהים שלו לשפת בני האדם ולשפת ארגז החול בגינה הסמוכה ובשכונה הישנה.
והוא גם נתן לאנשים שאינם ניחנים בקול זהב קול שהמדד שלו הוא באמת קול של "להקות צבאיות", הוא הצליח עם הקול המאנפף והלא שגרתי שלו ,והמאוד לא אריקאישטני, קובי רכטי, ששי קשתי או מוטי פלישרי,הוא הצליח לחדור למעוז של הקולות המצוחצחים האלה, הרבה לפני שמישהו העז להעלות ארצה את מסורת השירה השבורה, לפעמים אפילו קצת מזייפת, הלא מלטפת חרש קלילות, ממורשת דילן ומכור מחצבתם של אלה שאלוהים לא צבע בזהב את מיתרי הקול שלהם. אלה שאין להם קול של להקה צבאית קלאסית.
והוא היה זמר נהדר.
וזהו, אם יפול הכוכב שלי
בדד אלך גם תפילה אין לי
ותודה על כל מה שבראת, ועל עוזי חיטמן.
