מה גורם לנו לשאת נאומים עם הסלולרי שמחובק לנו לאוזן? שמרית רון על התופעה ויש גם פתרון

מונולוגים מהסלולרי

חיבוק עם הסלולרי

בימי קדם לנשים לא היתה בעיה: כדי להספיג את הצער והיגון באוזנה הקשבת של חברה, יכולת להתארגן עם כל החברות בשכונה ולכבס בנהר; כל המשרתות ריכלו, שפשפו, סיפרו, ייבשו, כך השגת שתי פונקציות: מילוי חובותייך ומירוק ליבך. אילו נולדת למעמד העליון, מן הסתם היית עוסקת ברקמה או בתפירה עם ליידיס כמוך או מספרת על אהבתו של הבחור מהטירה הסמוכה לנערה המשרתת.
היום, כדי להגיע לחברה הטובה עליך לשלוח SMS או להתקשר אליה למשרד. אנחנו הנשים תמיד עסוקות, אך האוזן הפנויה מחובקת עם מכשיר סלולרי במכונית, באוטובוס, במסעדה או בשירותים; מה לא נעשה כדי להמשיך מסורת עתיקת יומין.
הדמויות במחזות הקלאסיים הכירו דרך נוספת לפתור עניינים – המונולוג. כשיוליה רצתה לדסקס בינה לבינה את אהבתה לרומיאו, כל שהיה עליה לעשות מסתכם בנאום לוהט, בחדר השינה שלה, בסיומו הגיעה לתובנות הרצויות. אבל מה לעשות שבימינו אישה שתלך ברחוב ותדבר אל עצמה לא תזכה באהדת העוברים ושבים. מזל שיש לנו מכשירים קטנטנים המחוברים לאוזנייה. כך אנו יכולות מצד אחד לפתח את מחשבותינו בקול רם; ומצד שני, לקבל את הלגיטימציה הדרושה מהסביבה.
כבר אי אפשר להסתובב ברחוב, לנסוע באוטובוס, לשבת במסעדה או בבית קפה ואפילו להתענג על המוסיקה של האסלה בשרותים ציבוריים מבלי להכנס בפרטי פרטים אל תוך עולמה האינטימי של אישה-אחות. לא תמיד מתחשק לנו להאזין למונולוג. אבל הוא נכפה עלינו. הקול המדבר (לדוברת אלמונית) ניתז מסביב, פולש למרחב הפרטי שלי או למרחב הציבורי והאישה הספונה בשיחתה כלל לא מודעת למערבולת הרעש שהיא יוצרת. היא שקועה במונולוג, ממש כמו יוליה.
הדבר אף מקבל מימדים מגוחכים כאשר שני אנשים נפגשים במרחב האמיתי: את אליס לא ראיתי שנתיים, אבל כשחצינו את הכביש זו מול זו היא היתה שקועה בהסברים איך להגיע לבית שלה ביום שישי. אני, שנמצאתי פיזית מול אליס, נאלצתי להסתפק בגירסת פנטומימה חיוורת של “מה העניינים, מזמן לא ראיתי אותך! חכי שניה, אני כבר מסיימת את השיחה”.

ככה זה נשמע

להלן לקט של שיחות סלולריות אמיתיות שלא היה לי שום עניין לשמוע, אבל הפכתי לקהל שלהן בעל כורחי:
כאשר ישבתי בבית קפה ברמת אביב התוודעתי להליכון שקנתה בחורה אחת, ולעובדה שאין לה מקום לשים אותו בסלון, אלא על הגג. “אבל הכי כיף לרוץ בפארק”, סיכמה חובבת הכושר את השיחה (מי שיכנס לבית קפה רמת אביבי בבוקר כלשהו, יסיק בוודאי שרוב הנשים ברמת אביב אוכלות סלטים דלי שומן ועוסקות בספורט. בשאר הזמן הן מנהלות טלנובלות סלולריות מסעירות).
שמעתי נערה שליחשה למישהו באוטובוס, בעת נסיעה מראשון לאלנבי: “קניתי לי תחתונים של וונדר וומן, עם כוכבים ופסים”. (פאוזה.) “כן, ממש כמו של וונדר וומן “. ובסיום המונולוג, לאחר כארבעים דקות נסיעה: “אתה נראה לי שתקן… אתה לא אוהב לדבר הרבה”.
בקו 42 ישבה אשה כעסנית בשיאו של חום אוגוסט וירתה צרורות לעבר הבת שלה: “מי הרביץ לך?” (שתיקה קצרה….יללות היסטריות בצד השני…) “מי הרביץ לך?” רעמה הנוסעת. הסולו הסלולרי נמשך אל תוך הצהריים: “ומה המורה אמרה? איפה היא היתה בכלל? למה היא לא התערבה? למה לא החזרת כמו שלימדתי אותך? בפעם הבאה שמישהו מרים עליך יד את ישר מכניסה לו! כמו שלימדתי אותך! ” בשלב זה משנתה החינוכית של האם קצת הרגיזה אותי; אבל מטעמים מובנים פחדתי להתערב.
בנסיעה בקו 28 שמעתי את מכלול השחיתויות והקומבינות הנהוגות במקום העבודה של בחורה אחת. ממש לפני גני התערוכה היא התחילה לבכות, שכן פיטרו אותה באותו יום. ליבי נכמר. אבל באותו זמן עלתה בי השאלה: למה אני צריכה לשמוע את זה? מישהו שאל אותי אם אני מעוניינת?
בפעם הבאה שאמצא את עצמי נחשפת לעוד מונולוג נרגש, אני מתחייבת לרשום פתק ולהגישו בסיום השיחה לבעלת הסיפור: למשל, אם מישהי בוכה על שכר הדירה היא תקבל ממני מכתב ובו אמפטיה והזדהות; (“גם אני משלמת 700 דולר, ועוד בלי מעלית!”)
אם מישהי מנהלת את משפט הגרושין שלה בתחנת האוטובוס, אגיש לה מכתב ובו “תכניסי לו, מאנייק! אל תוותרי על הילדים”. אם מישהי פוצחת בהליכי הכנה של עוגת תפוחים, אבקש ממנה בסיומו של דבר את המתכון.
הנשים הממונעות נראות לי ברות מזל: אף אחד לא שומע את השיחות שהן מנהלות. מדי פעם יוצא לי להביט בנהגת כזאת, ברמזור או בנסיעה: החלון סגור, המזגן פועל, השחקנית בקומדיה או בטרגדיה מנפנפת בידיה, שוכחת לעצור בתמרור, שוקעת כל כולה במכלול האמוציות המופעלות ברגע שאמא שלה מתקשרת למכונית.

טיפול במונולוגים

אני מסבירה את תופעת ה”מונולוגים” הצעקניים והבלתי פוסקים ששוטפים את רחובות העיר והכבישים, בצורך הנשי הקמאי לשאת נאומים.
בואו נודה באמת, אנחנו אוהבות לשאת מונולוגים. עזבו את הצלצולים, ה SMS והתאים הקוליים: כל אישה צריכה שיהיה לה אומץ לדבר אל עצמה, בקול רם, להבהיר סוגיות, להתווכח בעד ונגד, לנפנף את החבר, להעמיד את הבוס במקום, לחנך את הילדים. אז למה לא לחסוך כסף? למה לספוג קרינה מיותרת?
הצעת הייעול שלי תסייע לכל אחת לנהל שיחות מסעירות על ענייני הרגש ומצד שני להמנע מכל הטרחה הכרוכה באחזקת חיית מחמד מצלצלת. מונולוגים לשימוש עצמי, הוראות הפעלה:
מצרכים: אוזניה, תיק, חוט, אוזן. לוקחים את האוזניה, מחברים אותה מצד אחד לשום דבר, מהצד השני לאוזן. מכניסים את האוזניה לתיק. מדברים. ראית חתיך מהמם? את חייבת להכנס לחנות? השיחה מעיקה? מתחשק לך להפסיק? סבבה. פשוט תגידי “ביי אני חייבת לסיים”, ו”תנתקי”.
והנה כמה מונולוגים לשימוש עצמי, מותאמים לסיטואציות בחיי יומיום.
1. לשיחה עם “אמא שלך”: “טוב תשמעי אמא, החיים זה לא טלנובלה. זה שאני לא באה לארוחת ערב ביום שישי זה לא אומר שאני לא אוהבת אותך. ואל תנסי לשחק לי על המצפון. רגשות אשמה זה פאסה. אני אבוא כשאני ארגיש מוכנה לבוא. ואני מתחתנת רק עם מישהו שמרגש אותי, או.קיי, אמא? אבל אני אוהבת אותך והכל. יאללה ביי נגמרה לי הסוללה”.
2. ל”חברה הטובה” “אני חושבת שהוא מאוהב בי. ראית איך הוא הסתכל עלי במסיבה? נראה לי שהוא פחד להגיד לי שהוא רוצה אותי. את חושבת שזה רציני? גבר שמסתכל על אישה ולא מתחיל לדבר איתה? מה את אומרת, להתקשר אליו? אני לא רוצה להישמע להוטה מדי. מצד שני, מה יהיה אם מישהי אחרת תתקשר? ורגע, איך אני בכלל יודעת שהוא לא גיי? אה, מה זה, אני ממש בטוחה, אני מרגישה את זה. אז למה לא להתקשר אליו? אני אנסה”.
3. מונולוג לשימוש בעת מצב מצוקה (ראית שמלה שאת ממש חייבת לקנות):
“שיט! נמאס לי שהם שמים כאלה דברים יפים בחלון הראווה! אני מרוששת. אין לי כסף. איך אני משוגעת על הצבע הזה, ורוד עתיק, מבליט לי את השדיים, אבל אין לי כסף… מה לעשות? מחר שכר דירה… מצד שני, המשכורת נכנסת בעוד יומיים. מה לעשות???? אין, אני ממש חייבת את זה. טוב, ביי. אני נכנסת רק למדוד”.
4. מונולוג עצבני: “ראית מה זה? את רק שמה אופניים לחמש דקות בשביל להציץ בכותרת של העיתון, ומישהו גונב לך. אני אומרת לך, צריך לתלות את הגנבים האלה על פנימית של צמיג בכיכר העיר”.
ואפשר גם לחבר מונולוגים: “גררו לי את מכונית המחמד”, “הכלב שלי חירבן על המדרכה וחטפתי קנס”, “מס הכנסה עשו לי יום כבד”, “ממחר אני מתחילה דיאטה” ועוד.

ולסיכום

רק אם נקשיב לעצמנו, נדע מה אנחנו באמת רוצות. רק אם נדבר בקול רם נשמע את המחשבות שלנו. זה עבד בשביל יוליה, זה יכול לעבוד גם בשבילכן, רק תפסיקו עם הצלצולים המעצבנים, הזייפניים, המצרצרים האלה. סלולריים מיועדים לתקליטנים ורקדניות בטן, לאנשים שמוכרחים לעבוד מהאוטו או מהרחוב: סלולריים זה לא בשביל למיין תפוחי אדמה במדף הירקות או לאנפף שיחות רומנטיות שהכרית יפה להן. אז בבקשה. ואם אתן מתעקשות שתסכיתי הרדיו יעשו קאמבק, תשתדלו לפחות לשתול בשיחות שלכן אלמנטים קומיים או מרגשים. יש לכן קהל. ותעבדו על הדיקציה.

על הכותבת שימרית רון

שימרית רון, ילידת תל אביב, 1972. מחזאית ותסריטאית. בעלת גישה אופטימית לחיים; מומחית בחיפוש דירות שכורות ומציאת אוצרות ברחוב; אוהבת לקרוא מחזות, סיפורים, מיתולוגיה יוונית ומדע בדיוני

תגובות

  1. ילד מזדקן

    אם עוד 10 שנים, אותן מכורות לסלולר יקבלו סרטן.
    (אני אחד מאותם יחידי סגולה שלא מסתובבים עם נייד).
    אגב, כל הסיפורים במאמר הם עוד כלום לעומת זה שישב מאחורי באוטובוס ואמר בנייד למישהו: “אל תשאל מה מצאו לי בצואה…”

  2. לא מבינה

    ומציעה פתרון שממשיך את ה-‘בעייה’

    הצלצולים או המונולוגים
    נאבד קצת הרעיון

    בתכלס פה ושם יצא איזה חיוך שהתחלף בחוסר הבנה

  3. נכון שזה לא נושא הכתבה אבל זה חשוב לי מאד אז סלחו לי בבקשה.
    הרעיון הזה שאם יש לי סלולרי זה אומר שאני צריכה להיות זמינה בכל זמן ובכל מקום משגע אותי.
    שמרגישים נוח להתקשר אלי מהעבודה בשישי בשש-שבע בערב זה כבר עולה לי על העצבים. אז נכון שגם אני לא הצבתי גבולות ויש לי יד בענין, אבל עובדה היא שלפני עידן הסלולרי, לא היו מעיזים להתקשר אלי לבית בנושאי עבודה בשעות לא סבירות והיום כן.
    והצלצול הזה שפולש לכל מקום בכל זמן, שאי אפשר לכבות את הטלפון כי אז כועסים עלי שאני לא זמינה. ממתי אני צריכה להיות זמינה לכולם 24 שעות ביממה? ולא, אם לא עניתי זה לא אומר שמשהו נורא קרה.

    • עוד גבר

      אכן, אצלי, למשל, הסלולרי רוב הזמן כבוי, יש לזה כמה יתרונות
      כמו למשל: פחות טעינות (חיי סולללה ארוכים יותר?) אולי
      פחות קרינה וכד’. אני פותח אותו כש*אני* רוצה/צריך להתקשר
      למישהו/י. בעניין הזמינות, יש לי פתרון חלקי משהו. מי
      שצריך אותי ומכיר אותי, משאיר לי הודעה בתא הקולי.
      אפשר ל”שלוף” את ההודעות מהתא הקולי הזה אפילו
      בשיחה בטלפון קווי רגיל (עם מספר מיוחד וסיסמא, לא
      זוכר בדיוק לגבי העלות) וכך כשהסלולרי שלי סגור אני
      בודק כמה פעמים ביום אם יש לי הודעות וכך אני לפחות
      “קצת” זמין…

  4. יש משהו קצת טרחני באופן בו נכתב המאמר, אם כי הנושא ברור.
    הפתרון הוא בהצבת גבולות ברורים, גם האנשים לעצמם, אבל גם הסביבה. כמשתמשת כבדה בסלולרי אני מכבה את המכשיר במופעים, בהרצאות, בדייטים ובכל מקרה בו יהא השימוש חוסר כבוד כלפי הסביבה.
    הרגע המגעיל ביותר שחוויתי התרחש לפני עשור כמעט, אז קברו דוד רחוק שלי בליווי צלצול הפלאפון של מספיד חצוף. עוקף את כל הסיטואציות הקודמות שתוארו למעלה.
    מה לגבי הטלת סנקציות?

  5. אליקו

    יאווו!!! סופסוף מישהו כותב על עניינים שברומו של עולם והתופעה הזו ממש מוציאה אותי מדעתי: זאת גם הסיבה שאני מעדיף לנסוע ברכב הפרטי שלי מבלי לשמוע את השיחות האינפנטיליות של כל עמישראל.
    אגב, אני מחזיק 2 פלאפונים, אחד מהם קבוע ברכב, עדיין לא עברתי את קו ה-200 שקלים. לזוג!!!
    התופעה של דיבור בסלולר אל מול אזני כל עמישראל החלה לפני 10 שנים, בערך, באשר הייתי חייל בסדיר. היה אחד שעלה איתי לאוטובוס בכל יום חמישי עת הייתי מגיע הביתה. הוא אז קיבל את הפלאפון החדש (בין הראשונים שהיה לו אחד כזה). 10 תחנות בטרם לכתו הוא מתקשר לאישתו שבבית, זה נשמע יותר מפגר ממה שאתם חושבים:
    “ה-ה-ל-ל-ו-ו-ו-ו-ו, ר-ר-ר-ח-ח-ח-ל-ל-ל-ל-ל!!!!!, תעני ליייי!!!!”
    “ר-ר-ר-ח-חח-ל-ל-ל, אני באוטובוס…. באוטובוס, אני אומר לך, את צריכה חלב?! לא?! לא שומע, את לא צריכה חלב?”
    וביצים, את לא צריכה?? לא?! יש לך מספיק טמפונים באמבטיה?!”
    רוצים שאמשיך?? ?? ??
    לא, נכון?! זה מה שהיה כל פעם מחדש עת היה עולה לאוטובוס.
    היום זה נהיה יותר מפגר, כי היום הוא מחובר לאזניה ולצרות שהוא חושב שאף אחד לא שומע את השיחות שלו עם אישתו כי יש לו אזניה. הוא טועה, ובגדול. כל השכונה יודעת מתי חסר לאישתו טמפונים ומתי היא במחזור….
    תדברו לעניין.

  6. אני חייב להיות זמין 24/7. זה אחד המינוסים הכי גדולים.
    אני לא מסוגל לדבר יותר מ15 דקות רצוף בסלולרי. האוזן שלי מתחממת, ואני רואה את עצמי כבר מתחת למכונת הקרנה (טפו טפו טפו, חס ושלום, השם ירחם)

  7. קודם כל נקודה אחת להבהרה: כל העניין של קרינה מהטלפון זה בולשיט אחד גדול. אל תקנו את כל מה שהתקשורת מוכרת. זה הכל קונספירציה למכירת תכשירים ומכשירים להפחתת הקרינה, וכולנו יודעים מזה אומר $$$$ אין לסלולרי קרינה משמעותית יותר משל טלוויזיה או מקלט רדיו.

    ובנוגע למאמר: אני מבינה את מה שאת אומרת. זה מאד נכון. גם אני מוצאת את עצמי לעיתים מנהלת שיחות ליליות אחרי יום ארוך בצבא על הא ועל דה וכל מיני רכילויות שגם סובלות דיחו כספי ל”בזק” בבית. אבל אני מכורה, מודה, מכורה ממש! אולי בגלל שאני כל הזמן בצבא עם אנשים ואז שסוף סוף יש לי זמן פרטי (שזה באמת לא זמן פרטי כי אנשים מקישים ממילא לשיחה שלי!!! ההבדל היחידי הוא שאני לא מכירה אותם וכנראה שלא אראה אותם יותר) אז אני מנצלת את זה בדרך הביתה.. בכל מקרה הרגל מגונה בהחלט! אבל זה חלק מהקדמה אני חוששת..
    צריך באמת להגמל?

  8. אלמוני

    לפעמים כשאני הולך באזור ציבורי עם חבר או החברה ושומע מישהו מדבר בנייד אני עונה לו (בלי שהוא ידע). דווקא משעשע.

  9. אני שומעת במקומות ציבוריים המוןת גברים שנושאים מונולוגים כאלה בקול רם,
    ככה שהתיאוריה לא כל כך מבוססת.

  10. רינה

    אכן מעצבן ומכעיס,אהבתי את הכתבה,כתובה בטוב טעם ובעיניין,אבל יותר מציק,זה זה שלכל ילד בן 5 כבר יש סלולרי,דור 3,עם הכל הכל בפנים,ולהורים כבר לא איכפת,העיקר שהילד יהיה מרוצה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *