דיאלוג או אוננות

לא איכפת לי אם הוא נשוי.
לא איכפת לי אם הוא נכה רגשית ומקבל קצבת ביטוח לאומי בהתאם לאחוזי הנכות שועדה רפואית מיוחדת פסקה לו.
לא מעניין אותי אם הוא אדם זר לחלוטין שזה עתה פגשתי בתור למבדקים הביטחוניים לפני העלייה למטוס.
לא מזיז לי אם אין לי מושג איך קוראים לו ושוודאי לא אראה אותו יותר לעולם, או לחילופין אם הוא האדם שהולך להיות האחד והיחיד עבורי, זה שאתו אני אעשה שניים נקודה ארבעה ילדים, אקח משכנתא, אאמץ כלב מצער בעלי חיים ואחלוק אתו את חיי באושר ועושר לנצח נצחים.
היינו אך הוא בשבילי.

מי שהוא לא יהיה, מהרגע שבו הסרנו את הבגדים ואנחנו עושים סקס פרוע בשירותים של הפאב, בספסל האחורי של האוטו, על הדשא- בין השיחים, אצלי במיטה על מצעי הסאטן, או על הספה שההורים של אשתו קנו להם במתנה לחתונה, אני נוטה לפתח ציפייה עקבית מסוג מאוד מסוים.
משום מה לא נראה לי שזו ציפייה כל כך מוגזמת, לאור שלל הציפיות התמוהות שבהן נתקלתי בימי חיי במפגשיי עם בני המין השני, ובכלל (אני? לבלוע את זה? השתגעת? כבר עדיף לי לאכול את הקוטג' שגר לי במקרר מזה חודשיים, שלושה).
אז מה הוא אותו דבר נשגב שבו אני כה חושקת ואליו אני כל כך כמהה?
זה מאוד פשוט – אני רוצה שיהיה דיאלוג. זה הכל.

לא טבעת, לא סרוויסים מקריסטל, לא התחייבויות בכתב, או בעל פה, לא שיוריד את הזבל אחרי שהוא גומר, לא יהלומים וגם לא שייט תענוגות לקאריביים (או.קיי. בקשר לקרוז בקאריביים, אולי אני קצת משקרת, אבל זה מחוץ לעניינינו).

וכן, כמובן שאני גם רוצה אורגזמות, אבל אם רק באורגזמות עסקינן, למה לעזאזל אני צריכה אותו? הרי כבר לפני שנים פיתחתי לבד פטנט בדוק וגאוני שמאפשר לי תוך דקה או שתיים לייצר שרשרת אורגזמות אינסופית ובלתי מוגבלת, ללא שום גירוי ויזואלי או דמיוני וללא משתתפים נוספים חוץ מאשר עצמי. כן, רק אני ויד ימין שלי. בקרוב הקורס המזורז להמונים, המניפסט הרוחני הנלווה ושלל הציוויים ההלכתיים, שיהוו את הבסיס לכינונה ההיסטורי של דת העונג החדשה בהנהגתי הבלתי מעורערת. דת שהחלק הנעים יותר מבין הריטואלים שלה אף תורם להשלת קלוריות חסרת תקדים, כתגמול לוואי מבורך ולא כאידיאולוגיה מרכזית.

ואולם, אם אני כבר מטריחה את עצמי בהורדת שיערות מהרגליים, מריחת קרם לחות לאורך גופי המושלם ולבישת מיטב מחלצות ה"ויקטוריה סיקרט" שברשותי, ברור שאני מצפה לאיזה דואט אינטראקטיבי בשני קולות ולא לשיח חרשים אילמים, שבו כל אחד נותר עם הדיבור הפנימי של עצמו מחמת חוסר הבנה בסיסי בשפת הסימנים.

סביר להניח שהמחדל עצמו מתחיל בעצם ברמות הרבה יותר ראשוניות של תקשורת מאשר במפגשי סקס שמתרחשים בין אנשים בוגרים. בראש ובראשונה הוא מתהווה באופן בו אנשים מדברים האחד עם השני מבלי לטרוח לוודא שישנה סינכוניזציה פרשנית בין המונחים הלשוניים שבהם הם בוחרים להשתמש לשם העברת המסר. כך קורה שאינספור אי הבנות נוצרות עקב אמונתם השגויה של אנשים שהם עוסקים בדיאלוג, בזמן שלמעשה, ברוב המקרים, כל אחד מהם מאונן עם התפישה המילולית הפרטית שלו. במקום שנשקיע מעט בתקשורת אמיתית שנובעת מקשב הדדי, יוצא שאנחנו מענגים את עצמנו בלבד, בעזרת דיבור שנהיר אך ורק לנו.

ואללה, עם כל הכבוד לריחוף הצרוף שיד ימין (או שמאל) מסוגלת להעניק, אין לי ספק שאפשר להגיע לאיכויות עונג ולסיפוקים ברמות אחרות לחלוטין אם רק היינו מנהלים שיחה, או עושים סקס מתוך התפעמות אמיתית מעצם ההזדמנות להציץ לתוך הלכי גופו, או נבכי -נשמתו של האדם האחר. הרי המילים הן כמו שער שנפתח עבורנו על מנת שנוכל להיכנס לתוך מוחו. ומפגש מיני יכול להימשל כאקט של פרישת שטיח אדום על השביל שמוביל למגע עם הנקודות האינטימיות והרגישות ביותר שבגופו.
ומי מאתנו, בתור ילד, לא חלם להיות ברטון, קולומבוס, מגלאן, או מרקו פולו שזכו לגלות עולמות חדשים, אקזוטיים ומסתוריים? עולמות שהתנהלו ונראו לגמרי אחרת מהעולם הישן שאותו הם הכירו כל כך טוב, כשם שאדם מכיר את כף ידו השמאלית (או הימנית).

אני זוכרת את הפעמים הראשונות שבהן שמעתי את המשפט השגור: "אתה מבין למה אני מתכוון?" (או באנגלית: “?D’you know what I mean"). איך התרגשתי לשמע האפשרות שהנה האדם שמנגד באמת מנסה לברר אם אנחנו עושים פה קיום יחסים מילולי הדדי, או שעוסקים אנו בהשחתת זרע לשווא האחד באוזני השני.
בכל פעם שעניתי בגמגום מהוסס לשאלה הזאת בתהייה משל עצמי: "…מממ …כשאתה אומר את המילה הזאת אתה מתכוון להביע את התחושה ההיא, או שמא אתה מתאר הרגשה מהסוג ההוא…?" נתקלתי בהרמת גבות ופעירת עיני עגל לעברי, עובדה שגרמה לי להבין שהמשפט הנ"ל הוא פראזה אוטומאטית שאין לה שום קשר עם נפנוף והרמת דגל ההידברות והקשב האמיתיים בראשו של תורן זקוף וקשיח. בשימושה היומיומי יכולה השאלה, 'אתה מבין למה אני מתכוון?' להיאמר בתוך ראשו של אדם, כשהוא לבד במיטתו ואין איש אחר שומע או עונה מלבדו.

ולא שיש לי, חלילה, משהו נגד אוננות לבד או בצוותא, או כנגד שיח פנימי. נהפוך הוא, אקטים מומלצים בהחלט ומרובי עונג לכשעצמם. כל מה שאני מבקשת זה שנקרא לילדים בשמם ושנבדיל בין הפעילויות השונות על ידי הגדרתן.

זהו זה.
אוהה…אההה…. גמרתי שלוש פעמים.
אתם מבינים למה אני מתכוונת?