יסורים וארגז חול

על מי אני מנסה לשמור בכלל? על עצמי או עליה? לשים אותה בפעוטון זה בשבילה או בשבילי? אה, אני בעצם רוצה שקט וגם מצאתי תירוץ. היא צריכה חברה. אז למה אני לא שמה אותה כבר? אה, כי הייתי בכמה כאלה ואני לא הייתי רוצה שיתקעו אותי ככה עם עוד חבורת זבי חוטם, ומכאן אני מסיקה שהיא נורא תסבול שם. אה, אולי יש לי חרדת נטישה קלה ואני מעבירה את זה עליה ועל ראשה? אולי. ואת זה אני עושה למרות שאני מודעת לכל זה? טוב כל העניין עם מודעות, גם אצל אנשים מודעים, שלא יעזור להם, יש כמה דברים שהם בכל זאת בתת מודע שלהם והם עוד לא הצליחו לחפור ולהגיע לשם. אבל החפירות נמשכות, ובסוף יהיה נהר גדול ויפה שיזרום מהראש שלי דרך הבטן עד לרגליים וישטוף את העיר. אני אוכל לקרוא לו על שמי. זה הרבה יותר מרחוב על שמי. אפשר גם גינה עם עצים ירוקים ודשא. והיא תיהיה כולה על שמי, ‘גינת האמהות המתלבטות’.
היא רק בת שנה וכבר אני לופתת אותה סביבי כאיזה קרש הצלה. באמת לא מתאים לי. אני שכל כך מודעת למה שזה אומר. כבר אני רואה לגמרי את עצמי דרכה ואת אמא שלי ומדמיינת הלאה עד אינקץ שושלת שלמה של נשים. מה אני בכלל רוצה להשיג בשבילה? הרי יותר מכל לא הייתי רוצה שהיא תהיה כמוני. שלא תצטרך אותי. שתהיה אחרת. אז מה אני ככה חונקת את זה כבר מעכשיו? יש רק שתי אופציות. היא תלך לגן פעוטון, או משפחתון, או מוסד אחר, עם שם חמוד שכזה שבו הורים מאשפזים את ילדיהם לטובת שני הצדדים. או שהיא תשאר בבית. שם אין לה מוצא אלא להיות בחברתי, שזה אולי לא מציאה גדולה. רגע רגע רגע, אני מחפשת איזה קצה חוט של הגיון להאחז בו. אולי בכלל כדאי להתחיל מהתחלה. תהיי הגיונית.

הסוגיה הפמיניסטית: לא עכשיו

נשים חושבות שההמצאה הזאת של השלושה חודשים חופשת לידה והופ לעבודה היא ממש מיוחדת בשבילן. ככה הן תוכלנה לעשות קריירה, וגם ככה זה נראה להן הכי נכון, כי איזה מישהו בארץ הזאת קבע פעם שזה נכון ששלושה חודשים זה מספיק. אני כבר הבנתי שאני לא ממש יכולה לייצג את “הנשים” או את “האנשים” בכלל. אין לי שום רצון לצאת מהבית, סליחה ותודה. יצאתי כמובן כי לא היתה לי ברירה וזה היה סבל צרוף בשבילי. אבל גם אין בי מילגרם אחד של ניו אייג’יות להתפאר בו. ממש לא. לא חיתולי בד, ולא חלב אם עד גיל חמש, ולא לישון איתי במיטה עד גיל שלוש עשרה. גם ילדים צריכים פרטיות. ככה שכהרגלי אני לא מוצאת את הקטגוריה שמתאימה לי. ככה אני מחפשת איזה ספר שבו יהיה כתוב לי מה שאני צריכה לעשות עכשיו, כי אני לא יכולה להחליט החלטות כרגע, ולא מוצאת את הספר שנכתב עלי. זה קשה גם בגלל שאני תקועה עם להחליט, וגם בגלל האגו השברירי שלי אבל את זה נשים בצד ולו לרגע. זה תמיד או עקרון הרצף, כלומר תהיי אינדיאנית, מה שאני לא. או תהיי אישה חזקה וקרייריסטית, מה שאני גם לא. בכלל איכשהו התערבבו להם מלא מושגים הקשורים בנשיות שבאמת אני מתקשה למצוא את עצמי בהם. רק לפעמים אני מתנדנת בין זה לבין ההוא. אבל אני לא ממש מהלכת בתוך ההגדרות האלה בנוחות. ולמען האמת הגאולה האמיתית היא בדיוק במקום הזה שבו ממש לא איכפת לי שיגדירו אותי ככה או אחרת. אם כי מעניין. אולי אני אמצא בהגדרות של אחרים איזה הארה. בנתיים אני מתמודדת עם העובדה שאני צריכה למצוא פתרון כזה שבו שתינו נהיה מרוצות, שזה נראה לי הרבה יותר כבד משקל כרגע מהסוגיה הפמניסטית.

אולי בכל זאת משפחתון-פעוטון-גנון?

עכשיו, מה שאני זוכרת מעצמי זה שבערך מגיל שתיים עשרה שנאתי את המסיבות כיתה ובגיל ארבע עשרה כבר לא יצאתי לטיולים שנתיים, שלא לדבר על גדנ”ע וכל מיני כאלה. כשיצאתי סבלתי. לשמחתי הרבה ההורים שלי לא ממש הכריחו אותי, כי לשנוא להיות בחוץ זה כנראה איזה פסיכוזה משפחתית. והרבה אנשים מסביב זה בכלל סבל. אלא אם כן מדובר בהרבה זרים. אז יש ערך מסויים להמון. אבל ארבעים ילדים שמוכרים לי, שלושה ימים בטיול שנתי, אההההה הצילו. אבל זה לא מאוד בריא להיות ככה. לא. זה לא. אני חייבת להכיר בזה. אני באמת לא צריכה לדרדר אותה במידרון החלקלק הזה שבו אני מצוייה. זה לא עובד ככה. צריך לדעת להנות מטיול שנתי ולמרוח משחת שיניים בלילה על ילדים אחרים, זה ממש חוויה שחובה לעבור. אז אולי בכל זאת משפחתון-פעוטון-גנון? אולי בכל זאת אני לא צריכה לרחם עליה שהיא הולכת להיות בין כמה ילדים אחרים ולריב איתם על מקומה בעולם. הופה. מקומה בעולם. התבלבלת קצת ביניכן, לא? צריך לגדל ילדים חזקים ומתמודדים.

גינה לאמהות עם ארגז חול משובח

אני מקווה שבעיריית תלאביב מתחילים להכשיר כבר ברגעים אלה את הגינה על שמי, כי זה הולך לקרות, וצריך שבבקרים הפנויים שלי יהיה לי ארגז חול משובח להתפלש בו. זאת תהיה גינה קסומה לאמהות שהילדים שלהם בפעוטונים, והן כבר רגילות לארגזי חול בבוקר. יהיה שם ארגז חול משמעותי, ולא תהיה כניסה לכלבים, ככה שנוכל להתפלש בחול משובח ולא בקקי. ישקיעו בו המון כספים, כי זה על שמי, וככה תהיה מערכת לויסות השמש, ואפשר יהיה לעשות קצת יותר חושך ביום, שלא יכאב בעיניים. ויהיה מותר לעשן שם ואפשר אפילו יהיה לשתות כוסית, ככה שתעזור להמיס את האשמה.

על הכותבת מיה סלע

!

תגובות

  1. אני עוד לא אמא
    ואפילו לא אמא בפוטנציה
    אבל בבוא היום אני רוצה שהילד/ה שלי יהיו הכי עצמאיים שאפשר. אבל ברגע הנכון כי לפי דעתי הכי חשוב לעשות הכל בזמן הנכון.
    אני חושבת שבגיל מסויים צריך לדעת איך לעזוב- לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי.
    אני לא יודעת איך יודעים מתי זה “נכון” ומתי לא אבל הכי חשוב לי שגם הילד/ה שלי יהיה מאושר אבל גם שאני אהיה מאושרת.
    :)))))))))))))))))9

    התגובה הראשונה היא שלי!!!!!!!!!!!

  2. אחמד הערבי האמיתי

    עד לפני כמה זמן היה נדמה
    שצריך לעשות על האש
    פרות קדושות
    ומאז שהפרות נהיו משוגעות
    אפשר סוף סוף לשים את הידיים שלנו
    על הגחלים הלוחשות
    ועד שלא באה התשובה הברורה
    לא צריך להוריד

    נגיד יש ספריה ענקית של מליוני ספרים
    על מה צריך לעשות עם הפעוטים והפעוטות
    ברוב המילים שכתובות שם
    בייחוד במסקנות
    תמיד אפשר למצוא בסוף הספר
    את המסקנה שהיא גם הוראה מבצעית
    העיקר לתת לילד ילדה אהבה
    זה פרה קדושה שאפשר לשים אותה
    מיד על הגחלים

    את לא חייבת לשרוף את הידיים שלך
    בשביל להגיע לתשובה
    אני כבר שרפתי את שלי
    לאחר עשרות שעות של מחשבות
    הבנתי דבר
    ושזה לא יהיה ברור מאליו
    שלהבין בשבילי זה דבר פשוט
    אבל הבנתי שיש רק דבר אחד
    שהורים יכולים לתת לילדים שלהם
    יותר חשוב מאהבה וחיבוקים וכל שאר העצות

    המתנה הגדולה ביותר שהורים יכולים
    לתת לילדים שלהם
    זה ללמד אותם בעדינות אך בנחישות
    כמה שיותר מהר
    איך להיות עצמאיים

    זה לא אומר שצריך לזרוק אותם
    למעונות ריח של שתן ושוקו
    ולתת להם לחיות את חייהם בתנאים
    של עובדים זרים

    זה רק צריך לשים לב
    איך אפשר לתת להם את ההרגשה
    הברורה שמתי שהוא הם יהיו עצמאייים
    לפרטים ברורים איך ניתן לבצע את זה
    יש לגשת פנימה
    לתוכך

    כן כן ברור לי שזה
    שהקטע של בירור הפרטים
    הוא הקשה ביותר
    אבל תמיד את יכולה לשאול אותה
    שהיא עוד מעט תהיה עצמאית
    תגידי לי ילדה קטנה
    מה אמא צריכה לעשות סימן שאלה

    • מאמליגה

      זה לא ממש מובן מה שכתבת כאן…
      כי את העצמאות ילדים מוצאים בעצמם.

      *הם* מוצאים אותה

      *הם* באים להגיד –

      אמא, אבא, תראו מה הצלחתי.
      אמא, אבא, אני יכול לבד
      אמא, אבא, אל תדאגו לי, תסמכו עלי.

      אני הייתי ילדה עצמאית לגמרי
      הייתי עצמאית מפני שסמכו עלי
      מפני שלא אמרו לי מה לעשות
      מפני שלא התערבו בענייני
      מפני שמעולם לא שאלו אותי אם הכנתי שיעורים.
      ולא אמרו לי עם מי לשחק ועד מתי.
      היה בית
      היה אוכל
      היו חיבוקים ונשיקות
      והרבה חיזוקים.
      לא היו טענות כמעט.
      קיבלו אותי בלי שום תנאי.
      לא הייתי צריכה להוכיח כלום.
      אבל רציתי להוכיח, לעצמי
      כי הזדהיתי עם מודלים מסויימים
      שעוררו אצלי התפעלות.
      ואני ורק אני בחרתי
      מה אני רוצה להוכיח
      ומתי, ולמי.

      אבל אני חושבת
      שלילד הכי קל להיות אוטונומי
      כשהוא מרגיש בטוח

      ואת האוטונומיה שלו
      הוא יפתח בעצמו
      בקצב שלו
      אם דוחפים אותו לזה, ואפילו דוחפים בעדינות
      אז הוא פשוט נידחף.
      וזו אולי הפגיעה הכי גדולה
      ביכולת שלו להיות עצמאי.
      והמרחק בין זה לבין דחיה
      הוא קטן מאד מאד מאד.
      לא טוב.
      אני לא יודעת להסביר עכשיו עד הסוף
      אבל זה מצלצל לי כמו שגיאה גדולה.

    • שוב הוציא לי את המילים האחמד
      ובדיוק היום הגעתי למסקנה
      שמהבחינה הזאת של ילדים עצמאיים
      נכשלתי כישלון חרוץ עד כה
      ואפילו חראקירי לא יכסה את הבושה
      איזה אמא מעפנה אני
      ולך מיה מיה
      אני שולחת חיבוק
      תזכרי את הכלל החשוב מכל
      מה שלא תעשי את תעשי טעויות ככה זה
      יש בזה איזה הקלה לא?
      לא ממש…שיט

    • טעות גדולה מאד בעיני, לשאול ילד מה לעשות איתו עצמו בשלב שהוא עוד בקושי יודע לדבר. אחד הדברים הברורים, הבטוחים, הוא הורה. הורה שבוחר, לא תמיד מתוך ידיעה, לפעמים עושה שגיאות, ובכל מקרה, נמצא שם להתמודד עם הבחירות, להיות אחראי עליהן, לדאוג לצאת מהן כשהן מתבררות כבעייתיות, להיות הורה.

      מעבר לזה שכך מראות תוצאות המחקרים, אני גם רואה את זה בעיניים – הבטחון העצמי ואיתו העצמאות, חוסר התלות היחסי, היכולת לקחת מרחק, *לא* באים מהעדר גבולות ומ “תעשה מה שאתה רוצה” מגיל שנתיים, אלא ממערכת ברורה של דברים, שיש בתוכה פתח לבחירות של הילד, *שמתאימות לגיל שלו ולמה שהוא מסוגל*.

      כשההתלבטות היא בנושא כל כך ראשוני ומהותי (לשחרר או להחזיק, במובן הכי מוקדם), לשים החלטות על הילד, זה לתת לילד להיות אחראי לאושר של האמא. בעיני זה גובל בנבזות. שיהיה אחראי לאושר שלו, בשלב שהוא מסוגל לזה. בינתיים, עשית ילדה? קחי עליה אחריות.

      את ההחלטות שווה לקחת ככה שהן מתאימות הכי טוב לבטן. כשיש אילוצים חיצוניים, זה כמובן סיפור אחר, אבל כשאפשר לבחור – אני חושבת שהטריק הוא להצליח לבחור ככה, שאחר כך אפשר להחליט להיות שמחים עם זה. להתמקד במה שטוב בזה, לעשות את זה הכי טוב שאפשר (אם גנון, נניח, אז זה שעושה לך הרגשה הכי טובה), לתת לזה צ’אנס אמיתי, וכמה שפחות, הכי פחות שאפשר, לשחק על הכן-לא הפנימי *אחרי* ההחלטה. זה מבלבל, זה מתסכל, אף אחד לא מרוויח מזה שום דבר.

      ילדים שנדחפו לעצמאות מוגזמת, בגיל שעוד לא היו מוכנים לה, הם הרבה מאד פעמים ילדים עם בעיות של אמון, של קירבה, ומבוגרים עם אישיות ילדותית, תלותית, כואבת, ועם חרדות נטישה קשות. ילדים שקיבלו *אפשרות* לעצמאות, *הזדמנות* לביטוי, *פתח* להתרחקות, הם אלה שיוכלו אחר כך למצוא את הדרך שלהם.

      עצמאות לא מתבטאת בהליכה לגן – זו לא עצמאות, זה סידור של קרינג (יש לזה מילה בעברית?). נכון, שיש בזה יציאה אל החיים הפחות מוגנים. נכון, שיש לזה יתרונות וחסרונות, אני בטוחה שחשבת עליהם כבר, ולא זה העניין. לדעתי, זאת החלטה של ההורים. ושלהם בלבד. גן האמהות המתלבטות יכול להיות מקום מאד אסתטי, שאין עליו שום שלט, והוא מגן מפני האחריות שאת מוכנה לקחת *על עצמך*. שבי עוד קצת בארגז החול של הגן הזה. כשתבחרי לצאת ממנו, לא חשוב עם איזו החלטה, תנסי לעשות את זה בראש מורם, ובידיעה – שבחרת מה שמתאים *לך* במיוחד. אין לי ספק שזה בדיוק מה שהילדה שלך, בגיל הכל כך מוקדם הזה, צריכה.

  3. אז בחיים לא הייתי אבא. נכון. לפחות אף אחת לא אמרה לי עד היום שאני אבא.
    גם במעון לא הייתי. הייתי באיזה גן בגיל שלוש, ואני זוכר שסגרו אותי בתור עונש בתוך חדר גדול עם סירים. גם מהגן בגיל ארבע אני זוכר בעיקר את העונשים. מוזר, אני זוכר את העונשים. הייתי ונשערתי מופרע – מה לעשות?
    מעניין שאני זוכר שהעונשים היו נורא מדכאים ומתסכלים. שנאתי אותם, ובה במידה אני נזכר בהם היום בחיוב/חיוך, אני מתאר לעצמי שבסיירת גולני נזכרים ככה בטירונות יחידה.

    מה שאני זוכר אפילו יותר, זה שאבא היה לוקח אותי כל יום אל הגן ובחזרה. היינו עוברים בגשר ההלכה הישן ומחכים שם עד לרבע לשמונה כדי לראות את הרכבת באה. אבא גם היה מסביר לי כל מיני דברים בדרך. סיפורים, עובדות, מכוניות. ואמא שבשעה שבע כבר הייתה רצה למעבדה כדי לגמור את הדוקטורט, הייתה מלבישה לי בגדים לבנים מצוחצחים ומסבירה לי שזה טוב ללכלך. כי לאמא יש מכונת כביסה בידיים, ובשביל זה יש בגדים וארגז חול – בשביל שיתערבבו ביחד.

    אחים שלי, הקטנים, כן הלכו למעון. גם הם בטח נתנו שם את מנת המופרעות שלהם. אמא כבר לא למדה, אבל היה להם אח גדול שעזר לקחת אותם מהמעון ובחזרה, והם יצאו לא רע.

    אז מה עדיף?

    בניגוד לנעמי, אני יותר אופטימי. אין תשובה אחת נכונה. אין כן או לא, שחור ולבן. החוכמה היא לא במה לעשות, אלא באיך לעשות את זה. אפשר לשלוח למעון ולעשות את זה טוב, אפשר להשאיר בבית ולעשות את זה טוב, אפשר בקלות גם את שני ההפכים.

    אבל אני, מה אני יודע? אינני הוגה דעות, אפילו אמא אני לא, רק לקשקש ידעתי.

  4. נועה1

    מיה’לה חמודה
    זה לא איזה מבחן באמהות טובה העניין הזה של המשפחתון.
    זה לא שהיא בת חמש ועדיין צמודה לך לרגל ימין. עזבי את המסביב, תעשי מה שאת באמת מרגישה. ההתמודדות על מקומה בעולם תבוא בכל מקרה ואז תהיי שם כדי לחבק, להדריך ולהרגיע. כשתחליטו לשלוח אותה לגן תחפשו את הגן הכי נחמד בסביבה ויש כאלה. אם אחרי איזה זמן לא תרגישו טוב בגן הנבחר, אל תתביישו לעזוב ולחפש אחר.
    למרות התדמית זבת החוטם שיש לגנים, יש מקומות חביבים שמוסיפים לילדים עוד אהבה ובטחון.
    את מוזמנת לצפות במצעד החיבוקים היומי הנערך אצלנו בגן.

  5. אמא יקרה
    ראשית כתבו לך כבר שמה שלא תעשי תרגישי שלא עשית את הנכון …
    גיל שנה זה גיל נהדר הם מבינים הכל ולפעמים גם יכולים לתת את דעתם על דברים כאלו ואחרים.
    רשמי את הצוציקית לגן ולכי איתה בימים הראשונים , אם תרגישי שגם את היית נשארת בגן במקום ללכת לעבודה.. משמע המקום מצא חן בענייך , רשימי את הילדה לגן , כי היא לא תרגיש נח או טוב בגן את תרגישי את זה .. אבל תני לה קצת זמן ואז תראי שיבוא היום והיא תשמח ללכת לגן ותחזור עם אוצר מילים והתנהגויות שונים חלקם טובים , חלקם לא משהו… כמו
    מכות, נשיכות, ושלא נדבר על מחלות, דלקות למיניהן : עניים , פצעים וחס וחלילה כ י נ י ם …
    אבל את כל זה כולנו עברנו .. וככל הנראה גם ילדינו יעברו

    ב ה צ ל ח ה

  6. את לא הנקת לפני שבוע?
    וואי היא גדלה מהר……

    • מאמא רוק

      אם זכרוני אינו מטעה אותי הניקה נועה שועלי (אשתו של ג’וני שועלי)
      מיה קשורה לגיטריסט אחר לפי המידע המודיעיני שקיבלתי.

      הדור הבא של הרוקנרול העברי בחיתולים מסתבר

  7. רונית

    היי מיה, יופי של קטע!!! הכי אהבתי את הנהר על שמך שאת מתכננת לעיר הזאת (מהראש לבטן וכן הלאה). בחיי לא יזיק כאן איזה נהר או שניים.
    ההתלבטות היא לחם חוקנו יקירה, יחד עם הקושי, הדאגה, רגשי האשם, המחשבות שמנקרות ושאר מריעין בישין. אגב, גם אני התחלתי לחפש משפחתון לנ’ הקטנה, ומה גדולה הייתה רווחתי כאשר הסתבר שלפני מאי אין על מה לדבר. ובכל זאת אני די יורדת מהפסים בבית.
    מזל שאני גרה איפה שאני גרה ולא באיזה ראשון הצעירה. שם באמת היו צריכים לאשפז אותי.

    ואחרון: כשאני נכנסת לקטע אוברפרוטקטיב עם נ’ אני ישר נזכרת בבדואים ברהט, שגם בלי בייביסנס, מפזר אדים קרים, תינוקלין ומדמעלותמדויק מגדלים ילדים לתפארת.
    צריך לזרוק אותם למים מתישהו. ולעמוד בצד, כדי לראות שהם לא טובעים
    זהו

  8. I think we dont have to take it to hard. I guess that kinder garden is reallz good for our children.
    They learn more .

  9. עוד מעט אמא

    מיה יקרה,
    גם אני אהיה בקרוב אמא, והלוואי עלי התלבטויות כמו שלך: האם לשלוח את הילד בגיל שנה (!!!) לפעוטון…איפה את חיה, רוב האמהות מתחבטות ומתלבטות האם הן יכולות להרשות לעצמן להישאר עוד קצת בבית בתום חופשת הלידה, כי איך אפשר להשאיר תינוק בן 3 חודשים עם מטפלת…אבל מצד שני הן חייבות להתפרנס (רובנו לא עובדות מהבית), או שהן חוששות שמישהו אחר יתפוס את מקומן בעבודה, או שהן לא רוצות לקטוע את תנופת הקריירה שלהן וכו’ וכו’.
    ושוב, הלוואי עלי פריווילגיה כמו שלך – לבלות את כל שנתו הראשונה של בני יחד איתו.

    • פוסט קרייריסטית

      אחרי הלידה היה לי את העניין של לחזור מהר לשוק העבודה. לא לעצור את הקריירה. להמשיך הלאה ולהתקדם כמה שאפשר. אחרי חמש שנים (עם הילד השני) החלטתי שהמשפחה חשובה לי יותר מהקריירה. ריחמתי על הילד שעד גיל חמש ראה את אמא רק בשישי-שבת ובאמצע שבוע משעה שמונה. להיות קרייריסטית זה מתוך בחירה. אפשר להסתדר (ברב המקרים) עם מפרנס אחד והצד השני יטפח את התא המשפחתי.

  10. ליאת פישמן-לני

    ממ…………
    אני לא היחידה המתיסרת?
    ממ………. אה………
    אני לא היחידה שמתלבטת?
    מה? אני לא האמא היחידה בעולם?
    אין מה לעשות. הצרה של הבעלים שלנו היא שבסוף נהיה דומות לאמא שלנו.
    הילדים סובלים על הדרך.
    ואני אמא לתאומים.

  11. שוב אני

    קשה קשה….
    סוף סוף אחרי חיפושים רבים גם אני שם.
    האיש שלי הגיעה.
    וכל ההתלבטויות
    כולן
    אשת קרירה (מילה משעשעת חברה משלי עסקים בינ”ל כל מה שתמיד רציתי
    ואיך זה משתלב עם האיש שלי ועם להיות אמא?? ותשובות אין
    HELP

  12. אני נמצאת עכשיו (זמנית) בארה”ב ולא תאמיני כמה יש מהכל.
    אמהות שנשארות בבית עד מתי שבא להן (עם הילדים)
    ומשפחות שבחרו שבמקום בית ספר הם ילמדו בבית (הום סקולינג)
    וכל כך הרבה מהם אנשים רגילים לחלוטין, מערביים, שאם תראי אותם ברחוב
    לא תגידי מיד – איזה רוחניים…
    אולי זה היתרון העקרי (אם לא היחיד) כאן. שיש מהכל ולפחות לי זה מוריד את הלחץ
    ואני יכולה לבחור מה אני באמת רוצה.

  13. אם החיים מיה היו כל כך פשוטים היה טוב.
    בפועל,כאחד שעובד 12 שעות ביום ארגז החול
    נראה ממש רחוק.
    מעניין הוא שחברות שלי לשעבר שרצו קריירה מסתפקות כיום בחצי מישרה ובבעל שעושה כסף…
    נו,אז איפה האידאולוגיה והשיוויון?
    אל תסגרי אותה , העולם מגעיל-עליה להתרגל ולהילחם..

  14. אלמוני

    ציטוט מתוך אחד מתוך המי יודע כמה ספרי “הדרכה” לקראת אימהות
    ואני חובבת את אותם שנכתבו בשנות החמישים והשישים..
    “אם יש עדיין גודש, רצוי להתקלח או פשוט להניח את השדיים בקערת מים חמים לפני ההנקה ”

    פשוט להניח, איך לא חשבנו על זה קודם!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *