בננות בנות שמרשות לעצמן
זה מה שאנחנו עושים בדרך כלל: מסדרים את המציאות בתוך מגירות שאנחנו כבר מכירים. יש לנו במוח מגירת יחסים, מגירת אהבה, ומגירת סקס. יש מגירה לטוב ומגירה לרע. מגירה לסבל וכאב, מגירה למוזר ולתמהוני, מגירת עשירים לצד מגירת עניים, מגירת אמנים (אנשים משונים). מגירת המעמד הבינוני, ומגירת המעמד הנמוך.
ולמה מתכוונים כשאומרים ששלום עושים עם אויבים? זה ברור לכולם שכשאמרנו "אויבים" התכוונו ל"ערבי", עדיף עם שיער על הפנים. הוא אויב. איתו נעשה שלום. ומה עם השכן שלי מלמעלה שהחליט לעשות שיפוצים לפני כחודש, ומאז הוא קודח לי במוח? טוב, הוא יהודי. מגולח למשעי. נאה למראה. וזה שבכל יום, כששוברים לי קירות מעל הראש, אני מאחלת לו מיתות משונות, לא הופך אותו לאויב. הוא יהודי למען השם. ומה עם השם? איזה שם? גולדברג או בוסקילה? טוב הם יהודים, איתם זה רק מחלוקת. זה לא שינאה. זה לא מלחמה. הם לא אויבים. אבל מה עם שלום מבית? צריך שנעשה שלום מבית. זה אומר חילונים וחרדים, תלאביבים עם מתנחלים, רומנים עם מרוקאים. אבל זה לא מלחמה. כולנו יהודים למען השם. ומה באמת עם השם? לא ענית על השאלה. השם לא משנה. הוא נמצא למעלה ולמטה ובכל מקום. הוא לא עונה למי שלא מדבר אליו. הוא ג'נטלמן. הוא לא מתערב ולא מנאץ. או שאולי הוא נוקם ונוטר? או שאולי הוא בכלל מת? תלוי במגירה.
אני בסוף שנות העשרים לחיי. נשואה פלוס אחת (ככה כותבים ברזומה, לא?), אשכנזייה (יש שיגידו אשכנזייה מניאקית, תלוי במתבונן), הייתי שנתיים בצבא (יש שיגידו ציונית) אבל סבלתי שם נורא (יש שיגידו סכין בגב האומה), אני בעד מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים (יש שיגידו שמאלנית קיצונית, יש שיגידו נאורה, יש שיגידו אוכלת חומוס עם ערפאת ונאסרללה).
עכשיו אני מבקשת מהעורכת הנכבדה (יש שיגידו הצנזורית הראשית) לצייר תרשים זרימה – עץ אם-אז. אם אני אשכנזייה, תל-אביבית, שמאלנית, אישה ואם בישראל, אז… מה? אני שונאת בוודאי מתנחלים ודתיים. אני בטח לא מאמינה באלוהים. סביר להניח שיש לי בבית די.בי.די וסלון שלושה חלקים. אה, וגם ג'יפ בוהק שלא ראה חולות מימיו. ומשכנתא. אני בוודאי עובדת בהייטק. נאמר וובמאסטרית או שאולי אני ארטדיירקטורית. אם אני מתוסכלת (ואסור להיות מתוסכל במגירה שלנו) אז אני קבורה בתוך חיים לא לי. או שאני צריכה זיון. אם אני שמחה וטובת לב אני אליטות שצריך להפיל. אם אני רוצה לברוח, אני נפולת של נמושות. אם אני רוצה להשאר, אני – אימפריאליסטית.
אבל אם אני קולעת בדיוק לדעתכם. או אז, אז אני משלכם. ואחבק אתכם ואנשק אתכם ואתם תחזירו לי אהבה. הנה הגעתי הביתה. אין קונפליקט. אין זיזים בולטים. אין זיפים עוקצים. אין קושי שתשימו אותי קרוב לליבכם, אתם לא צריכים לנדות אותי מהמחנה. והרי לנדות, זה כואב לכם. לכם זה עולה יותר. וכל אבטיח מלמיליאן. ומשחקים משבת לשבת (ויאללה "הפועל" מלחמה), ושמתי על הריו והריו נסע. וסבתא שלי שמרה בג'וליס. וסבתא של פרס ערבייה, ולואו טק, ואלמנות הייטק. ובבקשה. בבקשה תאהבו אותי. אל תוציאו אותי מכם. אל תנדו אותי מהציבור הקדוש הזה. כבר התרגלתי, כבר התרגלתם גם אתם, שימו אותי במגירת המועדפים שלכם. זאת שמרופדת בקטיפה, ליד התנ"ך והאקדח. ליד המשנה הסדורה. ונביט ביחד מלמעלה בשאר המגירות, אל שאר האנשים, המנודים, ששוכבים להם שם במגירות שהכנו בשבילם. מסודרים כמו בארונות מתים.
הרהורים על הדרך בה אנו מסדרים את המציאות: מגירת יחסים, מגירת עשירים לצד מגירת עניים ומגירה לסבל וכאב. על פיג'ן-הולס למתחילים
מגירות וקלישאות
אולי די?
מה?!
תפוח אדמה.
אחד בפה ואחד בלב? לפעמים
אבל הכי טוב בזוגיה, באפסנאות, אחדד בפה ואעחד בתחת
יש לי תחושה עמומה ביותר, שהאפסנאי בכלל עובד בביוטכנולוגיה. ותתקן אותי אם אני טועה.
LOL
!!!
מיה, יופי של כתבה.
מרוב מגירותת איבדנו את הזהות שלנו. אני יכולה לראות עצמי שייכת לכמה מגירות מאלו שציינת, ועוד כמה שלא ציינת. אני רוצה להשתייך לחלק מן המגירות, ומקווה שאוכל. אני לא רוצה שיקטלגו אותי לפי מגירות שאינני מזדהה איתם. אני לא רוצה שיקטלגו אותי בכלל.
אבל ככה זה עובד… מחקר בפסיכולוגיה חברתית הראה כי הקטלוג הזה משמש כקיצור דרך – אם יש לנו כמה קבוצות סטראוטיפיות אנחנו מוכנים ומזומנים לפגוש את כל מיני וסוגי האנשים הקיימים בעולם… ולמיין אותם לפי הסטראוטיפים הישנים והמוכרים, במקום לעמוד על טיבם של אנשים חדשים בכל פעם מחדש. זה נוח.
אז אני משתדלת, וגם מיה משתדלת, לא לראות את העולם לפי מיון קר וטפשי. אבל ברגע האמת אני תמיד מרגישה בבית במגירה המוכרת, המאוכלסת בדומים לי.
ועכשיו המרצה שלי מציץ ומעקם פרצוף, אז נתראה…
אכן חבל שאתן מרגישות כך
חבל יותר ששתפתן אותנו
get a life
you seems so nice
i wish we all could go on and learn some more from your wizdom
אני אוהבת איך שאת כותבת אותי.
אהבתי גם את הילדות שלך, היא הייתה חלק מהילדות שלי.
ויש לי מגירות בדיוק כמו לאחרים, אסור לאמר שלא מקטרגים, כי אנחנו משקרים לעצמנו, ואנחנו טובים בלשקר לעצמנו, אחרי הכל.
המקום: אולם של אגודת הסטודנטים של האונ' העברית , הזמן: לפני שש שנים
האירוע: הצגת יחיד של השחקן מוחמד בכרי, "האופסימיסט" , ע"פ סיפרו של אמיל חביבי.
פעם ראשונה ראיתי הצגת יחיד של שחקן ערבי
בחיים, לא בטלויזיה.
מי שצפה בה או קרא את הספר
יודע באיזה סיפור
עצוב, מצחיק, חכם, נוגע ללב, אנושי, מדובר.
ומוחמד בכרי עצמו?
איזה שחקן, איזה גבר, איזו כריזמה, איזה סקס אפיל…
אחרי ההצגה היה דיון.
מעניין. גם אני שאלתי. הוא ענה גם לי. על חברון, על יהודי חברון דיברנו. לא פחות…
הוא, בארח מהופך לגמרי ומלא חידה, הבין אותם
הוא הסביר לי צדדים שלא חשבתי עליהם
הבנתי אותו.
אלף אסימונים ירדו אצלי
אלף מחיצות נשברו
כל כך התביישתי שהייתי צריכה להגיע לגיל עשרים וארבע כדי שזה יקרה.
כה באיחור.
לא על חברון דווקא. אלא בכלל. בכלל בכלל.
ועל מה זה להיות ערבי ישראלי.
כמה זה מסובך. זויות ראיה שלא הכרתי. חויות שלא הכרתי. מעשים, פחדים, אירועים שלא הכרתי,שבהם עוסקת ההצגה.
אני לא גאה בעובדה שהבנתי דברים מסויימים כה באיחור.
אבל אני מודה בה.
אני מודה.
באתי ממקום מסויים. היו לי המגירות שלי.
מן המקום שאני גדלתי בו, הערבים היו ה"אחרים".
מי ה"אחרים" שלכם?
כמה אתם יודעים עליהם.
דיברתם איתם פעם, בגבה העיניים?
ראיתם אותם, בגודל טבעי, במציאות ולא בטלויזיה- בוכים, צוחקים…
ראיתם הצגה שלהם?
ביקרתם בבית שלהם?
והאם גם אתם, תהיו יום אחד נבוכים מאד כמוני
כשהאנושיות והחמלה ינצחו את הזרות.
והנה אני סופרת גם, כבר כמה ימים, במה התברכתי ולאן אני שייכת ואין לי מושג מה יהיה מחר. מחר חוזרת לעבודה שלי, הייטק, מחשבים, אינטרנט, טלפונים. החברים מהעבודה באו אליי השבוע וסיפרו שהתא דואר שלי התפוצץ, ותקע להם ת'סרבר לכמה שעות. ואני חושבת על מה יהיה מחר, ומה לעזאזל אני עושה כאן, עם המשפחה שלי, וכל הזמן ה"תהיי חזקה" הזה מהדהד לי בראש, ואני רק שואלת: מי יהיה חזק בשבילי? אז אני עושה סדר. רשימת מלאי. בת 24, מחשבונית, אבאמא לתפארת מדינת ישראל, נותרו לי שני אחים קטנים, משפחה מורחבת ענקית, ואני גם שמאלנית וחילונית, ואמא שלי, שמאמינה בשם הכל יכול, לה יש תשובות. אלוהים נותן ואלוהים לוקח. כיכ כה זה. ואני, החילונית, נותרת לי שבורה עם השאלות. והדלקנו היום טלוויזיה, והיה חדשות ועוד חייל נהרג וקברו את השניים שנהרגו בסוף השבוע, ואני חושבת על המשפחות שלהם, ככה כמוני, רק מתחילים להתארגן להם בלי אבא, בלי אח, בלי חבר. תמיד הייתי טיםוס מגירתי. אספנית, קופסאות על קופסאות על קופסאות של שנטימנטים. הנה קופסת גפרורים מטיול בקפריסין, הנה לונגי מסיני, הנה פתק שקיבלתי עם "אני אוהב אותך" מהחבר החייל של בתיכון. הנה תמונה של חברה טובה שמתה לפני ארבע שנים, הנה קופסת נעליים ויש בה גלויות, ומכתבים שקיבלתי בחיי. הכל אוספת, מקטלגת. יסודי, תיכון, צבא, עבודה ראשונה, עבודה שנייה. תמונות ודיסקים וספרים ופיסות עיתונים ומדבקות ולכל אחד סיפור משלו. העבר שלי, העבר המפואר שלי, עם הבחורים והאהבות שנעלמו, הילדות שלי מסודרת באלבומים, הצבא שארוז לו יחד עם הדיסקית ותג יחידה ירוק וצהוב עם שועל כשה, שלפעמים אם הייתי בוהה בו מספיק, היה מחייך אליי בחזרה. אני משלכם, ממכם באתי, אליכם אני שבה. המשפחה שלי, החברים שלי. הם יוצרים אותי, באהבה שהם מעניקים, באמפטיה. ואני יוצרת את עצמי מולם. אחות, ובת, ונכדה ואחיינית ובת דודה, וחברה ומאהבת, ושכירה, וזו שתעשה לכם פרצוף מצחיק ברחוב אם תבקשו, כי ככה אני, פשוט כזו. כמוכם, נושמת, בועטת, רוצה אהבה, וכל המינונים ארוזים להם במגירות חיי, ותפסיקו עם הקלישאות, בבקשה. בבקשה תפסיקו. פשוט תהיו שם. פשוט תחיו.
.
את לא יודעת כמה אני אוהבת אותך!
את המגירה האמיתית שלך רק את בוחרת.
המגירות אליהן אנשים דוחקים אותך לא חשובות
וכמו שפרסת אותן פה, למעלה, תכולתן הקלישיאתית, יכולה להיות גם משעשעת.
תעשי טובה, תפתחי את המגירה השניה משמאל… זאת כן.
נו, מה יש שם?
why don't you absolve us from your babbling? your atrticles keep repeating themselves. like other people said – get a life! did you consider volunteer work. it seems to me that ever since yo u? do something. you are much more talented then just whinning all day.
גם זאתי קלישאה
יחי ההבדל הקטן.
נורית היקרה
תודה,
כבר אמרתי לה את זה באחת הכתבות. היא לא מוכנה להקשיב. היא נשמעת כמו אחת שאוהבת לשמוע (לקרוא) את עצמה כל הזמן
שירה
וגם אנחנו מאד אוהבים לקרוא אותה. מה בדיוק כואב לכן? אתן כותבות יותר טוב? מצחיקות
מיה יקרה.
שיחה ומציאות מולידים עוד שיחה ועוד מציאות..
אני אקרא לעומק, ואגיב.
בנתיים רק רציתי לומר כמה יפה ונוגע ללב כתבת,
הנסיון שלנו להיות מה שאנחנו ותמיד גם לנסות להשתייך לצד "הנכון".
ועוד משהו, במקרה ושאלת את עצמך, אני לא הנעלמת שהגיבה פה,
אלא המקורית מהשיחה שהולידה.. ותודה שכתבת.
נו, איפה את? מחכים לך…:-)
מבולגנות
כל-כך מבולגנות עד שנדמה לי לפעמים שאני לא מוצאת כלום, כולל את עצמי.
הגרבים, עם החולצות, והנירות והאוכל – הכל יחד.
עד גיל 20 וקצת, המגירות היו מסודרות מאוד. שם וכתובת על כל מגירה.
חיפשתי משהו, מיד מצאתי. אפילו לא היה צורך במפה..
אח"כ לקראת ה-25, התחילו השאלות הטובעניות לצוץ ולהציק, לא נתנו מנוח.
הן היו עדין בגדר של שאלות, אבל בכ"ז אי-אפשר היה להתעלם.
בגיל 28 הגיע שלב המעשים – עד כאן. מכאן זה איפה אני בתוך כל המגירות הללו?
איפה אני בתוך המערכת הזו של הדת, המשפחה שלי, ההורים שלי שלו,
איפה אני גרה ואיפה רוצה, במה אני מאמינה ובמה לא,
האם באמת החינוך אותו קיבלתי הוא הנכון והאמיתי בשבילי? בשביל ילדי?
ומה עם פוליטיקה? איפה אני בתוך הסביבה המחבקת שלי (עד חיבוק דב..)?
ומה הלאה?
אז היום יותר מורכב, יותר מסובך, יותר קשה,
אבל גם, יותר נכון, יותר אמיתי, יותר מפוקח, יותר נראה, יותר נוגע.
זאתי שאני הולכת אליה פעם בשבוע, אומרת שלפעמים אני קצת כמו בלון שמעביריםמיד ליד..
אני יודעת שיש בזה משהו, ויודעת יחד עם זה שאני אמצא את דרכי שלי,
שהיא שלי בלבד, ובשום פנים ואופן אני לא אחזור למגירות הקודמות,
כי שם היה חשוך ודחוק ומודחק. מעיורון לפיקחון.
אז ככה אני מסתובבת לי כרגע בעולם מחולקת לעשרות רבות של מגירות,
קצת מזו וקצת מזו, מחטטת במגירות אחרות, שעדיין עוד לא פתחתי..
אבל אני יודעת שיהיה סוף שבו אמצא את האני שלי השלם, ויחד עם זה אושר גדול.
לא קל לי אבל זו המציאות שלי, ואני לא מוכנה להתעלם ממנה.
אפילו שאני נשמעת בכל מיני מקומות שונים ומשונים, מוזרה או לא שייכת,
או על מה היא מדברת בכלל..??
אני מובנת?….
הו, כמה את מובנת.
כן. לבד את עצמך לברוא, לבד. ולא קל לעשות אינטגרציה של תכולה מפוזרת ממגירות שבורות…
וכל אדם, לדעתי, צריך להיות וריאציה פרטית ומנומקת רק לעצמו. ולאוהביו, אם הם סקרנים לשמוע…
וליזכור, שאולי הקושי הגדול הוא לא באמת את ומה שאת נושאת איתך ומאין את באה ולאן את הולכת. הקושי הוא "להסתדר" עם המגירות שבנו אחרים.
אבל כשהם בנו אותן, הם לא לקחו אותך, נעלמת יקרה, בחשבון.לא התחשבו בך וגם לא הכירו כלל את נפשך. אז למה שאת תתחשבי בהם?
הקושי הוא עם הסביבה העצלה, הבורה. המקטלגת ומתייקת מתוך עצלות ובורות
ופחד מפני זרות ואחרות.
ונשים, נשים תמיד אכפת להן מן הרגשות של הסביבה
קצת יותר ממה שנחוץ…
מפריע להן, הן מרגישות, הן לא רוצות שירגישו תרעומת כלפיהן. הן מוטרדות מאי הסכמה או אי קבלה או חוסר סימפטיה. אין להן "ביצים" להיות אחרות.
אז הן אומרות מה שמעורר אהדה ושותקות את מה שמעורר מחלוקת…
רק שלא יפסיקו לחבק אותן.
שלא יהיה קר מדי.
וכמו שאמרתי בדיבור "ההוא"
האנשים בסביבה רוצים לדעת שיש "אנחנו" ו "הם"- ואז,
אין הרבה חכמות ואין גם הרבה חמלה בעניין הזה.
אתה חלק מן ה"ציבור הנאור" או שאתה שייך ל"אחרים"?? תחליט, ותשלם את המחיר…
ומה, את אומרת,מה אם יש לי הגדרות שונות ופרטיות לנאורות?
מה אם הפרופיל ה"נכון" שאתם מרשים- כדי להתיר לי לבוא בקהלכם
לא כל כך מתלבש על הבחירות החופשיות שלי עם מה ומי להזדהות?
מה אם יש צדדים אנושיים שאני מכירה מקרוב ואתם לא , ובגללם אני שופטת אחרת?
פעם צייר אחד מוכר סיפר לי על רעיון שעלה בו
לאצור תערוכה של אמנים חרדים ומתנחלים.
"האחר האחר" הוא רצה לקרוא לה.
"האחר האחר" ? שאלתי
ה"אחרות", בהקשר לסצינת האמנות המקומית היתה ברורה.
אבל למה הוא הרגיש שהוא צריך להכפיל את המושג?
נעלמת, הזכרתי כאן כל מיני דברים, ואת כולם אני יודעת שאת מבינה…
את מטיבה לבטא את אשר כתבתי אני, מתוכך, דרכי-דרכך.
אה, כמה טוב לפגוש אותך ולהרגיש לא לבד..
למרות שאני יודעת ששתינו במקומות אחרים אחת מהשניה,
כל אחת ומה שהיא נושאת על גבה.
כל אחת והמטען שלה, המסקנות שלה, החיים שלה.
לפחות יש לנו משהו משלנו, שהוא מתוכנו, שיצרנו אותו מעצמנו,
ולא הנחיתו אותו עלינו, מלמעלה.
דיברת על אותו צייר, ואני לא יכולה שלא לשתף אותך במשהו שקשור ולא קשור.. ביחד.. (כמו תמיד..).
חשבתי פעם, למה אין לאורך ההיסטוריה אמנות יהודית, אמנים יהודים.
יש מעט אמנים(שאגאל, פיסארו, ישראלס ועוד אחדים) ביחס לאנשי רוח יהודים, משוררים פילוסופים וכד'.
הגעתי למסקנה אחת.
יצירתיות באמנות זו יצירה מאין ליש, מכלום לקיים, אתה עצמך יצרת מתוכך, אתה ילדת לעולם. אתה בראת יצירה. כשחושבים על זה, אפשר לראות שזהו תהליך הפוך מהאמונה והקבלה שאליה היהדות מחנכת ושואפת. האמונה היא תהליך שיורד מלמעלה למטה, כלומר זה משהו שמונחת עליך, ואתה צריך לקבל אותו בסופו של דבר, ללא הרבה שאלות, אלא כמו שהוא.
כשמשוים את התהליך האמוני לתהליך היצירתי, מוצאים אותם הפוכים אחד מהשני. הראשון – מלמעלה למטה, והשני מלמטה למעלה.
לכן ההנהגה היהודית (אם אפשר בכלל לומר כך, קשה לי לקרוא לזה בשם אחר) לא פיתחה את האמנות, לא דאגה לפתח יצירתיות באמנות. זה הפחיד אותם.
לאורך ההיסטוריה היינו עם של ספר, כל עוד לא היתה פירצה ליצירתיות יתר (כשכתבו, כתבו פילוסופיה יהודית, והשירים היו שירי געגועים לארץ וכד'. קפקא היה, אבל לא היו הרבה קפקא.. ואם כן, דאגו להעלים אותם..).
היום כבר אי-אפשר לחסום אותנו. אפילו היהדות האורטודוקסית יודעת זאת. יש יותר ויותר נגיעה באמנות.
אני שמחה שבחרתי לי להתעסק בתחום הזה… כמוך.. הוא פתח לי מגירות רבות.
ושוב, מקוה שהבנת.
הבנתי…
אבל… "היום כבר אי אפשר לחסום?…"
ואני להתרסה הפוכה התכוונתי
החרדים והמתנחלים, בתפקיד ה"אחרים" האולטימטיבים של עולם התרבות הישראלי…
לא אחזור על כל השיחה "ההיא". מי שסקרן, יכול להיכנס לפורום, לקפל עצים, ולחזור כמה עמודים אחורה לעץ שכותרתו "נגה, נגה רחוקה" .
והתערוכה ההיא? לא התקיימה.
עזוב, אמרו לו- כעיצה פרטית, אישית, ידידותית- "אתה רוצה לתת להם במה? זה יזיק לך".
והוא, כבר לא ילד, גילו נושק לחמישים, ואת המוניטין האמנותי שלו בנה על התעסקות עם מוטיבים ערביים, שיח עם ה"אחר" הערבי, הבין שיש "אחר" שמותר להקשיב לו, ויש "אחר" שאסור.
וויתר.
הבנתי בדיוק שהתכוונת לזה.
היית בהירה לחלוטין.
רק שאני הייתי העקומה, ונזרקתי איכשהו לכיוון ההוא, ההפוך בדיוק של המטבע.
עקומה? חס וחלילה. ברור שלדברים על הצד ההפוך של המטבע יש את התוקף שלהם…
רק כתבת על קטלוג ממומגר, וכבר מנסים לשים אותך במגירות שלהם. מדהים. אבל זה בסדר, עוד שניה יסדרו לך חיים, ימצאו לך חוג מקרמה והכל יהיה בסדר. המגירות שלהם יהיו מסודרות. בלי דברים מעצבנים שמציצים.
ופתאום גם אני מוצא את עצמי מקטלג למגירות אני אומר: אנגלית מאולצת, חשיבה לפיה מאמרים על קשיי אמהות, שוויון בין בני הזוג וקיטלוג חברתי – הם נושא אחד החוזר על עצמו. פטרונות בנוסח – את מוכשרת. יש למטה בתחתית השידה שבמרתף כמה מגירות מאד מתאימות לא?
אבל אולי בעצם מדובר דווקא באשה רגישה, חכמה, שמנסה להגיד כאן משהו?
איזה שטויות אני מדבר. ברור שמגירות זה מתאים. אפילו קטנות. קטנטנות.
ושירלי נשמה. אני לא חושב שזה במקום לצנזר תגובות כאלה. גם אנשים כמו נורית וד. נחמה הם אנשים בעלי דעות (טוב נסחפתי. בעלי מחשבות) והחוכמה שלא רק מה שיפה ואינטילגנטי יהיה פה.
רוב האנושות היא דווקא מהסוג הזה, ואין סיבה שלא יוכלו כולם לקרוא. נגמר הקטע של הפי אנד לילדים. היום מראים לכולם גם את המכוער הטפשי והרדוד.
זה לא נותן הרבה תקווה לקרוא אותן, אבל בכל זאת יש איזו הרגשה טובה מלווה בתחושת תודה.
תוחזרנה נורית ונחמה לאלתר.
דודה נחמה? קראתי את זה אחר הצהריים, אם זכרוני אינו מטעני היה כתוב שם, בדרכה של הדודה, שהכתבה לעיל היא קשקוש בלבוש והכברת מילים.
סליחה, גברת מערכת? צנזורה? ממתי בדיוק? ולמה? ואני לתומי חשבתי שהסידור פה הוא שתגובות, בוטות ככל שתהיינה, מועמדות לשיפוט ציבור הקוראים, ולשיפוטו בלבד.
ואם כבר איזשהוא יושר אינטלקטואלי, גברת מערכת, רק לפני שבועיים לערך פירסמתם מאמר של נוח שלו בדבר הזכות המוחלטת להבעת דעה. זה מענין, אני חושבת, האינטגריטי היחסי הזה.
מצטרפת לנוח, בהחלט. תוחזר נחמה.
וכל הבעת עמדה על המאמר הספציפי, קטלוגים ומגירות, נראית, אפע'ס, קצת לא ענינית נוכח הקיטלוג החדש"הלנו אם לצרינו".
מסכימה לחלוטין.
יש מקום לכל ביקורת, טובה או גרועה.
אחרת אין לכם זכות לקרוא לדבר הזה "עיתון" ועוד להתהדר בהשכלה התקשורתית הרחבה של הכותבות.
אם ברצונכן להציג תמונה בה חברות ותיקות מצ'פחות זו את זו ומחבקות חיבוקים אוהבים, לא צריך דומיין, שרת, PHP וכל הבאלגנים האלו.
דודה נחמה היא מכרה טובה, לפני הרבה הרבה שנים היינו משחקות גם יחד קלפים. רק מה, היא מצאה לנכון להיכנס בכותבים ספציפיים באופן אישי וכבר הוסבר לה לא פעם שאת תגרות הרחוב תעשה מחוץ למועדון.
תגובות כמו קשקוש בלבוש מבורכות ואף מתבקשות, אבל להיכנס באופן אישי בכותבים מעל במה פומבית זו נמנע ככל שנוכל.
עם 100-120 מגירות. רובן, אגב, קטנות ונסתרות. חלקן אפילו ממש קשות למציאה.
נחש למי שאתה מכיר היה שולחן כזה?
אוההוו, בוקר טוב.
פרסונליזציה קוראים למגירות האלה וכמו כל דבר, גם זה פועל יוצא של אינטרס כלכלי.
כדי למכור לך יש צורך להגדיר אותך. ככל שנגדיר אותך באופן מדוייק יותר נצליח למכור לך
את הדברים שמעניינים אותך יותר. או יותר נכון ,לא נשקיע אנרגיה בלנסות למכור משהו למישהו שאין שום סיכוי שהוא יהיה מעונין בו. פשוט.
וזה גם עובד ההיפך.
כדי למכור לך משהו לא נשכנע אותך לעולם שהוא יעיל וחשוב. נשכנע אותך שאם תרכשי אותו
תרגישי יעילה וחשובה/ קולית וכוסית/ווט אבר.
תרגישי שבעזרת המוצר את עכשיו חלק ממגירה שאת ממש רוצה להיות בה.
יותר עמוק.
כלל ראשון באסטתיקה. אנחנו מסדרים הכל במגירות כדי שנוכל לשים לב לדברים החדשים שאנחנו נתקלים בהם. ואז נכניס גם אותם למגירות ונפנה תשומת לב לדברים החדשים הבאים.
מי שמצליח להתרגש באמת יום אחרי יום מזריחת השמש הוא חריג אסתטי.
ובעולם המערבי שלנו מסתכלים עליו כעל תמהוני (וגם לו יש משבצת בכל טוק שואו. תשאלו יגידו לכם).
כל אשר אמרת טוב ויפה. אבל נדמה לי שלא על זה המאמר.
השאלה אינה האם יש לדוש בישן או רק לקטלגו ולעבור לחדש.
השאלה היא כיצד אנו מטפלים בחומרים היומיומיים שלנו. ועד כמה קשוח ומוגדר הוא הקיטלוג שלנו.
גם המוח האנושי, בדומה לזה האלקטרוני בנוי על אבחון פרמטרים והכנסה למגירות. עם זאת הוא הרבה פחות קשוח כשמדובר על עובדות שוליות, מאשר כאשר אנו עוסקים בסוגיות סוציאליות שונות.
כל ילד וילדה לומדים לזהות מהו עלה. איך הם יודעים שהוא עלה? מהם מאפייניו של עלה? נסו בעצמכם לתת רשימה של מאפייני עלה ותראו שאין שום בעיה למצוא עלה שאינו עונה על אף אחד ממאפיינים אלה. המוח בגמישותו ידע לקטלג גם עלה זה למגירת העלים השוכנת בארון הצומחים שבאולם 'מן הטבע'. משום מה אנו נעדרים גמישות שכזו כשאנו שופטים תופעות אנושיות, בין אנשים כתופעות ובין התנהגות כתופעות. וזה לא ענין של ישן וחדש. כלל וכלל לא. נהפוך הוא, זו דווקא הדרך בא אנו שופטים ראשונה דבר חדש, ומכניסים אותו לעיתים, מזומנות מדי, למגירה לא לו.
מה שאתה מציג כאן נקרא תאוריית "הדמיון המשפחתי" של ויטגנשטיין. עזוב את זה נח, זה זבל מוחלט.
רוצה הגדרה לעלה? פתח ספר ביולוגיה לכיתה י"א.
כוונתי היא שאין לנו שום עניין להשקיע אנרגיה בלהגדיר עלה.
התרגלנו אליו וראינו אותו במאות אלפי תופעות
(אפלטון). עבור המוח שלנו העלה הזה הוא שקוף.
עלה יתפוס את תשומת ליבנו רק אם הוא ייראה מאוד מאוד שונה
מהעלה שאנחנו כבר מכירים. אותו כנ"ל לגבי בני אדם.
ואחר כך שואלים את אסקימו מה הוא מוצא במחופפות שהוא מסתובב איתן.
כוונתי היתה במישור הרבה יותר כללי מהתיאוריה הביהויוריסטית על כל ענפיה, בליי קשר לכך שלא הייתי פוסל אותה על הסף, אני מדבר במובן הרבה יותר בסיסי.
ואכן הגדרת עלה נמצאת בספר ביולוגיה, תפיסת עלה כמושג נעשית במנותק מאותה הגדרה. ולזאת התכוונתי בגמישותו של המוח האנושי. הגבולות שבין המגירות שלנו הם פלקסיבליים עד לא קיימים ואנו יודעים לשייך דברים להמון קבוצות שונות. בגלל זה למשל נדע למשל לשים עלה פלסטיק במגירת העלים ועם זאת שהוא בכלל לא יהיה בארון הצומחים וגם לא בחדר ה- מן החי. לא כפת לי כרגע איך זה קורה ואם הסיבה הנכונה היא בהיהוויוריסטית, מולדת, או נרכשת בדרך מיסטית. עובדה שזה כך.
ועובדה שזה לא עובד באפיוני התנהגות אנושיים. אם ניקח דומה מהאתר הזה לא לפני זמן רב, אנשים לא יכולים להבין איך אני כשמאלני קיציוני, מסוגל להיות חבר שלך שאומר ערבים הם לא בני אדם, ולאהוב אותך אהבת נפש. כי זה לא מסתדר להם במגירות.
ולזה בדיוק אני מכוון כשאני אומר שהשימוש הנוקשה במגירות הוא מאד לא מתוחכם ואמיתי.
אז עכשיו אני עלה התאנה של ה"ליברליזם שלך"?
כמה מחבריך הטובים הם ימנים… וכל זה?
אגב, ציטטת לא נכון. מה שאמרתי, אמרתי על שמאלנים, לא על ערבים.
אני לא רואה שום בושה בליברליזם שלי ולפיכך אין לי שום צורך לכסות אותו בעלה תאנה, משום סוג שהוא. מה גם שאני לא מבין איך אתה יכול לשמש כעלה תאנה לכסוי הליברליזם שלי.
בכלל אין לי מושג מה הקשר לליברליזם. אני מדבר על קטלוג. על כך שלאנשים יש מושגים מאד מאד פרימטיביים ולפיהם הם משייכים אנשים מסוימים. אנשים כאלה הביעו בפני תמיהה על כך שאני חבר שלך. זה לא הסתדר להם במגירות כי הם פשטניים לא כי הם לא ליברלים.
באשר לציטוט התבססתי על תגובה שלך המופיעה ב:
http://bananot.com/article.html?article=195
לקראת הרבע האחרון בעמוד הי אנכתבה בשמיני לנובמבר בשעה שתיים חמישים ושש, היא מופיעה בשמך עם קישור לאימייל שלך, והנחתי שאתה כתבת אותה. אם טעיתי סליחה אני חוזר בי.
באותו נעמוד, בתחילת השליש האחרון, שביעי לנובמבר נשלחה ההודעהבשעה אחת חמישים ושתיים. לקראת סוף ההודעה
120 ינפל תוקיר ויה הלאה תומדאה ,עודיכ
תומוקמ ורצי תוילעה רשאכ קר וסלכואו ,הנש
תריווא תא עיגרה יטירבה טדנמהו ,הדובע
.19-ה האמה תליחת ןמל ןאכ הרשש רקפהה
יח אל טושפ דחא ףא הנושארה הילעה ינפל
.ישימחו ינש לכ חצריהלו דדשיהל ילבמ ןאכ
,ליעל רומאל ףסונב
1947-ב םהל ועצוהש תורשפה תא וחד םיברעה
.והשמ יתחכש םא החילסו ,1922, 1937,
המדאמ ושרוגו ,ודיספה ,המחלמב וחתפ םה זא
.תורוד 2-3 וקיזחה הב
עובתל םילוכי םה תירסומ תוכז וזיא ?המ זא
?םמצעל
תוימשיטנא .ביוא םה םיברעה יתניחבמ
ךוניחמ קלח איה םיצאנל םידוהי תאוושהו
.םהלש הבוחה
יכ טושפ ,םתיא תתלו תאשל ןיינועמ אל ינא
.קלחו דח .םדא ינב אל םה
,ינלבסו קזח תויהל ינממ שרוד הז
.ינלבסו קזח ינא זא
יצא הפוך (כמובן…) אבל אני לא רואה כאן היכן כתבתי: "מוות לערבים".
נח, אני נורא, מצטער, אבל זו לא פעם ראשונה ולא שניה שאתה מסלף את דברי, או "מצטט" מהרהורי ליבך.
אתה הרי לא אילן פפה ולא בני מוריס.
אני מציע שתפסיק עם זה.
תקרא מה כתבתי, אני לא אמרתי שאמרת מוות לערבים, אמרתיי שאמרת שהם לא בני אדם.
אם אתה טוען שזה לא נכון אני מתקן את דברי ואומר: קיימות שם לפחות שתי הודעות שמיישהו כתב. נמישהו הזה השתמש בשם אבי ובא מייל שלך ובשתיהם כתוב על הערבים שהם אינם בני אדם. בלי מוות ובלי להרוג. להפך תנו לחיות לחיות.
זה יצא לך הפוך אז אני מהמר שעכשיו זה יצא יישר, היישר מהציטוט שהעתקת:
אני לא מעוניין לשאת ולתת איתם, פשוט כי
הם לא בני אדם. חד וחלק.
הפיסקה השלישית בהודעה שלך מלמעלה, החל מהמילה האחרונה שבשורה לפני האחרונה.
איזה ענין יש לי לסלף את דבריך?
מה אני מחפש להכניס לך? ככה אתה מרגיש?
כל מה שרציתי להגיד היה שבעיני אנשים מסוימים, שנינו הפכים גמורים. הם מקטלגים אותנו למגירות מאד שונות, מבלי לדעת כמה דעות משותפות אנחנו חולקים ויותר חשוב מבחינה הזו כמה ערכים משותפים אנחנו חולקים.
(פסקה אחרונה)
מיה, איזה כיף להיות איתך באותה מגירה!
בתור אחת שמסרבת שנים , מתוך שאיפה לאיכות חיים ,להכנס למגרות תרבותיות חברתיות סטראוטיפיות, אני רוצה להגיד משהו על המגירות שבנפש , אלו שאנחנו ממהרים להכניס לתוכן תחושות לא לגמרי מפוענחות , רגשות שלא תמיד פשוט לחיות איתן . אני מדברת על תחושות חד פעמיות , שאנחנו מעלימים מתודעתנו כאשר אנחנו קוראים לה בשם .
אני מתייחסת עכשיו אל השפה כאמצעי ממדר . מילים כמגירות , שלא מכילות את עושרה , עוצמתה וחד-פעמיותה של החוויה , אלא להפך מכהות אותה .כאן נכנסת אמנות. אמנות במיטבה מדגישה את החוויה ולאאת ההגדרה הכללית שלה – המגירה .
מכאן אצלי האהבה לשירה שמצליחה ללכוד את אותם רגשות שלא הצלחנו להכניס למגירות , בשורות קטועות , ותחביר שבור . אבל את השירה אי אפשר , או קשה מאוד לחיות .
כשאנחנו מסרבים להכניס תחושות חד פעמיות למגרת שפה ידועה בשם , אנחנו חווים עושר עד גודש עצום , זה יכול להתיש אותנו , ולהיות מאוד בלתי מובן לסובבים אותנו . שפה אמורה להיות אמצעי תקשורת . אפשר להיווכח במיגבלותיה של השפה כאמצעי תקשורת , כאשר נמצאים עם אדם קרוב מאוד , לא נזקקית להרבה מילים , אם בכלל , והשתיקות הן לא שתיקות מאיימות .
השתיקות המוסכמות והמובנות הללו , הן בעיני אותם רגעים שבהם המגירות נמסות .מלה אחת מעלה קשת שלמה של תחושות . גם כשהן מתארגנות במילים , הקשר ביניהן הוא סובייקטיבי , אישי , לא תמיד קוהרנטי . חוסר הקוהרנטיות קשורה בקשר הדוק לחוסר יכולת או רצון להשתמש במגירות , חוסר הקוהרנטיות היא גם הוכחה ניצחת ומחמיאה לאנושיות שבנו ,אנחנו מפסיקים להיות משהו מובן מאליו.
נמאס לכם לדבר על זיונים? על קרמבואים? על כושי עם זין חצי מטר שמזיין כל מה שזז על ביתר ירושלים על ליקוק כוס
וואלאק, לא מבין אותכם התעייפתי מכל הדיבוריטם האל ה
נהייתצם כבדים, משהו משהו נהייתם כבדים בננות. מה יהיה
הם פשוט איכזבו.
ממי שכל היום צועק "מוות לערבים" הייתי מצפה שיעלה על בית ג'אללה עם לומים וברזלים ולא ישאיר שם אבן על אבן.
אבל אלה, טובים רק בשביל קללות, ועדיף מרחוק.
וואאלללללללהההההה !!!!!!!!!!!!!
איפה כל הערסים האלה דוד עראק והחבר'ה של בית"ר ירושלים שיזיינו את האמ אמא של הערבים עכשיו בבית ג 'אלה ינקנקו להם ת'תחת יתחפו להם את האבנם שלהם לתוך התחת
ווואללהל אכזבה מהבית'ריניקים. צודק אבי צודק בענק
ומה עם אמנות קונספטואלית? 🙂
אגב בננות , אגב בלאגן…
חיוך.
כשאתם עונים בתגובה לכתבה כ"כ טובה כמו זאת תשתדלו לא לזלזל… זה רק מראה כמה אתם מבינים ממה אנחנו באמת עשויים.. מגירות מגירות…
זו אחת הכתבות היותר טובות שקראתי בחיים שלי והפנמתי… אני מציעה לכם גם
טוב, כמו שאתם מבינים אני במגירת הדפוקים ( בד"כ ).
הנחת הבסיס היא שאין באמת הבדלים בין בני האדם. בין שחורים לצהובים אין הבדל. מה שכן ישנו הבדל בין מגירת דפוקים לנדפקים. תמיד יהיה צד חלש מול צד החזק. לימדו אותנו שכדאי להשתחל למגירות הנחשבות יותר-יהודים, הייטק, מקובלים, עשירים וכו'.
אלה שנמצאים במגירות המועדפות ימנעו מהחלשים יותר להכנס לאותן מגרות. מעין סולם חברתי. ככה נוצר הלחץ החזק במרכז. השוליים תמיד ירצה להיות מרכז, ובסופו של דבר ( לפי תהליכים היסטוריים ) השוליים הופך למרכז ( ברוב המקרים ). אלו הם התנודות החברתיות, הלחץ החברתי החזק ואפילו הסכסוך היהודי-פלשתיינאי.
מעניין..
כל הכותבים כאן יוצאים חוצץ באופן מוחלט נגד הקטלוג למגירות,וכמעט כולם מצטופפים באותה מגירה קטנטנה…
אם לחדד את הרעיון, הרי שקיימת מגירה של אלה שמגירות לא מעניינות אותם.
השאלה היא את מי זה מעניין…
אלה שהכניסו אותם למגירה, יחד עם המגירה עצמה, פשוט לא מעניינים את אלה שהמגירה "נוצרה עבורם".
לא שמתי לב שאני מצטופפת , דווקא מאוד מרווח כאן פישי…
🙂
כן, כשכולם באותו השטאנץ יש המון מקום לכולם…
אבל ברגע שבא מישהו קצת שונה,אז אין מקום ו"שערים סגורים"…
פישי כל אחת ואחד שונה , המגירות נמצאות רק בנפשנו שמתעייפת לפעמים לעשות מאמץ ולהתמודד עם השוני.
אני הרבה יותר צעירה ממך ועדיין אני שייכת לאותן קבוצות שאת אומרת שאת שייכת אליהן,
נכון שיש לפעמים שנאה לאשכנזים השמאלנים אבל אחרי הכל החיים שלנו טובים
מי ששונא הוא אומלל והחיים שלו קשים
הנקודה שלי היא
אנחנו לא הקורבנות מי ששונא הוא הקורבן של החברה
"החיים שלנו טובים"? לכל האשכנזים השמאלנים יש חיים טובים? וואלה, לא ידעתי…
ועוד משהו: לפעמים לזה ששונא אותך יש חיים יותר טובים משלך. תארי לעצמך. לשנאה יש כל מיני סיבות. ואת לא שונאת אף קבוצה, למרות ש"אחרי הכל, החיים שלך טובים"? תחשבי טוב.
מי ששונא, אינו אדם מאושר.
כיצד יהיו לו חיים טובים?
פנחס אחי מה קורה? אולי אתה ואני נדבר על זיונים?, באמת כבד פה
(הזדיינת עם ערביה? )
אנשים תתבגרו כבר, או שאולי כל יוצאי הקיבוצים כאן לא יודעים על מה אני מדברת?
עזבו אותכם שטויות, מגירות זה מושג יפה לבאי איי אם ופורומים למיניהם.
ח י ו ו ת נ ו ל ח י ו ת (כן גם לחיות)
בטח זיינתי ערביה ולא סתם זיינתי – אמרתי לה "בדאלאק, נשמה, אני הולך לעשות לך עכשיו מה שאתם רוצים לעשות לנו היהודים"
מה? היא נבהלה אתה הולך לזרוק אותי לים?"
לא, צחקתי לה בפנים, "לזיין אותך בתחת ואחר כך לפרסם בעיתונים בעולם שאני הקורבן"
פנחס אחי היקר,
מזל שאתה שאתה קיים!
אתה מצליח להצחיק אותי כל פעם מחדש
שנינות ודברי טעם
תגיד, נראה לך שאולי המחברת של המאמר צריכה שאיז ערבי ג'ינג'י יסדר לה את הבלאגן במגירות?? ?
יפה יפה יפה יפה
כל כך נכון
כל כך אמיתי
כל כך ..
פתחת לי מגירה חדשה, של… משהו.
זכיתי בפריוולגיה לקרוא את רק היום לקראת סוף מרץ ²°°²
אסתי יקרה את בכלל לא רלוונטית אפילו את לא בכיוון
אז מי בסופו של דבר נאור ומי אחר¿
איך שגלגל מסתובב
בתמצית הדעות שאת מייצגת
והפוזה שתפשת בחיים
יחד עם חבר מרעיך מהשמאל
הבאתם את כולנו לחתום על מנוי במבצע
בחברה קדישא¬ אני מקווה שבינתיים התפכחת מהאשליות
על האחרים אם נשארת בחיים
מיקי