רחל דסברג מתפעמת מהשכונתי שלה ומסבירה איך הקפה השכונתי מחליף את המרכזים הקהילתיים של פעם

הקפה כקונספט טיפולי

לשפוך את הלב אצל הכומר

בעולם האורבני המנוכר מחליף הקפה השכונתי את המרכזים הקהילתיים של פעם: הכנסיה, המשפחה המורחבת והגילדות המקצועיות. בקפה יש מענה למצוקות היומיום, אוזן קשבת כשצריך, מפגשים בין חברים ושכנים וקשרי קהילה מגוונים הנעים בטווח הנרחב שבין מציאת עבודה או דירה ועד למועמד פוטנציאלי לתרומת זרע.

קפה בשכונתי

בקפה השכונתי שלי מתנהל מרכז המהווה אבן שואבת לכל אנשי האזור. לבעל המקום יש אוזן קשבת לכל אדם, חיוך או בדיחה בעת הצורך, ולמקרי חירום הוא מחזיק גם חבילת טישיו ובקבוק קוניאק מתחת לדלפק. יש אנשים שפותחים אצלו את הבוקר, עוברים שם לאחר טיול עם הכלב בפארק וסוגרים בקפה את היום. כמטפל מיומן שומר הבעלים על דיסקרטיות וחיסיון מטופליו, ולעולם לא יסגיר סוד של אחד באוזני האחר. הוא מקשר בין בודדים, נותן כתף ואוזן קשבת לנזקקים ומחפש עבודה למובטלים.
לקפה באים להציג את החבר לפני שמראים אותו להורים, ולקבל חוות דעת מקצועית. אחד הבחורים בשכונה מביא לקפה את כל הבליינדייטים שלו בתרגולת קבועה והמלצרים נותנים פידבק מיידי לעיתים בפני הקנדידט עצמו וממליצים: החזק, זרוק או העבר לבא בתור. כל יושבי המקום זוכרים לאירוח בסבר פנים יפות: מהזקן הבודד שבא לקרוא שם עיתון ועד לזה שאשתו זרקה אותו מהבית ובא לשפוך את הלב ולחפש דירה או אהבה ללילה.
האחים דנינו מנהלים בקפה כל בוקר פגישות עסקים, גולדשטיין מדימונה בא לחפש לו עניינים, אנשי נדל”ן ועורכי דין סוגרים עסקאות, מנכ”ל עסוק בן ארבעים המתמודד עם דיכאון קיומי כבד, פסיכולוגית הבית ודוגמנית יפה אחת עשתה לה פה מנהג קבוע לעורר את קהל גברברי העיר. כל בוקר מתכנסת מועצת היועצים – מובטלי האזור הנמצאים במשמעת מים ולא מרשים לעצמם להזמין אוכל מטעמי חסכון ונותנים ייעוץ בתחומים מגוונים על פי התמחותם: מזון, מוזיקה, טיפולי שיניים וחיים טובים.
עם דמדומים אפשר לראות שולחן אחד של קבועים המנהלים שיחות קטנות על החיים. מוטי הוא סיפור בפני עצמו. עובד במקום אבל מתנהג כמנהל ובעלים. שולח את כולם לשטוף כלים ויושב בחוץ עם החבר’ה. מידי פעם הוא מרביץ איזו שקשוקה חריפה בטירוף ומכריח את כולם להזמין כבר בעשר בבוקר. מה עדיף, לשלם לשרינק 300 ש”ח או לבוא לאספרסו קצר ולקבל חשבון עם שם פרטי ופרח? לירן טוענת שמאז שהכירה את הקפה היא חוסכת מאות שעות שרינק.
בקפה מתנהלים מידי פעם מפגשי שכונה וקהילה: בקיץ האחרון למשל היה אירוע אוכל בו נסגר המטבח ואנשי השכונה הביאו סירים מהבית, כל אחד על פי יכולתו: מחריימה ועד יוגורט דל. שני שולחנות ארוכים נפתחו על המדרכה ואנשים אכלו, שתו והחליפו מתכונים. תחושת הקיבוציות והחברותא הנדירה פתחה את הדרך להיכרוית ולהתחברויות בלתי צפויות. ערב היין שהיה בתחילת העונה, הפך לערב חופשי בו פתחו יינות ולבבות.

נזקים עתידיים מול רווח מיידי

המארח הראשי טוען שהייחוד של המקום הוא שלא משנה מי אתה ומה אתה יש לך מקום טוב באמצע. אנשים שבמקומות אחרים מתייחסים אליהם דרך הפריזמה של ההישגים או הסלבריטאיות שלהם, מגלים שבקפה מתייחסים אליהם פייס ווליו. קרן, מיקירות המקום, טוענת כי מאחר שכל אחד מאיתנו נמצא במצב שבין האקס הנוכחי לאקס העתידי, כדאי להביא לבעלים מראש את המיתולוגי כדי שידע להתאים את הבא בתור. נועם, לעומת זאת, בא לקפה כי הוא אוהב לסבול, ואם כבר לסבול אז ברמה. לכן הוא מקפיד לבוא מספר פעמים בשבוע, מרחוק בכלל, ולספר לכל מי שמוכן לשמוע על הסבל שלו, הפציעות שלו והכאב העמוק. הוא טוען שאין לאמוד את ערך הנזקים העתידיים שהפסיכולוג השכונתי, המארח הראשי, עלול לגרום לנו, אבל בינתיים, כולנו ממשיכים. זה ממכר.

על הכותבת רחל דסברג

בת ארבעים פלוס, גרושה מינוס, נמצאת בין מערכות יחסים, בין עבודות ובין מכוניות. עם הרבה תקווה וקצת דיקיום.

תגובות

  1. תמי ש.

    אמנם אני לא תל אביבית, ואין לי מושג מה קורה בעיר הגדולה, אבל… ממקום מושבי התיאור נשמע לי כלקוח מ”חברים” יותר מאשר מהמציאות. כבר שנים רבות אני חיה בעיר גדולה אחרת (ירושלים, אם אתם מתעקשים. נא לא לגחך, זאת עיר, באמת, ואפילו עם כמה בתי קפה שעוד לא התפוצצו…), בשכונה עם הרבה בתי קפה “שכונתיים” שכאלה, ולמרות שהישיבה בהם נעימה מאוד – קשה לומר שזה איזה “בית שני”. מצד שני, אני גם לא מצפה שבית הקפה יחליף את החוג החברתי שלי, אז אולי בגלל זה שום קשר מיוחד לא נרקם ביני לבין הצוות (בד”כ צעירים בני עשרים שחוסכים לטיול או לימודים).

  2. אמיר דותן

    הסוציולוג ריי אולדנבורג הגדיר בתי קפה, פאבים ומקומות מפגש חברתיים אחרים כ”מקומות שלישיים” אותם אדם חייב בשביל סיבות כמו התערות חברתית מחוץ לסביבת המשפחה והעבודה, מתן פורקן ועוד סיבות אחרות.

    הוא פרסם ספר בשם The Great Good Place בו הוא מתאר את החשיבות החברתית והפסיכולוגית של המקומות האלה עבור אנשים לצד תיאור כיצד תהליכי האורבניזציה במאה שעברה שללו מאנשים את המקומות השלישיים שלהם.

    לדעתי התייחסות (אפילו חלקית) לדבריו של אולדנבורג היתה יכולה להוסיף מימד נוסף וחשוב למאמר.

    http://www.montclair.edu/pages/ics/Oldenburg.html

  3. לילילי

    לירושלמית: אכן בתי קפה כאלה קיימים בתל אביב, וזה לא רק בתי הקפה, אלא מתחמים. יש את מתחם רוטשילד, סביב הסנדוויציה, יש את מתחם מסריק, מתחם באזל, שינקין כמובן. כל אחד מהם מספק מסגרת, בדרך כלל מוגדרת היטב בתוואי הרחוב, ובו יכול למצוא התל אביבי המצוי את קבוצת ההתייחסות שלו. לרוב, אפילו, אם אתה לא גר ליד אותו קפה או מתחם שאליו נקשרת, תמצא עצמך עובר לגור באיזור. ואז אתה נחשב רשמית “מהשכונה”. היכרויות אינספור. שיחות נפש מעמיקות בין זרים, דינמיקה חברתית מעניינת מתפתחת בכל מקום כזה. זה מרתק, וכל סוציולוג יוכל לעשות יופי של תזה בכל אחד מהמתחמים האלו שציינתי ואחרים. זאת גם חוויה למי שמוצא עצמו מצורף למתחם או בית קפה כזה. נפתחות בפניו אינספור הזדמנויות. אני התיישבתי פעם לבדי בקפה כזה בטעות, ובערך מהפעם השלישית לא קרה שנשארתי ישובה לבד. כמובן שמאז לא עזבתי, ולשם לקחתי את החבר שלי ל”חוות דעת”, בדיוק כפי שהכותבת מתארת, ואנחנו נפגשים מדי פעם בקבוצות גדולות או קטנות לארוחות ערב בימי שישי, ואכן, אחלה תחליף משפחה. ויש לזה ד”א, גם את החסרונות של משפחה – רכילויות בקטנה, סכסוכים זעירים, קנאות רדומות יותר או פחות… אבל משפחה לא מחליפים. כל עוד, כמובן, חיים לבד בעיר הגדולה הזאת.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *