הקריירה שלי לשעבר

הקריירה שלי לשעבר

הדרמה של האשה המודרנית

היתה לי שיחה מאוד מרתקת לפני כמה שבועות עם בעלי לשעבר. שום דבר אישי במיוחד. הוא מאוד בכיר בתעשיית הטלוויזיה, אז לפעמים אני חוקרת אותו, סתם בשביל הרכילות, מה בדיוק הולך שם? האם מתפתחת לה כבר, למשל, תשובה מקומית הולמת לסדרות האינטליגנטיות מתוצרת אמריקה העוסקות בנשים החדשות (כן, כמו “סקס והעיר הגדולה”) או שאנחנו עדיין נידונות להיות תקועות עם המטמורפוזה של האסתי הזאתי? בעלי לשעבר אמר לי שערימות של בנות שוקדות עכשיו על גרסאות כאלה. זה אכן נראה מאוד הגיוני שכל הדרמה הזאת שאנחנו מייצרות, הבחורות הישראליות – בתור רווקות שמתות להתחתן, או בתור נשואות שמתחילות להתפכח, או בתור גרושות חד הוריות שנכנסות לסיבוב שני עם כל הפקלאה של האשליות – לא תמצא את ביטוייה בדרמה אותנטית תוססת בשפת המקור.
ובכן, בעלי לשעבר לא נוהג להסגיר סודות מחדר העבודה, אבל הבנתי ממנו שהוא היה מוצא עניין בסדרת דרמה טלוויזיונית שהגיבורה שלה היא אישה מהז’אנר שלנו. כלומר קבוצת הדיל הזאת שנעה במהירות מסחררת אל עבר הארבעים. מכאן אפשר להניח שבאפיון דמותה של הגיבורה המבוקשת יצוין שהיא משכילה, שנונה ובעלת חוש הומור, אמביציוזית בטירוף אך רגשנית קשות ונשואה לשניים – מחד לבעל שעושה חייל ואת ימיו ולילותיו מאחורי ביצורי המשרד ומאידך לקריירה תובענית. כמובן שיש לה ילדים ורגשי אשמה. זה מגיע בילט אין. והיא כמובן לכודה בדילמה הגדולה – ההיא שכולן מספרות עליה לבעלי לשעבר במשרד והוא מכנה אותה ה”הדרמה של האשה המודרנית”. כולן זה הבחורות המעולות והמוכשרות שהורגות את עצמן בתעשייה, והדילמה (או הדרמה) – היא זו של הנקרעת, שרוצה לממש את הפוטנציאל אבל לא מוכנה לא לצאת בסדר עם המיתוס של אם השנה.

תסבוכת רגשית

סדרות טלוויזיה, ממש כמו רומנים כתובים, מתדלקים כידוע בקונפליקטים. אם הכל בסדר איתך אז אף אחד לא מתעניין במה שעובר עליך. אבל אם בנאדם עם משימה בחיים, רצוי אחת הרואית, כמו למשל לעשות קריירה ולגדל ילדים ולהיות חייבת להצטיין בשני התחומים, אז את כבר מאגר בלתי נדלה של חומרים. את מתוסכלת, את נאבקת, התכניות שלך מסוכלות על בסיס קבוע, את מתמרנת, מסתכנת, מתחמנת, חותכת פינות. את נאלצת לשקר (או לפחות לא לענות תמיד את כל האמת) ואת תמיד רוצה לחזור הביתה בשלום. את כל הזמן נבחנת, כל הזמן על סף התמוטטות, אף פעם את לא יכולה להרשות לעצמך לאבד שליטה ודריכות. אלו הם חייך, אבל גם את מרגישה רוב הזמן שאת בעצם בסרט.
ברור שזה נושא שחוצה קהלים; מהפריפריה עד ללב המאפיליה האורבנית. זה הרי לא משנה אם את דופקת כרטיס באיזה משרד ממשלתי או שאת חולשת על חברת היי-טק מבטיחה, הדרמה של האשה המודרנית היא לא משהו שזר לך. הברוך הזה של המהפכה הפמיניסטית שהסתבך לגמרי עם הטרנד של עיקרון הרצף, השאיר את הנשים – במטולה ובעפולה ובתל אביב רבתי עם התחושה שהן קורסות תחת נטל בלתי אפשרי. לכן, ממש לא במקרה היה הספר של אליסון פירסון “אין לי מושג איך היא עושה את זה” כזה להיט מסחרר במצעדים המקומיים. נכון שהדילמה שלה היתה מצופה בזוהר לונדוני, אבל בסוף היום התסבוכת הרגשית שבתוכה היתה כלואה הגיבורה לא נראתה שונה כל כך משל פקידת הבנק מרחובות שמאוד רוצה להתקדם אבל אוכלת את הלב כשהיא לא מצליחה להתייצב במסיבת הפורים של גן הילדים.
הגיבורה של אליסון פירסון התכתשה במשך מאות עמודים עד שהחליטה להרים ידיים ולפרוש מהמאבק, כלומר לעזוב את משרתה המרגשת, המכניסה הון עתק והמעניקה לה תחושת חשיבות וחיוניות, ולחזור הביתה להיות עם הילדים שלה. מהויתור שלה התאבך אד של השלמה ספק מרירה ספק מתוקה. הלקח הפוסט-פמיניסטי התנסח מבין השורות בהיר וחד: אם אינך יכולה להביס את רגשות האשם ולשנות סדרי עולם, צאי מהמשחק הזה לפני שתישארי קירחת מכאן ומכאן. נשים יכולות להונות את עצמן מכאן ועד הודעה חדשה שהן יכולות לנטוש את תפקידיהן המסורתיים, לשלם לנשים אחרות שיימלאו את מקומן במטבח ובחדר הילדים, יתכן אפילו שיהיה להן בן זוג מסור שיחלוק עימן את האחריות, אבל בסופו של דבר, שום שכנוע עצמי לא יצליח לסדר לך את הראש, כשאת מבינה שבשנים הללו שבהן ילדיך עדיין זקוקים לך את בדרך כלל לא תהיי איתם.
לכל אחת מאיתנו יש סף שבירה משלה. ובואו נצא מתוך הנחה שיש נשים שהן גדולות מהחיים; הן מצליחות להביא אותה בשלל תפקידים – לתקתק קריירה, בית, בעל, ילדים, חיי חברה סבירים, לקיים באופן סדיר יחסי מין, לשקוד על שנת היופי וטיפוח הגוף, לקחת חלק במשימות שמפיל בית הספר על ההורים ואפילו לקרוא איזה ספר שכולם מדברים עליו ולהיות לגמרי בעניינים של תהליך השלום. יש לי חברה כזאת. היא מבשלת, היא משכיבה את הילד לישון עם פיג’מה ולא עם הבגדים שהוא ילבש בבוקר, היא נוסעת עם בעלה לסופי שבוע בצימר לטפח את הזוגיות והיא מטאור בבנק. אבל הדרמה של האישה המודרנית, אם תחשבו על זה לרגע, היא בעצם דרמה מאוד לא מודרנית. היא הדרמה שהשבועון “לאישה” מכיר אותה מלפני ומלפנים. דורות של נשים מצליחות נאלצו להתמודד עם השאלה שתמיד, אבל תמיד, צצה בכל ראיון עימן בניסוח כזה או אחר ותמציתה היא: “איך את מצליחה להסתדר גם עם קריירה וגם עם ילדים?”

צמצום נקודות החיכוך

רוב הנשים שאני מכירה כבר מזמן לא מבקשות דקה להרהר לפני שהן עונות על השאלה. הן פשוט מפטירות את האמת, בלי לטרוח ליפות אותה: אני לא מסתדרת, כי זה לא דבר שאפשר לסדר אותו בכלל. את צריכה לבחור צד. או שאת מוכנה להשקיע את המאמץ הפסיכי הנדרש כדי לעמוד בתו התקן הזה שהוא בלתי אנושי, או שאת פורשת מהמאבק. את אולי לא תפסיקי לעבוד כי אין מי שיפרנס את הילדים ואותך, אבל את מתמרנת את אילוצי הפרנסה שלהן ככה שהם לא יאלצו אותך לעבוד בשעות שבהן הילדים בבית. את מצמצמת את נקודות החיכוך ומרוויחה מצפון שקט. אם הילד חולה, את לא שוקלת להתאבד. אז את מרוויחה הרבה פחות ואת לא יוצאת לסרטים ולא אוכלת במסעדות ואת מתרגלת לחשוב על עצמך בתור אחת שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליה שהיא אשה מתקדמת ומודרנית, אבל מנגד, את לא מרגישה יותר חלק מההונאה הזאת שלפיה את יכולה להיות גם וגם וגם וגם.
על הדילמה של האשה הזאת אף אחת לא תחבר רב מכר. גם לא תראו אותה בטלוויזיה, לא בפריים ולא מחוצה לו, כי הדרמה שלה משעממת את התחת. זה לא מצטלם כל כך מרתק לעזור לילד בשיעורי הבית, לעשות מכונות כביסה, להכין ארוחות, להחליף חיתולים ולהירדם בתשע בערב בזמן שאת משכיבה כשאת עדיין עם הבגדים וכל האורות בבית דולקים. אבל את לא בוחרת לעשות קריירה בתור מנהלת משק בית בגלל שזה מדליק אותך לעשות חלונות. את הולכת על זה כי יום אחד את מבינה כמו הגיבורה של אליסון פירסון שזה לא הילדים שמפסידים אותך, זאת את שמפסידה אותם – את ליתר דיוק את כל הרגעים האלה שבשבילם בכלל נכנסת לסיפור הזה של משפחה.

ולסיום

כשאני מסבירה את עמדתי לבעלי לשעבר – רגע אחרי שאנחנו ממצים את נושא הדרמה המקורית ושנייה לפני שאנחנו עוברים לדון בילד ובסידורים – הוא לגמרי מבין ללבי. ככלות הכל הוא גבר, עמוק בלב גם הוא חושב שאשה מקומה בבית, ובילדים אמהות צריכות לטפל. גם הפמיניסטים הכי דגולים הלא שוברים לנתיב המקביל – השוביניסטי – איך שהדרמה של האשה המודרנית נהיית בשבילם מקל בגלגלים. הוא ממש קשוב למצוקה שלי, אבל גם הוא קצת משתעמם אם אני נכנסת לפרטים. במחשבה שנייה, אני פתאום לא בטוחה שלא עליתי פה על איזה קונספט מגניב; למה שלא אציע לו לפתח סידרת דרמה על עקרות בית נואשות, אומרים שבאמריקה הביאו תחת הכותרת הזאת סדרה שהיא שוס אדיר.

על הכותבת נילי לנדסמן

נולדה בקיבוץ איילת השחר ומתגוררת בתל-אביב. סופרת, עיתונאית ותסריטאית בטלוויזיה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *