סיפורי אהבה

כשאני בוחרת לנסות ולחקור את מושג האהבה (ואני בדרך כלל לא), אני פונה אל המקור הבלתי פורמלי של האקדמיה – סרטים. אגן על זכויותיי – אני לא מתיימרת להיות נחמן אינגבר.
בעיני, דווקא משום שהסרטים מפשטים ומנסים לגעת בערכים, דווקא משום שאינם מתיימרים להיות מציאות, אלא רצונותינו הכמוסים ביותר (או הפרויקט של הבמאי), הם מדברים אלינו בשפה שאנו מבינים וכך גם מספרים לנו סיפורי אהבה.

סרט האהבה הראשון שראיתי הוא תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים. גיל 12. הסרט עורר הדים רבים באותה תקופה רחוקה (של תמימות?) בגלל הסצינות הנועזות, שכיום אפשר למצוא כמעט בכל סרט. עדיין, הארוטיקה המרומזת שבו עשתה את שלה. כל החברות שלי עוד העריצו את טרבולטה בגריז ורק אני כבר חשבתי שמיקי רורק שווה. רק בגללו רציתי שיהיה לי תחת בצורת לב. אולי את הדפוס הזה, של גבר מסתורי, רדוף משחקי שליטה העתקתי לחיי. “זה בכלל לא סרט על אהבה”, סנטו בי חברותי, “זה סרט על סקס”. טוב, אם לא תמצאו אהבה על הגבול בין אובססיה לשיגעון, אפופה במסתורין, בנקודת מאבקי הכוח בין גבר לאישה, איפה תמצאו אותה? אולם בסוף הסרט, שבו מגיע תמיד משפט המפתח, רורק מביע לראשונה את רגשותיו ואומר לבסינג’ר בדרכה החוצה מחייו, שמספיק לו רק לחבק אותה. מפתיע. יותר מפתיע שהוא סופר עד חמישים והיא אינה חוזרת, ממרה את פיו, בפעם הראשונה היא אינה מצייתת לחוקים שהוא קבע אך גם אינה מעיזה להסתכל לאחור, שמא תהפוך לנציב מלח?

אחר-כך הגיע הסרט שמיקם את אלמדובר בתודעה הבינלאומית (ולא הזניח את אנטוניו בנדרס) – קשור אותי, אהוב אותי. היש משאלת לב גדולה מזו? לאתר את האדם שבו התאהבת ופשוט לקשור אותו למיטה, להגיש לו מידי פעם אוכל ומים, לשאול אותו איך עבר עליו היום…. עד שהוא מתאהב בך? מאוד ריאליסטי כמובן. אבל אם נחשוב שלב אחד מעבר לשלב הביצוע הטכני, מסתתרת כאן כוונה חולנית: הרצון שהאדם האהוב יהיה תלוי בנו באופן מוחלט. הסרט זונח את התפיסה של ‘אהבה ממבט ראשון’ ורומז שבחירת הלב היא חסרת משמעות למעשה. כלומר, אם תינתן לנו ההזדמנות המתאימה והנסיבות הנכונות, אנו יכולים להתאהב בכל אדם – אולי משום שזה טבוע בנו, אולי משום שהפוטנציאל תמיד קיים. מה רע, אם כן, בשידוך? הרי אם נשליך לרגע דרך החלון הבדלי מעמדות, השקפות, תרבות ואפילו כימיה – המשיכה הבסיסית, החייתית בין גבר לאישה, יעשו את שלהם. מסגרת האהבה שכולם נופלים אליה כמו חלקי פאזל, מציעה שישנן דרכים רבות להתאהב ולא חייבים לסבול בדרך.

בשלב מתקדם יותר של גיל ההתבגרות (שעוד לא נגמר, לצערי) לקח אותי בן דודי היקר לראות באולם קטן במוזיאון תל-אביב את אמון הדדי. מסתבר שגם להאל הארטלי יש כמה דברים להגיד בנושא אהבה. סרטו האנושי מחבר חיבור כמעט דמיוני בן ”פריחה” בת 17 שנכנסת להריון, לבין טכנאי טלוויזיות בן 30 שחי עם אביו העריץ. שני האנשים האלו שאיבדו את האמון בכל האנשים סביבם, המנסים להשתחרר מהאהבה השתלטנית של הוריהם, מוצאים לבסוף נחמה אחד בזרועות השני. ואולי זו יותר מנחמה. אולי התובנה שאפשר למצוא גם מחוץ למסגרת המשפחתית אהבה הורית, כזו שאינה תלויה בדבר – היא המהות.
הגיבורים מנסים להתחקות אחרי מושג האהבה: היא עומדת על קצה חומה ונופלת אחורה בלי הכנה מראש. הוא תופס אותה. “עכשיו תורך”, היא מודיעה לו.
מה את מרגישה כלפי? הוא שואל; אני מעריצה ומכבדת אותך. אז זו אהבה, הוא מפרש. לא, היא מתקנת – זה הערצה וכבוד. אולי, לעזאזל, זה כל מה שצריך. מישהו לשכב לצידו אחרי שפוצצת מפעל לטלוויזיות.

הסרט שלקח אותי צעד קדימה הוא בטי בלו. עוד סיפור אהבה מטורף, דמיוני, תגידו. וזו בדיוק הנקודה הקשה לעיכול אצל אנשים שמתנהלים בשגרה. הם בוחרים בפשרה, כי יודעים שאין חיבור ממשי בין אהבה למציאות, לגידול ילדים ומשכנתא.
איפה נמצא זוג שחי בעולם עם חוקים משלו, בתוך צבעים מסוגננים באתר קראוונים בחולות? שהאהבה מגינה עליהם מכל רע, פותחת בפניהם דלתות, אבל היא עצמה מביאה עליהם את ההרס? איפה תמצאו עוד בטי בלו כזו שהיא התגלמות הנשיות והתום והאהבה עצמה? אולי בשמו האמיתי של הסרט.

תהליך ההתאהבות כולל בתוכו באופן טבעי, את הרצון לשנות זה את זה. האם זה בגלל שאנו רוצים את טובתו של בן הזוג או שמא אנו רוצים שיתאים לתבניות שלנו?
לעזוב את לאס-וגאס לוקח כיוון אחר. הסרט הזה צועק שיש אהבה חסרת גבולות, ללא תנאים. דווקא אלכוהוליסט וזונה יכולים לקבל אחד את השני באופן מוחלט. אולי סוג כזה של אהבה נדירה מובילה בהכרח לסופה הטרגי ואולי יש בה סוג של שחרור, כי רק כך הם הצליחו לצאת מכבלי העולם האפל שהיו לכודים בו ולעזוב את וגאס.

אבל אני הרי גרופית של ראליזם. לאחר שהתפקחתי, נתליתי לבסוף בסרט וונדרלנד (ותודה ליבואני הסרט שלא ניסו לתרגם את שמו ושמרו על הקריצה הצינית). דמותה של הצעירה הלונדונית שיוצאת לאין סוף פגישות עיוורות דרך מדורי היכרויות ולבסוף מגיעה לדירתו של מישהו שמוצא חן בעיניה, רק כדי שיזמין לה מונית אחרי שיגמור. כל כך הזדהיתי אתה, שיצאתי לרחוב עם זוג קרניים על הראש ומבט תכול נגה בעיניים. כמובן שבסוף היא מוצאת קשר אנושי ממש מתחת לאף.

בכלל, למה שלא יפסיקו לספר לנו כי האהבה גואלת, האהבה תציל אותנו מקטנותנו ותשכיח מאתנו את הפחד מהמוות? קצת קשה לי להזדהות עם זה, חסר לי בשר, חסרה לי השגרה, חסרים לי כל אותם אנשים רגילים שחיים את היומיום, לא מצליחים למצוא אהבה ומסתפקים ברגעים חטופים וחמקמקים של אושר, רגעים קטנים של חסד – כמו כולנו.

על הכותבת ענבל גלעדי

בת 30. גרה בפ"ת וחיה בת"א. בעלת תואר ראשון בתקשורת וניהול. כותבת למגזין קוסמופוליטן. חזרה לאחרונה מטיול בניו זילנד, אוסטרליה ותאילנד וכעת מתמודדת עם החיים

תגובות

  1. מאמר מקסים מקסים.

  2. המורה לזמרה

    לפי דעתי יש לך בעיה מסויימת וקשה עם אנשים שנעלמים לך מסיבות אלו או אחרות. זה מופיע בכל המאמרים שלך. אמנם אני כולה מורה לזמרה, והרבה בפסיכולוגיה אינני מבינה, אך בכל זאת ממליצה לך אנוכי לחפש לעצמך עזרה כלשהי. פרט לכך הכל בסדר.

    מיייייייייי זרק עלי קליפה?

  3. יונתן ילון

    סחה על ההשקעה.

  4. ריאליסטית מלידה

    החיים הם בכלל לא כמו בסרטים ובסופו של דבר את מוצאת גבר, אוהבת אותו ומתרגלת אליו, יש בינכם עליות ומורדות, אתם מחליטים להתחתן, מוציאים הון כסף על שטויות כמו עיצוב חופה ובר אקטיבי, יוצאים ברווח או בנזק (תלוי במשפחה), רבה עם חמותך, עובדת בשביל המשכנתא, מורידה את הזבל, עושה כלים וכביסה, לוקחת עוזרת, יולדת 2.4 ילדים בממוצע, נהנית מהם כמה שאפשר עד שהם מחליטים שאת הרסת להם את הילדות ושונאים אותך, בגיל 20 הם מחליטים שהם אוהבים אותך אבל מעדיפים לחיות כמה שיותר רחוק ממך, ומכאן, הכל חוזר חלילה. אנחנו לא בסרט. חבל.

    • החיים יפים יותר מסרט והאהבה היא הסוד לאושר. אם תדעי לשמור על הילדה שבך ותתעלמי מנורמות הרייטינג המטופשות שהחברה מציבה לך בעצם חייך תכתבי רומן מופלא.
      ככה זה! רדיפה אחר ממון, קריירה, בן זוג “שווה” מותירים אותך בסוף חייך עם השאלה: אחרי מה רצתי.
      חתונה צנועה(ושכולם יקפצו), בית קטן והמון אהבה צובעים את החיים בכל כך הרבה יופי עד שכל מלמולי הפמנסטיות בבננות מעוררים בך אושר גדול על דרכך השונה.
      וכן , הרדיפה אחר קריירה ורכב גדול יותר או מה שזה לא יהיה הורס את הילדות! ילדים צריכים אהבה, הקשבה, הכוונה והמון יחס. המון. אחרי הכל הם השתקפויות שלנו.
      אה, כן מה זותומרת להתרגל לבן זוג? פיכס! תמיד תתייחסי אליו כמו בפגישה הראשונה. תאמיני לי שזה עובד. להצטחצח, להתגנדר, להתבשם, לפתות, לא להפליץ, לשחק במשחקים ותמיד תמיד לחייך.
      זה מה זה כייף לאהוב ולהיות נאהב.

    • יפה אמרת….. אז מה את בעצם אומרת? לא שווה להתאהב? בסופו של דבר עם כל מה שאמרת, עם פחות רגעים של הנהה אבל אושר של בן-אדם אוהב וכל השאר זה מסביב! תחשבי על זה…..

  5. גבירת הטירה

    לרוב הסיפורים שאת מעלה פה יש מכנה משותף אחד, ולא אהבה הוא – הם עוסקים בסערות חושים, בהתגרות במוות, ברצון להפוך את החיים לדראמה גדולה מהחיים. כך עם ” 9 וחצי שבועות”, כך עם “בטי בלו” (היא הוציאה לעצמה עין, יאק! איפה האהבה?), כך עם “קשור אותי אהוב אותי” (שעושה את זה בקריצה גדולה).

    אפילו ב”לאס וגאס” הגיבורים מתאחדים, אבל האהבה היא שחקן משני. אצל הגיבור לפחות יש יצר חזק יותר מהרצון לאהוב – והוא הרצון למות תוך כדי שתייה, וכך בעצם להשיג שליטה על חייו ועל מותו. מיקי רורק, כמוהו, מנסה לעצב את הדראמה הפרטית שלו, וסוחף לתוכה את קים בסינג’ר. הסרט נגמר כשהדראמה המלאכותית שהמציאו נגמרת.

    תשמעי, האנשים האלה משחקים את עצמם, הסרטים האלה הם על אנשים שמשחקים את עצמם. לפעמים הם משחקים באש, ואז זה נדמה כ”דבר האמיתי” – אבל הם תמיד בדרך להגיע לחיה האמיתית שבתוכם, תמיד רוצים עוד ממנה ואף פעם לא מספיק. כן, גם בסרט זה לא מספיק – “בטי בלו” מתחיל באורגזמת האורגזמות ונגמר בבית משוגעים. אם האורגזמה היתה מספיקה, היו רק 5 דקות סרט (אוח, אבל איזה!).

    ולכן זה לא על האהבה, לא ולא. זה על התשוקה – למשהו אחר. לאו דווקא למישהו אחר. (“וונדרלנד” הוא יוצא דופן, כי הוא נותן תחושה ששום דבר ממה שהגיבורים עשו לפני שנפגשו לא היה באמת משמעותי, אלא במידה שהוא קירב אותם זה לזה).

    ואני אומרת – רוצה לחיות כמו בסרטים? אין בעיה. לתרגם אחד לאחד את המעשים שהם עושים שם זה מאוד אפשרי. לכל תסריט תמצאי לך פרטנר. להרגיש כמו בסרט – בזה אנחנו חלשים, כי החיים תמיד נראים חיוורים יותר. החיים של כל אחד הם חומר מצוין לסרט, רק שאנחנו מעדיפים ללכת לקולנוע. כאן העניין האמיתי, להרגיש את החיים כמו שצריך. אבל הגיע הזמן לאכול ארוחת בוקר.

    • גבירת הטירה

      אם הבנתי נכון, זה לא “וונדרלנד” (סרט משובח בפני עצמו) אלא “תחנה אחרונה וונדרלנד”. עניין מבלבל.

      • מדובר בשני סרטים שונים.
        “וונדרלנד”, שלא ראיתי, רק שמעתי, הוא סרט ריאליסטי ולא נעים.
        “נקסט סטופ וונדרלנד”, שכן ראיתי, הוא קומדיה רומנטית מצחיקה, מתוקה ומקסימה שעושה טוב וטוב יותר על הלב. מומלצת ביותר ליום חורפי, עם שוקו ומישהו להתכרבל אתו. (או לחילופין, חיית מחמד)

        והמאמר מאוד יפה. נהניתי לקרוא.

    • דולציניאה

      אני מסכימה איתך שהסרטים שהוזכרו בכתבה מטפלים ביחסים בין גברים ונשים, אבודים, שהולכים על הסף, מתרחקים מהמושגים הרומנטיים המקובלים אל שוליים קיצוניים ושהדמויות הן בעלות נטייה להרס עצמי. זה נתפס אצל ענבל כאהבה, כמשהו אותנטי, בגלל החריגה משגרת היחסים המקובלת, אך החריגה מחיי היומיום לא עושה את *האהבה עצמה* יותר אותנטית, אלא רק יותר אובססיבית. מכיוון שהדמויות בסרטים אלה, או בטנגו אחרון בפריז, שהוזכר בהמשך, חיות בבועה של שניים, מכיוון שכל המציאות שמסביב, פרט ליחסים בין בני הזוג, נמחקת, הרי ש*האהבה כביכול* נמצאת במרכז ותופסת את כל המסך, אך בלי מציאות גם האהבה אינה יכולה להיות ממשית.

  6. אז מה היה לנו? החשודים הרגילים: אובססיה, שיגעון, תלות מוחלטת, ללא תנאים, טרוף דמיוני, סוף טרגי , תום, שחרור, גאולה, השכחת המוות (כמובן, איך אפשר בלי), פנטזיה. וכנגדם, החשודים העוד יותר רגילים: משכנתא, יומיום, שגרה, אפור (סליחה, צבעים לא מסוגננים), קטנותנו, גידול ילדים וברקע חיים נטולי אהבה משמע נטולי אושר (טוב יש רגעי חסד).

    וכמובן שעם הגיל מתקדמים מימין לשמאל ומלמעלה למטה.

    אז כן, אוסף הבאזוורדס שבחרת להציג בצד הצעיר של המשוואה מציירות דמות שלא היינו רוצים לזהות עצמנו בה. אבל הדמות שממול גם היא לא ממש מעוררת השראה. יש עוד בובות בקופסא?

    יש לכל אחד מאתנו מטלה שאי אפשר להתחמק ממנה – לצקת משמעות לחייו. בלעדיה נעדיף גאולה, שיגעון, לנסות לשלוט במישהו אחר, ועוד מכל טוב. התחמקות שכיחה אחרת – להרים ידיים, לאמץ מוסכמות כאלה ואחרות, להשלים עם החיים האפורים ונטולי התכלית, חיים שיש בהם רגעים של ‘אושר’ כשבעצם אלו רגעים בהם שכחנו והדחקנו. להתבגר כאילו. וההתחמקות אולי הכי נפוצה – לחפש משמעות בזוגיות.

    השאלה אם אי אפשר להתבגר אחרת, להיות אמיתיים וטובים עם עצמנו, לא להתייסר, לא לקנות חיים מאלה התלויים על קולבי הרשת “מוסכמות חברתיות” אלא אם הם בדיוק למידתנו, לקחת אחריות ולהתמודד עם השאלה הבסיסית: מה בעצם אני עושה פה?

  7. גולאש

    משעמם ויומרני

  8. פרודנס

    וכל כך נכון….
    יש סרטים שמשאירים בך חותם עד סוף חייך, אפילו אם שכי מה הייתה בדיוק העלילה או הסצינות המדויקות, אני אזכור תמיד את את התחושה שבה קמתי מהכסא בקולנוע, ונשמתי את הנשימה העמוקה הזאת של אחרי סרט מדהים, והעיניים עדיין קצת זגוגיות מהחוויה. זה אחד הדברים הכי מדהימים בעולם.

    המאמר שלך הזכיר לי מאוד את “הטנגו האחרון בפריז” שגם הוא נחשב בזמנו לשערוריתי ובוטה מינית.
    ראיתי אותו פעמיים בהפרש של 5 שנים, וכל פעם התובנה בו ניראתה לי יותר מדהימה ממקודם, וכל פעם הרגשתי ש”הנה, הבנתי משהו על הפאקינג חיים האלה”.
    רוב האנשים זוכרים רק את הסצינה עם החמאה, ולא רואים בו את האמת על יחסים של שליטה, של פער גילאים, של צורך ב”משהו” ולא משנה מה שיגרום לך להרגיש שהחיים שלך שווים משהו.

    יופי של מאמר!

  9. אורי נאלץ לכתוב

    בדרך כלל אני רק lurker כאן, אם בכלל. אבל הייתי חייב – כי אתה משבשת את אחד הסרטים האהובים עלי בעולם.
    באמון הדדי – הפכת את מה שהבחור אומר עם מה שהבחורה אומרת. מי שטוען שכבוד, הערכה/הערצה, ואמון שווים אהבה – זה היא ולא הוא. מי ששולל ואומר שלא זה הוא ולא היא.

    ולתאר אותם כפריחה בת 17 וטכנאי בן שלושים שכר עם אבא שלו זה שטחי ויוצא מנקודת מבט בורגנית להכעיס. מדובר בשתי דמויות קולנועיות מורכבות…

  10. תיקון טעות קל:
    לגבי בטי בלו… הטמפרטורה המופיעה בשם הסרט – 99.9F – היא לא “טמפרטורה לא קיימת” כמו שציינת… נהפוך הוא… היא קיימת ביותר. זו הטמפרטורה הנמדדת אצל האישה כאינדיקטור לזמן הביוץ במעלות פרנהייט (בערך 37.5 מעלות צלסיוס).

  11. cookielida

    …וכמו כל קסם (כפי שהארי פוטר בטח יאמר בבטחה ילדותית) הוא חמקמק,דורש תירגול וניסיון לרוב,אך ברגע שהקסם נוחת עליך,אתה מסונוור,מעופף ומגלה שהשמיים הם ממש ממש לא הגבול…אתה מגלה,כי שפול אוסטר כבר כתב בארמון הירח,שאהבה מסוגלת אפילו לעצור את כוח המשיכה ולמנוע מאדם ליפול למעמקי תהומות החיים…
    הניסיון שלך להבין את הרצון של אנשים לאהוב (ולא פחות,להיות נאהבים) דרך סקירה של סרטים הוליוודים,רק מוכיחה שאכן מאסת כבר בכל הניתוחים המפולפלים שמשוררים,סופרים ופילוסופים רבי שם וארוכי רזומה ביצעו עבור האנושות – כן,סה”כ,מראה עיניים הוא חזק,ברור ועוצמתי הרבה יותר מכל הספרים בספרייה המרכזית בקמפוס.
    בקשר לזה שחסרה לך השיגרה,והחיים של אנשים רגילים הנאבקים כל יום על אהבה שלהם ועל חייהם בכלל – כמו בוונדרלנד,גם את תגלי שכל אותם אנשים רגילים נמצאים מתחת לאף שלך,ואלי אף לצידך…את פשוט לא שמת לב..
    ותחשבי על זה…

  12. המרוחק

    אפשר היה להוסיף לרשימת הסרטים את “אהבנו כל כך” (תרגום גרוע של השם מאיטלקית) של אטורה סקולה. יש שם אהבה, יותר מאחת. האהבה האחרונה יפה ומנחמת, סוגרת מעגל וחיים, אם כי לטעמי לא בהכרח מספקת (חלקה עלי זוגתי (לשעבר) שתחיה (עם מישהו אחר)). אהבה כן יכולה להיות גאולה, ולו לזמן קצר. היא יכולה להיות חוויה פולחנית, במובן הטוב של המילה. נסו ותיהנו

  13. ענבלי את מסוגלת ליותר,חזקי ואמצי
    טלי

  14. ענבל גלעדי

    אני מסכימה איך

  15. ענבל גלעדי

    אני מסכימה איתך

    • לא פעילה

      ענבלי, אני גאה שאת חברה שלי. אבל… מי כמוך יודעת שבמציאות אנו חוות לנו סרטים קשים לא פחות. אז מתי באמת נשב לקפה כבר וננתח, ונחפור?…

    • לא פעילה

      אני ממש גאה שאני מכירה אותך, אבל – מי כמונו יודעות שבמציאות אנו חוות סרטים קשים לא פחות. אנחנו צריכות כבר למצוא זמן לקפה (קר!!!) ולחפור.

      • אלמוני

        טוב, נו, אני קצת מעפנה ולא פעילה גם בתחום המתוקשב ולכן שלחתי תגובה דומה פעמיים. תסלחו לי, כן?.

  16. big kahuna

    There is a difference between knowing the path and walking the path

  17. מדהים איך כל הקונספט של אהבה שזור בחיפוש אחר
    משמעות. מדהים איך מתוך כל זה אין הגדרות נכונות
    ואין תשובות נכונות, רק כמיהה למשהו שאי אפשר לנסח
    במילים. כך בכל סרט, ספר, שיר, מנגינה, כך בכל קשר של
    שניים שמנסים להתאים את השני כדי שימלא את החלל הזה
    שאי אפשר למלא, כי הוא בור שחור ענקי ויונק. אהבה אמיתית
    תבוא במקום שבו לא יהיו חללים, כי רק אז אפשר להתייחס אל
    האדם השני. חוץ מזה הכל צורך, הזדקקות נואשת.

  18. אהבתי את המאמר…הוא בהחלט נתן לי השקפות שונות על צורות אהבה או מה שזה לא יהיה…
    אני חושבת שאני עדיין קטנה ומין הסתם לא התנסיתי בכל סוגי האהבה הקיימים…אבל כבר עכשיו אני די מרימה ידיים בקשר לנושא הזה…אין לי מושג מה זה…וגם בלי להגדיר את המשמעות של המילה…איך חשים אותה בדיוק?
    כל בני אדם מסוגלים לחוש אותה בצורות שונות, ואני לא מצליחה לשמור אותה…אני מרגישה שאני מאוהבת…ועובר זמן, אפילו הרבה זמן ללא הידלקות ואש עדיין מרגישים משהו…ואולי זאת אהבה אבל משום מה אחרי כמה זמן אני רוצה להרגיש אהבה כלפי מישהו אחר…
    אני לא יודעת אם פשוט עדיין לא מצאתי את האהבה שלי,אבל אני בהחלט מתחילה לחשוב שפשוט אין דבר כזה אהבה…ואי אפשר להגדיר את זה במילה אחת…זה כל אחד שבוחר איך לספק את הצרכים שלו והטבע שאלוהים ברא אותנו איתו רוצה שהצרכים האלה יתבטאו במשהו יפה…שיהיה נחמד יותר…והאהבה הזאת הרי משתנה עם השנים, עם האופנה…אז זה מין תבנית כזאת שמתגלגת עם השנים ומשתנה עם הצרכים.

  19. אלמוני

    אהבה זה דבר קסום.כשמתאהבים באמת אףך פעם לא ניפרדים

  20. אלמוני

    אני לךא היצחתנתי אני עוד קטנה.
    אבל אני חושבת שאנשים צריכים לבחור לעצמם זוג טוב שהם בטוחים בו ואוהבים אותו והוא אוהב אותם.
    זאת ניקראת אהבה אמיתית .
    אני עוד אף פעם לא התאהבתי .
    אבל כשמיתאהבים צריכים להסתקל במי.
    זהו זה משרציתי לומר לכם

  21. מחרבנת בתחתונים

    יש לי קקי… טוב כבר אין לי… ( אני מקווה שזה לא ימרח על הכיסא… ) עכשיו זה כייף לשבת… מרגישים גוש נמעך!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *