מיומנה של אוהדת כדורגל

להיות אוהד כדורגל מושבע פירושו לדבר בשפה. זה לא רק עניין טרמינולוגי, זו נקודת מבט. זה לא מספיק לצעוק נבדל, צריך גם להבין על מי צריך להתעצבן.

להיות אוהדת כדורגל בתל אביב בימינו זה עדיין לא מובן מאליו. לפחות לא בעיניהם של גברים. כן, גברים כאן כבר שמעו על בחורות שמתעניינות בכדורגל, אבל לא הפנימו שיש מביניהן שהן אוהדות מושבעות. כזו אני, אוהדת מושבעת. וככזו אני דוברת את שפת הכדורגל. אני מרגישה את המשחקים, לא רק רואה אותם. מתרגשת, מנתחת, מתעצבנת.

לפני שמינית הגמר בין פורטוגל ודרום קוריאה נכנסתי לחנות פרחים. "מה, אתם לא רואים את המשחק?" שאלתי את בעל החנות מתוך דאגה ואמפתיה. הוא ענה שהוא לא מספיק לראות את המשחקים ואני השבתי שזה נכון שהשעות קשות אבל בכל זאת, נבחרת פורטוגל היא פייבוריטית גדולה שלי. מפה לשם התחלנו לדבר על הפורטוגלים ועל פיגו ולדסקס את סיכוייהם של נבחרות שונות עד שפתאום הרים בעל החנות גבה וקרא: "את באמת מבינה בכדורגל?!" הוא גילה שאני דוברת את שפתו. פעם, סיפר לי, רק פרחות התעניינו בכדורגל. רציתי לאמר לו שפעם רק הומואים עבדו בחנויות פרחים, אבל זה לא הסגנון שלי. אין לי בעיה שלגברים יהיו דעות קדומות על נשים וכדורגל כל עוד ניתן להפריך אותן בדיבור. תנו לנו לדבר איתכם באותה השפה, אוהדי כדורגל מכל המגדרים – התאחדו!

יש הבדל עצום בין אוהדת מושבעת לבחורה שרואה כדורגל. אני לא אחת שרואה מונדיאל עם החבר'ה בעבודה, כי כולם רואים וזה בקטע. כדורגל בשבילי זאת הנאה ארצית רוויות אדרנלין והורמונים. משהו שנע בין חוויה דתית (לראות את קאפו מניף את הגביע ולהתנצר) לבין יצר אתונאי קדום של תחרות. כל מה שאני מבקשת זו הכרה. תבינו – זה באמת עושה לי את זה. אני רוצה שיהיה ברור שכאוהדת כדורגל, אני לא פולשת למגרש גברי. הכדור, ככלות הכל, עגול.

טראומת פוסט-מונדיאל

סינדרום דכאון פוסט מונדיאל פוקד אותי כל ארבע שנים מזה שתיים עשרה שנה. הימים הראשונים אחרי שזה נגמר תמיד קשים לי. זה לא שאני לא יודעת מראש שיהיה גמר ואז החיים יחזרו למסלולם, אבל איכשהו זה מאכזב כל פעם מחדש. תחילת המונדיאל כרוך בהתרגשות וציפייה: דיונים על הקבוצות והימורים. מי בכושר, מי נחוש, מי לא בפוקוס ובשנים האחרונות – מי עשה תספורת מעצבנת ובעיקר מחאות ועצבים על שדרים ופרשנים. ואז מתחילים המשחקים ונבנה סדר יום יפה להפליא של צפייה אדוקה. הבית הופך למזבח לאמנות הכדורגל. אותם רגעים קסומים של הילוכים חוזרים של גולים מהדהדים בי גם בימים שאחרי.

אבל אז מתחילות לנשור נבחרות והמימד הטראגי של המונדיאל כבר מבצבץ מתחת לשמחת המנצחים. כי לא משנה כמה פורטוגל איכזבו השנה, עדיין היה לי קשה להסתכל לפיגו בעיניים ולראות כל כך הרבה עצב. שלא לדבר על ראול. כי אפילו שזה רק משחק, מעורבים בו המון רגשות. גם המתח מתחיל להתפוגג, אופציות מתבטלות (גמר ברזיל-פורטוגל למשל), ומתחילים לראות את הסוף. כשמגיע חצי הגמר אני כבר עם חצי רגל מחוץ למונדיאל, נוקטת בטקטיקה של "להקדים תרופה למכה" ומנסה להרגיל את עצמי לרעיון שזה אוטוטו נגמר. מרווח הימים שבין החצי לגמר מסריח מסוף. זהו, רק עוד משחק אחד ודי. ואז חוזרים לחיים וסדרי העדיפויות משתנים וכבר אין מתח. וכשאני כמעט משלימה עם הסוף מגיע הגמר ובמשך תשעים דקות בלי הארכה (בכל זאת ברזיל – נבחרת שלא הפסידה אף משחק, ולא הגיעה לאף הארכה או לפנדלים) מחייה בי את כל הטורניר. ובסופו – רגעים ספורים של שיא, התמצית של התמצית.
ואז, כאילו שלא ידעתי, שוב מאיר איינשטיין מנמנם לצופיו לשלום. ואני מרגישה חור ענקי, חלל מטורף שיתמלא (אולי) רק בעוד ארבע שנים.