רגע לפני ששנת 2004 נוחתת אצלינו, טלי חרותי-סובר נפרדת לשלום מקודמתה. שלום ולא להתראות כבר אמרנו?

להתראות 2003

להתראות, שלום לך שנת 2003 יקרה שלי. יקרה? אכן יקרה את היית לכולנו; יקר היה לקנות בסופר, יקר היה בתור לקולנוע, יקר לשלם שכר דירה. הדולר, שנה מסתיימת שלי, היה בסימן עלייה היסטרי, המשכורות לעומת זאת הראו סימני ירידה ברורים. יקרים היו גם חיי אדם: יקר היה המחיר ששילמנו בכבישי הארץ, בלתי נסבל היה מספרם של חיילים ואזרחים שאיבדנו בג'נין ובשכם, בירושלים, בחיפה. שנה יקרה את היית, שנת מיתון ואינתיפאדה, שחיתויות בצמרת ופשע גואה ברחובות. במהלכך, 2003 שלי, גילינו שמבלי משים מאכילים הורים את ילדיהם באוכל ששולח אותם ישר לבית החולים, שדגי הבריכה מלאים בחומרים מסרטנים, שדגי הים ניזונים נהדר מהביוב של תל אביב. בימייך נבהלנו כמה פעמים מפיצוצים לא ברורים במפרץ חיפה, חששנו יותר מפעם אחת פשוט לצאת מהבית, שלא לנשום את הרעל הנפלט מכל אותן "תקלות" שקורות אצלנו ממש בחצר האחורית.

המון תאונות היו לך, כמו אותו בלון גז לא מטופל שפוצץ מסעדה במרכז תל אביב, העבריינות הרימה ראש וגייסה רימוני רסס וקטנועים ממולכדים. אצלך 2003 התחילה ויקי כנפו לצעוד את צעדת המדוכאים והזכירה לכולנו את האמהות החד הוריות, אצלך גם זעקו אנשי כיכר הלחם עד שפונו וחזרו ופונו וחזרו. שוב התבשרנו כי העשירים פה נורא עשירים, והעניים נורא עניים גם כן. שנה שותקת את היית, יקירה שלי, מעולם לא שתקו כל כך הרבה אנשים שהיו צריכים לדבר. לפני כמה חודשים פתחנו את העיתון וגילינו שילדי ישראל לא מבינים מה הם קוראים, אם בכלל יודעים לקרוא, שהמוח היהודי שממציא לנו פטנטים נמצא רחוק רחוק ברשימת הישגי המתמטיקה העולמיים. אולי זה קרה בגלל מערכת החינוך המתפוררת, זו שעסוקה בלימודי מורשת ובהנפת דגלי ישראל. אולי זה קרה כי ילדינו הרכים עסוקים בעיכול הזבל שמספקת הטלוויזיה ובמהלכך 2003, הגדילה לעשות. פרוייקט Y (וויי באמת) ו"אקזיט" הבלתי נסבלת ותוכנית הבידור העמוקה "קחי אותי שרון". גם התכוננו למלחמה לא מזמן, קנינו מים, הזמנו חברים לממ"ד, הילדים בבית הספר היו עסוקים בתרגול לבישת המסכות, לאו דווקא אלה של פורים. אם רצינו לברוח לפריז או לרומא נתקלנו בגילויי אנטישמיות קשים, וטרור. אפילו את תורכיה לקחו לנו שוב, ממש מבין הידיים.

לא היית שנה משהו 2003 יקרה שלי, למרות שהייתה קצת הודנה שאפשרה לנו לנשום בין הפיגועים. למרות דיווחים מינוריים על פריצות דרך רפואיות. למרות שאלופת העולם בשייט היא לגמרי משלנו. כשתצאי לך ממש בקרוב מהדלת, תעשי סימן כזה בראש לחברתך 2004 , ותאחלי לה ולנו שב-365 הימים הבאים הכול יראה אחרת: שאתך ילכו גם האינתיפאדה ו"המצב", השחיתות, והרוע, וששלום, ואהבה, ושמחה, וחיים טובים, יבואו סוף סוף עלינו, ועל כל עם ישראל. מגיע לנו גם קצת מזה, את לא חושבת? שלום ולא להתראות לך 2003. ברוכה תהיי 2004.

טלי חרותי-סובר

מתחזקת 2 ילדים, חיה בקיסריה וכותבת (ynet, מסע עולמי, חדשות קיסריה)

תגובות

  1. האחות האובדת

    זו היתה שנה מיותרת ברובה. רעה, מושחתת, שצבעה את העתיד בשחור. נצטרך כמה שנים טובות ממש בשביל להתאושש מהשנה הזו. לכי על מנת שלא לחזור!!!

  2. היתה הרבה יותר טובה מ2002 והמצב ילך וישתפר, אלא אם כן השועלים הקטנים בתוכנו ימשיכו לחבל, הן בהפרעה לבניית הגדר והן בהנחת מטענים נגד השועלים הגדולים.

  3. צב מעבדה

    לא, זאת לא הייתה שנה קלה (סתכלו מי שמדבר, יושב לו בשבדייה וכותב על ישראל. חצוף! לך מפה! היי, עוד חמישה חודשים אני חוזר, מותר לי).

    זאת לא הייתה שנה קלה, אפילו שהדולר נחלש ב 6% ואפילו שהרבית הפריים נחתכה בשנה האחרונה בחצי וכעת מתקרבת לרמה סבירה (4.8%), אפילו שמדד המעו"ף (25 המניות הגדולות ביותר בבורסה התל-אביבית) על ב 51% השנה. זאת לא הייתה שנה קלה אולי בגלל שהכלכלה הישראלית נמצאת בעיצומו של שינוי מיבני אמיתי שגם כלכלני קרן המטבע הבין-לאומית (IMF) מברכים עליו. שינוי שאמור להכניס אנשים רבים למעגל העבודה, גם אם היא שחורה. זאת לא הייתה שנה קלה, למרות שניצני התאוששות מתחילים להראות מסביב והתוצר המקומי גולמי (GDP) עלה ב2.8% ברבעון האחרון ואיתו קפץ היצור התעשיתי ב 6% (הרבה בעזרת ההתאוששות בשווקים העולמיים).

    זאת לא הייתה שנה קלה גם מבחינה פוליטית. היינו צריכים לחטוף הרבה על הראש כדי להבין שאין פיתרון אחר מבלבד מדינה פלשתינית, אבל היום חלק ניכר מהציבור הישראלי מבין זאת, וזה השלב הראשון לקראת פיתרון. זאת לא הייתה שנה קלה לצמרת ההנהגה המדינית של ישראל, במיוחד לראש הממשלה, שנאלץ להתפקח בכאב מחלום ארץ ישראל השלמה.

    זאת לא הייתה שנה קלה למערכת החינוך והשנתיים הבאות יהיו עוד הרבה יותר קשות כי מערכת החינוך עומדת להיכנס (אם הממשלה הזאת תשרוד) בהובלת שרת החינוך לשינוי מיבני בו מורים יתחילו להיות מתוגמלים לפי הכישורים שלהם, מה שינפה הרבה "בררה" שהצטברה במערכת עם השנים והייתה אחד הגורמים המרכזיים בירידת רמת החינוך בארץ, ויכניס מורים שגם יוכלו להוות מודל לחיקוי.

    זאת לא הייתה שנה קלה כי הערכים של החברה הישראלית ממשיכים להסחף לכיוון חומרני יותר ויותר, אבל מבט מערבה מעבר לאוקיינוס יראה לנו שחומרנות לא עומדת בסתירה לערכים אחרים של עזרה והתנדבות (“Perhaps less obviously, Americans are more likely than almost anyone else to join voluntary associations.”, האקונומיסט 6 בנוב'), רק צריך לא לפחד ולהמשיך לכוון למעלה.

    • צב מעבדה

      ראיתי שקשה לקרוא את הציטוט מתוך האקונומיסט (צריך להתחיל בשורה השלישית ולעלות)
      לכן הנה תרגום חובבני ומסורבל למי שאין כוח להתחיל לחבר את השורות לפי הסדר:

      "אולי פחות מובן מאליו, אמריקאים, יותר כמעט מכל אחד אחר, מצטרפים לאירגונים התנדבותיים"

    • אף פעם לא הבנתי בשינויים ברמת הנאסד"ק וכו', ולכן אני מתנצלת מראש, המצב הכלכלי עבורי נמדד בעשרה אחוזי אבטלה, במאות אלפי אנשים מצטופפים ליד הלשכות, בהומלסים ברחובות, ברעב (כן, כן רעב!) בקשישים שמתים בחוסר טיפול, בנשים מוכות שמקצצים להם את העזרה, בנכים שלא מקבלים סיוע.

      אז לא יודעת, יכול להיות שהצמיחה עולה או לא עולה, לדידי אני לא רואה את השינוי, אולי זה משנה לאנשים המכובדים ההם בכנס הרצליה או כל הכנסים ההם של החשובים והעשירים.

      גם ברמה המדינית צר לי אבל אני לא רואה שום מגמה להתפכחות מצד שרון. נכון שאחת לכמה חודשים הוא ממלמל משהו על "צעדים כואבים" וכו', (דרך אגב עדין לא הבנתי לאיזה צד בדיוק הצעדים הללו יכאבו) אבל תכל'ס, רק אתמול התפרסמו נתונים על עיבוי ההתנחלויות וגדילת ההשקעות בהן. בקיצור, לא מאמינה לו.

      וחומרנות אולי לא עומדת בניגוד לעזרה והתנדבות אבל בהחלט לא הייתי רוצה לראות חברה שמבוססת על מוסדות צדקה לרעבים ולחלשים, הייתי רוצה לראות מדינת רווחה שבה כל זה מוסדר על פי חוק ולא בצורת נדבות. וזה כן, לדעתי לפחות, בא בסתירה עם תפיסה קפיטליסטית מוקצנת שמייצגים הביביהו, שטרית, וכל מי שבאוצר היום.

      • צב מעבדה

        אתחיל מהסוף: מסכים איתך במאה אחוז שהתמיכה ברעבים ובחלשים צריכה להעשות באמצעות החוק ולא באמצעות מתנדבים, וזאת גם גישתם של השרים נתניהו ושיטרית. מה שהם מבקשים זה לתת לאנשים שבאמת לא יכולים לדאוג לעצמם, ולא לתת למתחזים ועצלנים. כדי להשיג את המטרה הזאת צריך שיהודים יתחילו לעבוד בנקיון, חקלאות, בניין וכל עבודה אחרת גם בשכר מינימום. היום סוף סוף מתחילה לחלחל לאנשים ההבנה שעבודה שחורה היא לא סוף העולם (ועבדך הנאמן יעיד על כך מגוף ראשון) אבל יקח עוד לא מעט זמן עד שנשוב לראות עבודת בניין עברית. כך שכפי שאני רואה זאת, בנקודה הספציפית של תמיכה בחלשים יש ביננו הסכמה. (למען ההגינות ראוי לציין שתהליך הוצאת העובדים הזרים אורך זמן).

        מה שלדעתי לא צועקים בקול מספיק רם, זה הקיפוח השיטתי של בני המיעוטים בארץ. הלוואי שממשלת שרון-נתניהו הייתה מטפלת בבעייה הזאת באותה התלהבות שבה הם מטפלים בשינויים המבניים.

        לגבי השינוי באופק המדיני. זה לא דבר שקורה ביום אחד ואני לא בטוח ששרון יהיה זה שיפרק את ההתנחלויות. אבל מה שאני כן יודע זה שההבנה שזה יקרה במוקדם או במאוחר עוברת מאחד לשני בדיפוזיה איטית (גם לי לקח זמן להבין את זה, מודה) ובסופו של דבר תעבור את המסה הקריטית ותגיע גם לפוליטיקאים. אני רק מקווה שלא יקרה מה שאמא שלי אומרת
        במקרים כאלו "עד שתצמיח השדמה תמות הבהמה, עד שתבוא הנחמה תצא הנשמה."

        לגבי השינוי בכלכלה, אלו אכן דברים שזזים לאט, אבל אם המדיניות הכלכלית של נתניהו זוכה לאהדה כמעט מקיר לקיר בקרב אנשי מקצוע, אז אני ההדיוט מניח שיש סיבה לכך ומקווה לטוב.

        ולסיום, אם היה צריך הוכחה לכך שאנחנו בכיוון הנכון אז אפילו כמות המשקעים שירדה עד עכשיו בצפון גבוהה יותר מהממוצע הרב שנתי (http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=378226&contrassID=1)
        במרכז, דרך אגב, ירדה כמות נמוכה מהממוצע.

    • חזיז ורעם

      על שכתבת מאמר משעמם שלם בתגובה למאמר משעמם זה רק בלי מספרים.

  4. Nothing's Shocking

    שנת האלימות.

    שנה שבה אונס בישראל ממשיך לקבל לגיטימציה מבתי המשפט בשל הזילות בקורבנות האונס וההתעללות המינית ואהדה לא מובנת לפושעים.

    שנת הסחר בנשים. התעללות מינית ואונס. שוטרים שמשתפים פעולה עם הסרסורים.

    שנת הטרור בנשים ורציחת 22נשים! בידי בני זוגן שראו/התייחסו אליהן כרכוש.

    שנה שבה אחרי כל רצח אישה בידי בן זוגה מופיעות, בלי בושה, תגובות באינטרנט שמצדיקות את המעשה.

    שנה שבה שופטים ממשיכים לשחרר מהמעצר בעלים מכים ואלימים ללא התחשבות בסכנה הנשקפת לנשים. מקרה אחד הסתיים ברצח.

    שנה שבה מי שנחשדו בעבירות מין, מצליחים להתחמק מהגשת כתב אישום ו/או לברוח מהארץ הודות לממונם, מערכת משפט גוססת ואפאטית, ולעזאזל הצדק.

    שנה שבה הפרסומות בטלוויזיה התחרו מביניהן מי הכי תבזה תשפיל ותגעיל .

    ועוד שנה שבה נשים ישבו בחוסר מעש ושתקו.

    ואם ימשיכו הנשים ומשפחותיהם לשתוק, מובטח לכולנו כי שנת 2004 תמשיך את המסורת.

  5. אחת למיליון

    אוי שנת 2003…. כמה תסכול ועצב באופן ציבורי ואישי כאחד.
    אחת השנים הקשות ביותר שעברתי מכל בחינה אפשרית.
    משום מה, כשהתעוררתי היום בבוקר (ולא הייתי מחוגגי הסילבסטר המאושרים) לא הרגשתי שהגיעה שנה חדשה.
    האיכסה היה אותו איכסה, תחושת הריקנות נשארה כקדמותה, ואני עדיין ממתינה לפעמוני האופטימיות החבויה והגלויה שבי שישמיעו את קולם הערב.

  6. איילח

    באמת שאהבתי את סגנון הכתיבה של המאמר
    אבל לאחר שראתי אותו + התגובות של כולכפ פה נהיה לי רע על הלב בתוספת הרגשה של התבכיינות כבדה מצדכם!!
    מי צריך את זה בכלל??

  7. מומו

    והחדשות….ב 2004 יהיה יותר יקר

  8. דולצינאה

    ואם אני היתי כותבת את המאמר, דווקא היתי מנצלת את הנגישות שלי לארכיוני עיתונים ומוציאה את כל הדברים הטובים שקרו השנה, דווקא את החלקים שאנשים מנקודת מבט של זמן נוטים לשאול את עצמם אם קיימים כאלו…
    כולם זוכרים את המיתון, את הרציחות, את הפיגועים, את השועלים, את קריאות ה- .S.O.S
    קרה גם משהו טוב בין כל אלו, לא?
    אחרת איך שרדנו?
    ממני, שלא אבדה תקוותה, תקוות 2004

    • שירד מספיק גשם.
      אבל נדמה לי שזה היה הדבר היחיד הטוב.
      וכן, הכי טוב תמיד זה לקוות לטוב.
      (:

  9. רפה ולאה

    שצב מעבדה מייבש ת'מוח בטקסטים הטרחניים שלו? מעולם לא קראתי כל כך הרבה שורות מבוזבזות על מסר כ"כ קצר המסתכם במילה: "שופוני". תמצת ופשט, רבאק.

  10. חזיז ורעם

    היתה שנה מחורבנת.
    זה עוד לא סיבה לכתוב מאמר

  11. שרוני

    אני בד"כ נוהגת לקרוא את המאמרים ולא להגיב, אבל הפעם אחרוג ממנהגי..(יו אני מתרגשת)
    השנה הזאת היתה רעה בכל המישורים, אבל ניתן לצפות שמירידה תיהיה אך ורק עליה
    לכן בתקווה שהשנה הזאת תחול על כולם לטובה ושיהיה אך ורק טוב.

  12. not an angel

    נו כמה אופייני ולא מפתיע כלל…
    הרי כמה ישראלי מצדנו זה לשבת ורק לקטר ולקטר על כולם. ממשלה, אירגונים חברתיים, בנק ישראל, אבטלה…
    לי אישית הייתה שנה מאוד קשה גם מבחינה אישית וגם מבחינה כללית: חברים נפצעו בפיגועים, אבטלה של אנשים קרובים, בעיות בריאות ועוד….
    אבל במקום לשבת כמוכם ורק להתמרמר אני אופטימית ולא מאשימה אף אחד (חוץ ממחבלים) במצב. אני יודעת שהממשלה שלנו עושה את מיטב המאמצים לשפר את המצב בתנאים הבלתי אפשרים של המצב. למי שיש רעיונות טובים יותר שיקום מהמחשב וילך להתמודד בכנסת.
    ובמקום לקטר ולרדת על כולם בלי סוף תקומו ותעזרו לאחרים לעבור את התקופה הקשה.
    אני מתנדבת ב"מטה לנפגעי טרור", ורואה דברים קשים הרבה יותר ממה שמתואר פה. אך עדיין נשארת אופטימית ומקווה שב-2004 כל האצלנים שחושבים שישבו בבית ורק יצעקו מגיע לי יקומו ויתחילו להזיז עניינים בעצמם.

  13. ראש ביצה

    עלוב וצפוי
    בשביל מדינה מזרח תיכונית השרויה במצב מלחמה מצבנו טוב מרבות מהמדינות המתקדמות (ואני מבלה זמן רב ברבות מהן)
    למי שטורח ועמל יש את כל האפשרויות להתקיים בכבוד ואפילו שילדיו יצליחו לעשות את 'קפיצת הדרך'
    שימו לב שרוב הבכיינים בתקשורת אינם עולים חדשים אלא תושבים ותיקים – דור שני ואפילו שלישי למצוקה .

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *