רשמים מן המחתרת

חורף יורד על השוביניסט הארכיאולוגי שלנו. ימים קרים ועצובים עוברים עליו. ימים עצובים כל כך, עד כי אחת מחברות המערכת שקראה את הפרק החודשי העירה שהיא חוששת לשלמותו הפיזית והנפשית של השוביניסט.
השבוע קיבלתי למערכת את מכתבו של מר יוסי בן דרור, עורך העיתון (מקומון) 'הזמן הנכון'. "כאחד מהקוראים האדוקים של ווגיניזמוס" כותב לנו מר בן דרור, "נחרדתי לגלות כי העיתון נסוג לפופוליזם מהסוג הגרוע ביותר, ומפרסם יומנים בדויים/פרובוקטיביים על מנת להעלות את תפוצתו, ללא לחשוש או לחוס על האיכות או אפילו הטעם הטוב".
ברצוני להגיב על הדברים מעל בימה זו ולהדגיש שוב בפני קוראי הירחון, וביניהם מר בן דרור הנכבד, כי אף כי פרובוקטיביים בעליל, הדברים המפורסמים להלן הינם אמת בהתגלמותה, ועדות ארכיאולוגית נכבדת שאושרה ע"י מספר ארכיאולוגים מהאוניברסיטה העברית.
'לא הוספתי דבר על הטוב, ולא השמטתי דבר מן הרע' (ז'אן ז'אק רוסו – 'הוידויים').

מיקי יובב,
עורך הירחון – ווגיניזמוס, מחקרים במיניות האלף השני

14/9/99

עוד שלושה חלומות רטובים זהים. הריבה תוקפת אותי בחלומי כשאני לא מוכן וקוראת לי לגעת לה בשפתיים הורודות. בפעם האחרונה שחלמתי את החלום הריבה פנתה לא רק אלי אלא אל כולם: 'תביטו בי', היא ציוותה והעיניים שלי נמשכו אליה כמו מגנט. פתאום הריבה מתחילה לפלס דרכה לעבר הדוגמנית המתחרמנת לה על אבני הבזלת. נטולת חלק תחתון, פלחי הישבן הקטנטנים שלה עולים ויורדים בתזמור נפלא, היא שלפה אקדח מהכוס וירתה לדוגמנית ישר בפנים. הדוגמנית הביטה עליה לרגע, מתה ומופתעת באחת, ואז נפלה אבל הקהל המשיך להסתכל עליה מגורה עוד יותר. הם התחרמנו והחלו לאונן. הנשים נאנחות והגברים משפיכים על גופת הדוגמנית המתה.

14/10/99 (ערב)

הימים מתקצרים והופכים קרים יותר ויותר. אני מרגיש שזו שקיעת הגבר. בימים האחרונים אני מתמלא בדפרסיות.
שכבתי עם בחורה ששנאתי והפקתי כל כך הרבה הנאה מלנשק ולהגיד לה שאני אוהב אותה. אני עושה הפרדה מלאה בין היכולת לשנוא לבין היכולת לאהוב. השתיים לא סותרות. אני מסוגל לשנוא מישהי ובאותו הזמן להתמסר טוטאלית לפעולת האהבה והשפעת הטוב, מתוך כוונה אמיתית. אין קשר בין הטוב שבי לבין הרע שבי. אני אדם מחויץ.

16/10/99

אין קשר בין כלום. אני מיואש. אלוהים! הלוואי שעשתיני אישה.
הגברים מתבלים! אלוהים זה נכון כל כך! אנחנו כמו פסל שנשחק מהרוח. אנחנו פאלוס כל כך יפה כשאנחנו צעירים, אבל אנחנו בכל זאת מוגבלים במימדנו ובתכונותינו. ככל שהשנים עוברות אנחנו מתים בתוך עצמנו. המרץ והזעם שלנו שוככים, הזין שלנו נשחק. מקור מות הגבר בהיבריס של צעירותו וימי אונו. אנחנו הסלע והאישה היא הנהר השוחק.
בין גיל 15 ל- 25 הגבר הוא בשיא אונו המיני. אנחנו רוצים רק מין. אבל כשאנחנו מקיימים יחסי מין עם אישה, הנשים נהנות הרבה יותר מאתנו. איזו עליבות מבזה.
כמה מוגבלת האורגזמה הגברית לעומת האורגזמה הנשית המתגלגלת, המתנחשלת האינסופית והעוטפת את הגוף כולו. כשאישה גומרת אין לזה תוצר, זו היא חוויה גופנית ורוחנית. כשגבר גומר יוצא משם מעט נוזל לבן שמראה לו עד כמה הוא מגוחך וכיצד כל מאמציו מניבים פרי עלוב. אצל האישה אין חשיבות לפרי. זוהי האומנות לשם האומנות.
ואחר כך כשאנחנו מזדקנים ומאבדים את אוננו המיני, לא מסוגלים לספק את המין הנשי. והן, ככל שהן מתבגרות משתחררות והופכות פתוחות יותר ויותר. הנשים ככלל הבינו כבר את נחיתות הגברים. יש יותר ויותר לסביות בעולם הזה. הן עושות הפריות מלאכותיות וחולמות על היום שלא יצטרכו אותנו. הסתובבתם פעם ברשת באיזה צ'אט? כל כך הרבה גברים שמחפשים מקום לנוח בו ולהניח את איבר מינם. לא ינוחו ויירגעו עד שלא יניחו אותו. והנשים כלל לא מעונינות, כולן כבר לסביות היום. היום הגבר הוא שריד של העבר. יצור מיותר.
אישה אולי יכולה להתאהב בגבר צעיר אבל אין שום סיבה להתאהב בגבר שעבר את שנתו העשרים ואחת או העשרים ושתיים מקסימום. הללו כבר שעירים, גופניים, מגושמים וגשמיים כל כך. הם חסרי תושייה ולא יוכלו לעמוד באתגרים שאישה תעמיד בפניהם. הגבר הוא כמו ניצב עיקש וחזק בלידתו. הוא מנסה כל הזמן להתגבר מול החיים ונעמד עיקש, אבל בכך מגבלתו. כוחו מוגבל והוא נלחם נגד כוח שאינו מוגבל. מעבר לגיל 22 הוא נראה מרוט במקצת וכמו יצור מסכן שדינו, בסופו של דבר, להיות מותש על ידי החיים ומוכרע על ברכיו. האישה בכוס הנפלא שלה בולעת את החיים לתוכה. היא שואבת אותם כמו מכשפה.
הו, גבר כמה אתה עלוב בשריריך החלושים. האישה בקפליה תפתה את החיים לאובדנם. מי יתנני אישה.

26/10/99

העיתונים מלאים במודעות שמבשרות על בוא המילניום החדש. הכל פיקציה של נשים.

27/10/99

להיות גבר זה היש. להיות אישה זה האין. אך ההעדר רחב פי כמה מהנמצא.

29/10/99

אין מצב רוח לכלום. ימים קרים.

2/11/99

אין זה מצב רוח ההולם יום שכזה. אין מצב ההולם גבר שכזה.