סיפורי אהבה

כשאני בוחרת לנסות ולחקור את מושג האהבה (ואני בדרך כלל לא), אני פונה אל המקור הבלתי פורמלי של האקדמיה – סרטים. אגן על זכויותיי – אני לא מתיימרת להיות נחמן אינגבר.
בעיני, דווקא משום שהסרטים מפשטים ומנסים לגעת בערכים, דווקא משום שאינם מתיימרים להיות מציאות, אלא רצונותינו הכמוסים ביותר (או הפרויקט של הבמאי), הם מדברים אלינו בשפה שאנו מבינים וכך גם מספרים לנו סיפורי אהבה.

סרט האהבה הראשון שראיתי הוא תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים. גיל 12. הסרט עורר הדים רבים באותה תקופה רחוקה (של תמימות?) בגלל הסצינות הנועזות, שכיום אפשר למצוא כמעט בכל סרט. עדיין, הארוטיקה המרומזת שבו עשתה את שלה. כל החברות שלי עוד העריצו את טרבולטה בגריז ורק אני כבר חשבתי שמיקי רורק שווה. רק בגללו רציתי שיהיה לי תחת בצורת לב. אולי את הדפוס הזה, של גבר מסתורי, רדוף משחקי שליטה העתקתי לחיי. "זה בכלל לא סרט על אהבה", סנטו בי חברותי, "זה סרט על סקס". טוב, אם לא תמצאו אהבה על הגבול בין אובססיה לשיגעון, אפופה במסתורין, בנקודת מאבקי הכוח בין גבר לאישה, איפה תמצאו אותה? אולם בסוף הסרט, שבו מגיע תמיד משפט המפתח, רורק מביע לראשונה את רגשותיו ואומר לבסינג'ר בדרכה החוצה מחייו, שמספיק לו רק לחבק אותה. מפתיע. יותר מפתיע שהוא סופר עד חמישים והיא אינה חוזרת, ממרה את פיו, בפעם הראשונה היא אינה מצייתת לחוקים שהוא קבע אך גם אינה מעיזה להסתכל לאחור, שמא תהפוך לנציב מלח?

אחר-כך הגיע הסרט שמיקם את אלמדובר בתודעה הבינלאומית (ולא הזניח את אנטוניו בנדרס) – קשור אותי, אהוב אותי. היש משאלת לב גדולה מזו? לאתר את האדם שבו התאהבת ופשוט לקשור אותו למיטה, להגיש לו מידי פעם אוכל ומים, לשאול אותו איך עבר עליו היום…. עד שהוא מתאהב בך? מאוד ריאליסטי כמובן. אבל אם נחשוב שלב אחד מעבר לשלב הביצוע הטכני, מסתתרת כאן כוונה חולנית: הרצון שהאדם האהוב יהיה תלוי בנו באופן מוחלט. הסרט זונח את התפיסה של 'אהבה ממבט ראשון' ורומז שבחירת הלב היא חסרת משמעות למעשה. כלומר, אם תינתן לנו ההזדמנות המתאימה והנסיבות הנכונות, אנו יכולים להתאהב בכל אדם – אולי משום שזה טבוע בנו, אולי משום שהפוטנציאל תמיד קיים. מה רע, אם כן, בשידוך? הרי אם נשליך לרגע דרך החלון הבדלי מעמדות, השקפות, תרבות ואפילו כימיה – המשיכה הבסיסית, החייתית בין גבר לאישה, יעשו את שלהם. מסגרת האהבה שכולם נופלים אליה כמו חלקי פאזל, מציעה שישנן דרכים רבות להתאהב ולא חייבים לסבול בדרך.

בשלב מתקדם יותר של גיל ההתבגרות (שעוד לא נגמר, לצערי) לקח אותי בן דודי היקר לראות באולם קטן במוזיאון תל-אביב את אמון הדדי. מסתבר שגם להאל הארטלי יש כמה דברים להגיד בנושא אהבה. סרטו האנושי מחבר חיבור כמעט דמיוני בן "פריחה" בת 17 שנכנסת להריון, לבין טכנאי טלוויזיות בן 30 שחי עם אביו העריץ. שני האנשים האלו שאיבדו את האמון בכל האנשים סביבם, המנסים להשתחרר מהאהבה השתלטנית של הוריהם, מוצאים לבסוף נחמה אחד בזרועות השני. ואולי זו יותר מנחמה. אולי התובנה שאפשר למצוא גם מחוץ למסגרת המשפחתית אהבה הורית, כזו שאינה תלויה בדבר – היא המהות.
הגיבורים מנסים להתחקות אחרי מושג האהבה: היא עומדת על קצה חומה ונופלת אחורה בלי הכנה מראש. הוא תופס אותה. "עכשיו תורך", היא מודיעה לו.
מה את מרגישה כלפי? הוא שואל; אני מעריצה ומכבדת אותך. אז זו אהבה, הוא מפרש. לא, היא מתקנת – זה הערצה וכבוד. אולי, לעזאזל, זה כל מה שצריך. מישהו לשכב לצידו אחרי שפוצצת מפעל לטלוויזיות.

הסרט שלקח אותי צעד קדימה הוא בטי בלו. עוד סיפור אהבה מטורף, דמיוני, תגידו. וזו בדיוק הנקודה הקשה לעיכול אצל אנשים שמתנהלים בשגרה. הם בוחרים בפשרה, כי יודעים שאין חיבור ממשי בין אהבה למציאות, לגידול ילדים ומשכנתא.
איפה נמצא זוג שחי בעולם עם חוקים משלו, בתוך צבעים מסוגננים באתר קראוונים בחולות? שהאהבה מגינה עליהם מכל רע, פותחת בפניהם דלתות, אבל היא עצמה מביאה עליהם את ההרס? איפה תמצאו עוד בטי בלו כזו שהיא התגלמות הנשיות והתום והאהבה עצמה? אולי בשמו האמיתי של הסרט.

תהליך ההתאהבות כולל בתוכו באופן טבעי, את הרצון לשנות זה את זה. האם זה בגלל שאנו רוצים את טובתו של בן הזוג או שמא אנו רוצים שיתאים לתבניות שלנו?
לעזוב את לאס-וגאס לוקח כיוון אחר. הסרט הזה צועק שיש אהבה חסרת גבולות, ללא תנאים. דווקא אלכוהוליסט וזונה יכולים לקבל אחד את השני באופן מוחלט. אולי סוג כזה של אהבה נדירה מובילה בהכרח לסופה הטרגי ואולי יש בה סוג של שחרור, כי רק כך הם הצליחו לצאת מכבלי העולם האפל שהיו לכודים בו ולעזוב את וגאס.

אבל אני הרי גרופית של ראליזם. לאחר שהתפקחתי, נתליתי לבסוף בסרט וונדרלנד (ותודה ליבואני הסרט שלא ניסו לתרגם את שמו ושמרו על הקריצה הצינית). דמותה של הצעירה הלונדונית שיוצאת לאין סוף פגישות עיוורות דרך מדורי היכרויות ולבסוף מגיעה לדירתו של מישהו שמוצא חן בעיניה, רק כדי שיזמין לה מונית אחרי שיגמור. כל כך הזדהיתי אתה, שיצאתי לרחוב עם זוג קרניים על הראש ומבט תכול נגה בעיניים. כמובן שבסוף היא מוצאת קשר אנושי ממש מתחת לאף.

בכלל, למה שלא יפסיקו לספר לנו כי האהבה גואלת, האהבה תציל אותנו מקטנותנו ותשכיח מאתנו את הפחד מהמוות? קצת קשה לי להזדהות עם זה, חסר לי בשר, חסרה לי השגרה, חסרים לי כל אותם אנשים רגילים שחיים את היומיום, לא מצליחים למצוא אהבה ומסתפקים ברגעים חטופים וחמקמקים של אושר, רגעים קטנים של חסד – כמו כולנו.