גם אם באופן שיטתי את נופלת על כאלה שהתכונות הבסיסיות שלהם מונעות מהם מלתפקד מי יודע מה, אין סיבה להרים ידיים. על אהבת אמת, אמונה וכוח רצון

עוד לא אבוד

“או קיי”, חשבתי לעצמי אחרי הפרידה האחרונה, “למדתי לקח. זה לא יקרה לי שוב. בפעם הבאה אני אתאהב במישהו שרוצה אותי”. אבל לא. הפתעה.
זה קרה לי שוב.
והרי קווים לדמותו של גבר חלומותי, לפחות מנסיוני עד היום:

1.
לא מכיר בזמן כדור הארץ – מבריז פעמיים לפחות כל יום בטענה שלא קבענו.

2.
אגו מניאק ברמה שמספיקה לעיר שלמה.

3.
חולה שליטה מטורף – מחליף טקטיקות כדי לבלבל אותך ולשמור אותך במצב צבירה מחצלת.

4.
פחד נטישה – לא עונה לטלפון באופן עקרוני, כי גם השיחה עלולה להסתיים.

5.
לא מוכן בשום אופן להתאהב – אם הוא מרגיש משהו שדומה לחיבה הוא מיד נוקט בכל האמצעים (שזה טור בפני עצמו).

6.
פיצול אישיות – שילוב של מאהב מאצ’ו, אחות רחמניה והמרקיז דה סאד.

7.
מפונק, אשכנזי ואינטלקטואל – מה שגורם לו להיות נפוח מחשיבות עצמית ומלא בביטחון עצמי בלתי מוצדק.

8.
קר כקרח – יכול לראות אותי גוססת ולשתות קפה בשלווה, לנהל שיחה עם מישהו אחר וללעוס מסטיק בו זמנית.

לפי הפרמטרים הטרגיים הנ”ל, גם אם אסתגר בבית ולא אצא יותר לעולם הגבר הבא שלי יהיה נכה ממותניו ומטה, עקב פוליו מלידה. אני פשוט לא מתאהבת בגברים שקל לנהל איתם מערכת יחסים. ומילא זה – בחוצפתי אני בטוחה באלפי אחוזים שאני יכולה לשנות אותם, לרפא להם את התחלואים, להציל את נשמתם הפצועה וכל פעם זה נהיה רק יותר גרוע.
את הנכה שלי, בואו נקרא לו עודד, נגיד, אצטרך לשכנע (בנוסף לשכנועים הרגילים שאני כבר רהוטה בהם בארבע שפות – שהוא אוהב אותי, שאני יפה וחכמה, שאני מושלמת, שאני יודעת לבשל, לנהל שיחה ולעשות סנובורד) שהוא יכול לבצע פעולות בסיסיות כמו לעמוד, ללכת, לזיין.
נקום ביחד בבוקר, בעוד אני מתמתחת בהנאה הוא יגנח מכאב כי התעקשתי לקיים איתו יחסי מין למרות שלהזכירם, הוא נכה ממותניו ומטה.
הוא (בבכי ויבבה): “תעזבי אותי, תני לי ללכת, יש לי פוליו, נולדתי עם זה, אני לא יכול לשכב איתך, באמת, את לא מבינה את זה?”
אני (בחיוך מעודד): “מה פתאום נכה? מצבך מצוין, אל תהיה כזה לוזר, קום מיד מהמיטה.” (מושכת אותו, הוא נופל על הפרצוף).
הוא (בייאוש): “את רואה? אני לא יכול, את צריכה מישהו יותר חזק ממני, יותר גבר, זה גדול עלי.”
אני (מלטפת לו את הלחי תוך הכחשה מוחלטת): “מה קרה לך? אתה מדבר שטויות, אתה רק מזדהה עם המחלה הטפשית הזאת יותר מידי, אני יודעת שאתה מלך.”
הוא: “אבל אני באמת נכה.”
אני: “לא נכון. בוא נעשה את ההדמיה שלימדתי אותך. איזה שיתוק?”
הוא: (בשקט): “שיתוק וירטואלי.”
אני: “לא שמעתי! איזה פוליו?”
הוא: (צועק בשארית כוחותיו) “פוליו וירטואלי!”
אני: “יפה, עכשיו קום כי אין סיכוי שאני אעזור לך לקבע את המחלה ואדחוף לך את הכסא גלגלים. הגיע הזמן שתפסיק להיות כזה לוזר. יללה קום.”
הוא: “אבל את לא מבינה שאני לא יכול? אני לא יכול להיות איתך, אנחנו לא מתאימים. אפילו לא עומד לי, מה את רוצה ממני?”.
אני: “די כבר עם התירוצים. פוליו שמוליו. ילדות שמילדות. אתה בריא לגמרי. נמאס לי כבר. כל החיים אני שומעת תירוצים מפגרים. לא אוהב אותך, לא אוהב נשים, ועכשיו פוליו. אין לכם בושה הא?” (מתחילה להתלבש ולדבר לעצמי) “מה את רוצה ממני! יופי. אני אוהבת אותו והוא מתלונן!”
הוא: “אנחנו מכירים רק שבועיים! איך אוהבת? בבקשה אל תשאירי אותי כאן, תתקשרי לאמא שלי שתבוא לקחת אותי.” (מתחיל לרעוד מפחד, כי פתאום הוא מבין שיש לו עסק עם מטורפת).
אני: (בקוליות) “אמא שלך יודעת שאתה אצלי, אל תהיה תינוק. אתה יכול לבוא איתי אם תפסיק לשחק את המשחקים המטופשים שלך. למה אתה כזה עקשן? הנה אני משאירה לך מפתח” (שמה את המפתח בחדר השני על השולחן ולוקחת איתי את כסא הגלגלים המקופל) “אתה יכול ללכת לשם לקחת אותו ולצאת. ביי ממי.” (נשיקה באויר).

מצבי הולך ומדרדר.
כבר היו לי כמה התאהבויות שנגמרו לא טוב עם כל מיני טיפוסים שהתכונות הבסיסיות שלהם לא מאפשרות להם לנהל מערכת יחסים תקינה, או אפילו יומן.
זה אמור להיות נעוץ איפוא שהוא בילדות, את זה אני יודעת, אבל ראבק, האנליזה כבר יוצאת לי מכל החורים וזה לא עובר, ההגיון פשוט לא פועל.
אפילו עכשיו כשאני כותבת את המילים האלה, בעוד אהובי שוכב לצידי עם פוליו מילדות וסובל מפצעי לחץ כי אני לא מוכנה לקבע לו את המחלה ולהפוך אותו, אני עדיין מאמינה שהכל ניתן לריפוי, ושאם אוהבים באמת אין מכשולים, ושיום אחד, אם אני אשאר בסביבה הוא יקום וילך.
ככה אני. מלאת אמונה. כל הרופאים, כל הפסיכולוגים וכל החברים בעולם לא יכולים לשכנע אותי שזה בלתי אפשרי. גם אם אלוהים בכבודו ובעצמו ירד ממושבו המכובד ויגיד לי: “זה אבוד, הוא לא יקום”, אני אגיד לו שהוא קטן אמונה.
ממש לאחרונה התייאשתי קצת ושקלתי לכמה רגעים להישבר ולהחליף את כל מערכת האמונות שלי באחת נוחה יותר, איך הוקל לי שראיתי את מטריקס!
מבחינתי זו היתה הוכחה אמפירית שכוח הרצון יכול על המציאות, שאני יכולה לעוף, שאני צודקת וכולם טועים. עכשיו כבר כלום לא יעזור.

NEXT!

על הכותבת קארין ארד

גיל- 3, 28, ו- 90 לחילופין, מין- בררנית, צבע שיער- קורדרוי. כישורים- כישרון נבואי בזמן מחזור, קריאה בטארוט, מאסטר לרייקי, מסאז'ים, פוליגראף אנושי. שאיפות- להיות עשירה עד גועל נפש, להיות סופרת מצליחה מאוד, להיות זמרת גוספל שעושה סיבובי הופעות בעולם, לא למות, למצוא אהבת אמת.

תגובות

  1. מיסטי

    אוקיי, קודם כל- כל הכבוד לך על ההתמדה והאופטימיות. קורים ניסים כל יום, ומי יודע, אולי גם הבחור שלך יתחיל לתפקד כמו שצריך…

    האמת, אין לי הרבה מה להגיב. פשוט כל כך התרגשתי שאני הראשונה שהייתי חייבת לכתוב משהו.

    תזכרי- לפעמים עקשנות משתלמת!

    • בלגניסטית

      רוב התכונות המרטיטות שהיא מייחסת לאותו גברבר הן פרי דמיונה ומשאלותיה של קארין . אם הוא היה כל כך מקסים וחכם הוא לא היה מסתבך כל כך בקשר שהוא לא בטוח בו .

    • לא יעזור, מנסיוני הדל- אבוד וחצי. קודם כל כתבה לעניין ואופטימיות ראויה לשבח, אבל עם כל הכבוד פגשתי בשנות רווקותי (הנמשכות) מספיק בחורים שעונים לתיאור שלך- אשכנזים בעלי אגו מפותח שלא מסוגלים להחזיק יומן ובטח שלא לנהל מערכת יחסים, מקסימום הם מגדלים כלב כדי שיראו לעולם שהם מסוגלים לדאוג לעוד מישהו חוץ מלעצמם ולהתחייב על בונזו.
      אני פתחתי שיטה קצת שונה משלך- אבדתי אמונה בעצמי. אולי אני מסוג הבחורות שלא מתאהבים בהן? רוצים אותן- כן, מכייפים איתן- כן ואפילו מקשיבים ומסמפטים, אבל לא נשארים בסביבה. אני נשמעת ממורמרת- אני לא! פשוט הפסקתי להחזיק יומן.

  2. אינדי_גו

    אין אשליה יותר כואבת מהאשליה שהוא ישתנה. שהוא יבין פתאום שהוא גבר חייך.
    זה פשוט, כמה עצוב, לא קורה.
    ואני אומרת את זה בתור אחת שעדיין מלקקת את פצעיה מקשר עם טיפוס מהסוג שתיארת בדיוק,
    שרגשות הם הדבר שהכי מפחיד אותו בעולם, שלא בנוי לקשר אבל מכחיש את זה לחלוטין,
    שיכול לסיים כל שיחה שלכם בלגרום לך לחשוב שאת פשוט לא מספיק טובה, בשבילו, ובשביל העולם בכלל.
    אני נשבעתי שזה לא יקרה לי יותר. הרי אי שם בתוך תוכי ראיתי את זה עליו ישר מההתחלה – את הפחד שלו, את השריטה הזו – והתעקשתי שאני רוצה אותו, כי הוא מבריק ושנון ומקסים וזיון מדהים…. וזה מה שיש לי לומר, שבמקום כלשהוא בפנים את יודעת מצוין שהוא יסב לך רק כאב, אבל החלק שבך שמאוהב בו פשוט מסרב לשמוע.

    נו טוב. מתישהוא התעוררתי, קצת לפני שהוא עקר לי את הלב מהחזה ובישל אוותו עם קיאנטי טוב. (אבל אחרי שהוא ריסק אותו לחתיכות מיקרוסקופיות)

    ובי נשבעתי – לא עוד!

    (אני מקווה שזה יעבוד)

  3. רויטל

    מצחיק שאת בוחרת לסיים את המאמר הפולני שלך באיזכור הסרט מטריקס.
    סתם בשביל הידע הכללי שלך ושל שאר הבננות, תדעי שאת התסריט הגאוני של המטריקס כתבו שני אחרים שעשו את הפורום והקורס המתקדם של לנדמרק. המטריקס, כמו “הפורום של לנדמרק” מדברים על התבניות המחשבתיות שאנחנו כאנשים נולדים לתוכן. כמו שמורפיוס אומר לנאו “תשכח כל מה שאתה יודע”, או “יש הבדל בין להכיר את הדרך לבין לצעוד בה” וגם “אני יכול להראות לך את הדלת, אבל אתה זה שתצטרך לעבור דרכה”, ככה זה בפורום של לנדמרק. המטריקס זה בעצם הדבר הזה שאוחז בעדינו מלעשות מה שאנחנו באמת רוצים או חולמים לעשות. אנשים נולדים לתוך המטריקס ואפילו לא יודעים שהוא קיים. ואז יש את המורפיוס הזה, שהוא כמו מנחה פורום, והוא פוגש אחד עם פוטנציאל, נגיד קיאנו ריבס, שמצויד בציניות, בישבן מחוטב וסקס אפיל מפיל. והוא מאמן אותו למשהו שנאו בכלל לא מודע שקיים בתוכו. ואני מציעה לך לראות את הסרט הזה עוד פעם, כי מה שמדהים בסרט הזה הוא שבכל פעם שאני צופה בו אני מגלה דברים חדשים שמפתיעים אותי מחדש. יש שם כל כך הרבה משמעויות מלבד אקשן טוב, אפקטים מצוייינים ומוזיקה מגניבה. עד כאן היו שישים שניות על המטריקס.
    עכשיו למאמר שלך. היה מצחיק. חייכתי, הזדהיתי. העניין הוא שזה עצוב לכשעצמו לקטר כל הזמן, לאורך מאמרים רבים כל כך על אותו נושא. כן, קארין, קלטנו שאת מבואסת מהתחת מהגברים הישראליים, יכול להיות שזה קשור לילדות שלך, אבל בואי לא ניכנס עכשיו לאנליזות. זה באמת טו מאץ בשבילי בשעה כזאת. הייתי שם, עם האנליזות, והנסיונות המשמימים להבין מה דפוק אצלי ובבחורים שאני יוצאת איתם. שאני תמיד מתאהבת באלה שחושבים שהשמש זורחת להן מהתחת, ביהירים פסבדו-פילוסופיים, באלה שאוהבים את אמא שלהם בחולניות, המשותקים וירטואלית, אלה עם האקסית המפוארת, בגמדים חסרי מעוף שבטוחים שאלוהים בכיס הקטן שלהם. יו ניים איט, אני יצאתי איתם. ואז בא הבום. בום חזק כזה, שלא מתפרש ליותר מידי משמעויות. *אני עושה את זה לעצמי*. בכוונה. פשוטו כמשמעו. בתת המודע הרקוב שלי מסתתרים להם שדים נוראיים, ולא רק שם, גם במודע. תני לי את כל נתמכי הסעד, אני אהיה שם בשבילם. כבר יצאתי עם יתומים, אלמנים, ילדי מבחנה ומובטלים. לכולם נתתי צ’אנס באמת מתוך מקום של שווין הזדמנויות. ככה אני. לא, לא שרמוטה, פשוט נותנת הזדמנות שווה לכולם. אבל עכשיו, ממרומי גיל עשרים וארבע, אחרי שלוש עשרה “יומני היקר” שכתבתי באדיקות מידי לילה, אחרי עשרות בליינדייטים, שלוש מערכות יחסים נאותות, ואין ספור סטוצים שאני מנסה להדחיק, אני יכולה להגיד לך, שאפשר גם אחרת. אפשר לקחת חופש שבוע, לעלות על איזה אוטובוס, לא משנה לאן, ולהיעלם. אם יש לך כסף, את מוזמנת לטוס. מה שעובד לך. תקחי שבוע, שבועיים, תעשי רשימות. תשתקי קצת בינך לבין עצמך ותקבלי החלטות גדולות. מסוג ה “עשי ואל תעשי”. תארגני לך מניפסט, תכתבי תקנון “הבחורים של קארין”, תמציאי המנון חדר המיטות שלך. מה שזה לא יהיה. פשוט תתחילי לעשות משהו, כי בינינו, כשמתחילים למחזר משהו, באופן כל כך בולט ושיטתי(ע”ע מאמרייך הקודמים), זה מתחיל לעייף. ואז תתחילי לישון יותר טוב, תהיי פחות ביצ’ית, ואנשים יאהבו להיות איתך יותר. לא בגלל שאת מפורסמת ואעלק כוהנת הסקס החדשה של תל אביב(שגם על זה, אגב, יש לי הרבה מה להגיד לך), אלא בגלל שאת קארין, ואת מקסימה, ובחורה נחמדה כשאת רוצה. אבל בעיקר בגלל מי שאת ולא בגלל מה שהחברה הדורסנית צורמנית שלנו מנסים להוציא ממך. כמו במטריקס. בדיוק ככה. תהיי מי שאת רוצה להיות, לא מי שאת חושבת שאת כבר, עם הקבעון הזה של הקוטריות הזו.
    מעבר להכל, אני חושבת שאת אחלה בחורה, יצא לי לפגוש אותך פעם והדבר הראשון שחשבתי לעצמי, הוא “למה לעזאזל היא לא ככה כשהיא כותבת, או כשמזמינים אותה בתור קיקסייד לתוכניות אירוח ליליות”. כשבפורום אומרים “להסיר את המסיכות”, הכוונה היא לכל הריטואלים שלך, ולפוזה הכל כך ברורה שלך. וזה לא בא כביקורת דודתית כזו עם נונונונו וצביטה בלחי. זה באמת בא מתוך אמונה שברגע שתתחילי לאהוב את עצמך, אנשים יוכלו לאהוב אותך. כתב כאן ג’ו פעם, שמי שרע לו לבד, יהיה לו גם רע ביחד, ואני מסכימה איתו במאה אחוז.
    לי, בכל אופן, זה עובד מצוין. תהליכי שיקום ה”עצמי” לא קלים, אבל זו חוויה בלתי רגילה. מסוג החוויות שאת שמחה לקום לקראתן בבוקר, ולגלות דברים נהדרים על עצמך ועך אלה שמקיפים אותך. פתאום את מגלה עולם חדש שלא ידעת על קיומו קודם, וזה ענק.

    • רגיש וחרמן

      רויטל היקרה,

      מצד אחד היו לך “אינספור סטוצים שאני מעדיפה לשכוח”
      ומהצד השני את טוענת “לא, אני לא שרמוטה”.

      ואולי בגלל נטיתך הבלתי מרוסנת לסטוצים, את נתקעת (תרתי משמע)
      גם עם הפיסחים והמצורעים.

      קחי לך שבוע חופש ותחשבי על זה.

      • רויטל

        אתה צודק.
        אני שרמוטה.
        ולא סתם שרמוטה, אלא אחת שאוהבת את זה.
        אני שרמוטה של הדור החדש. משוחררת. ליברלית.
        מזדיינת בלי רגש.

        הפיסחים והמצורעים, אגב, מוסרים לך דרישת שלום.
        תהיה חזק ובריא.

        אתה יודע מה? בעצם, מה שבאמת רציתי להגיד לך, ששיפוטים, ביקורות והנחות חסרות בסיס לא יעזרו לך הרבה בחיים. אפשר להתאפק, לקרוא עוד פעם ולהבין, שכמו אחרות, גם לי היתה תקופה לא קלה של שנאה עצמית ורצון משווע לקבל אשרורים וחיזוקים מהמין השני. יש כאלה, שזה בא להן טבעי. יש כאלה, שצריכות ללעוס סלעים בדרך אל האושר.
        אז אני מהלועסות, מאלה שבכו הרבה בחיים שלהן, שהתאכזבו.
        אני, כאב לי בפנים, כמו שאף אחד לא מסוגל לתאר ולהבין.
        ואת הכאב הזה, אני יכולה לזהות אצל אחרות, שבדיוק כמוני, סובלות מאותו סינדרום נוראי שנקרא “רגשי נחיתות”. עכשיו, כשאני הרבה מעבר לזה, אחרי שנה וחצי של “עבודה עצמית”, אני יכולה לבוא ולתמוך, לתת עצה, חיבוק, כתף, וואט אבר.
        אבל אתה, במקום לקלוט כאב אמיתי, להכיל אותו ולהפנים, אתה בוחר להתלהם, לקרוא בשמות ולקבוע מסקנות בלי שתכיר אף אחת מאיתנו באמת.
        חבל.

        • אוריק המדריך

          רוויטל, את אם כל השרמוטות. ולמרות זאת אני נורא אוהב אותך. כותבת מצויין, מדוייק ולעניין. ומי שחרמן, בדרך כלל רגיש רק בכיפה (עטרה) של הזין. אז באמת אל תקחי ללב.

        • יוסף וואחד

          אישית תמיד העדפתי את “השרמוטות” על פני החסודות ויש לי הערכה רבה לכל מי שהיא EASY GOING
          שיודעת לשלוח את היד ולקטוף את הפירות המתוקים של החיים

          אני, אם הייתי בחורה, הייתי אחלה מזדיינת – והייתי גאה בזה!

        • מיכל עלק

          תשמעי, גם אני קראתי אותך, וגם אני, ככה, איבדתי את הכאבים האלה ואת הרגישויות האלה, שאת מדברת עליהן, בתוך הים של מה שנראה כהטפת מוסר, ו”תראי, תראי, תסתכלי עלי, הנה אני כבר רוכבת בלי ידיים”.

          היו לי הסדנאות שלי. אצלי קראו להן “איי אם” ו”ג’וי ספרינג” ו”c.f.a”. החומרים דומים, או זהים. גם התחושה הזו של התעלות הרוח והכלים החדשים המנצחים(זר לא יבין את זה) ושבטח, בטח אני רוצה לחלק את האושר הזה עם כולם.

          עד שהבנתי שאני מדברת בססמאות, ואני נשמעת כמו פלייר מהלך “הצטרפו אלינו ותקבלו את המפתח אל האושר”, והמרחק בין “לחלק” לבין “להטיף” יכול להיות קטן. כמה קטן, ככה בעיתי.
          במקום ליצור ענין והזדהות יצרתי אנטאגוניזם. באתי לשתף ויצאתי הכי חכמה והכי גיבורה שיודעת יותר טוב מכולם.

          רק קצת חומר למחשבה.

    • יושי פלד

      מצחיק שאת בוחרת ליחצן את הגורו שלך דווקא על ידי סרט מצויין כמו המטריקס. אז נכון, יש אמת נסתרת, ויש קבעונות מחשבתיים (אף אחד לא נולד לתוכם, ד”א, מחנכים אותנו אליהם – סוציאליזציה סוציאליזציה ושוב סוציאליזציה).
      אבל דווקא את הגורו הזה שלך בחרת בשביל להקביל למטריקס? כמעט כל כת או פסוודו כת (אני כולל בזה את כל הדתות, ועוד כמה מודרניות כמו סיינטולוגיה, איי אם, פיזיקל אימורטליטי וחבריהם) ימכרו את עצמם בתור התשובה לכל בעיותיך ופתרון כל שאלותיך + אמת בשקל שלושים. הבעיה שהאמת שהם מוכרים עולה קצת יותר משקל שלושים, ובד”כ היא לא ממש האמת, אלא עוד סילוף, בדיוק כמו זה שמוכרים לנו בטלויזיה ובהוליווד, רק בשביל לשרת אינטרסים אחרים.
      האמת היא משהו שעל כל אחד להגיע אליו בעצמו. שום גורו לא יעזור לכם בכך.
      שוב, מטריקס הוא באמת סרט מצויין, ואם תקראי שוב את מה שגב’ ארד כתבה עליו, תראי שהיא לא כל כך רחוקה מהאמת שלך, אולי אפילו יותר קרובה לאמת האחת ממך.

      • יואב באמסטרדם

        סדנאות, כיתות וכתות הן לא חשובות, מה שחשוב זה מה שאתה לוקח מהן לחייך האישיים. ואם הן עולות יותר משקל שלושים, או מטרת היוצר היא שיעריצו אותו, אבל אני קיבלתי שם איזו הבנה מסויימת (בדר”כ בקשר ל”הבזבוז הנפשע של החיים”) אז זה מה שחשוב.
        ואם אני התחלתי לדבר עם אמא שלי אחרי המון המון שנים שסתם כעסתי עליה בגלל כל מיני דברים מגיל שלוש, והיום אנחנו חברים, נסענו מאז להודו ביחד ועכשיו כשהייתי בארץ דיברנו הרבה (–והיא גם נתנה לי ת’אוטו ות’פלאפון שלה, לא פחות חשוב), אז מה זה משנה מה זה?!
        אישית, אני מכיר הרבה אנשים שהיו גם בלנדמארק וגם ב”איי אם” וגם במקבילות, ולכל אחד מהם זה עשה משהו טוב. כמו כל חוייה בחיים, כל חוייה היא חיובית.
        ורויטל אכן כותבת מקסים.

    • קראתי את התגובה שלך ונהניתי מכל מילה,
      לעומת זאת, לא צלחתי יותר משתי שורות מכתבתך, קארין יקירתי.
      מכתבה לכתבה נראה כאילו שמישהו עומד מעלייך עם סכין וצועק שהגיע זמן הדד-ליין,
      זה נהיה משעמם, פאתטי ומעצבן. ועצוב, כי רואים שיש לך כישרון אבל נתקעת באיזו מין תבנית של הרווקה המתוסכלת, של החצי ערביה יהודיה הדפוקה, של הבחורה הנוירוטית, המזדיינת הכרונית או השד יודע מה.
      בהתחלה זה היה מרענן, חדשני ומעניין. עכשיו זה רק משעמם-משעמם-משעמם.
      בבקשה, תמשיכי הלאה… תקשיבי לקהל היעד הפוטנציאלי שלך, בחורות מתוסבכות כמוך בנות 20+ (תאמיני לי שאמא שלי לא קוראת מילה שלך)
      l-o-v-e יוגה.
      לסיום-רויטל, את גדולה, וטוב שיש בננות כמוך שנותנות צ’אנס לכוווווווולם.

    • ליידי די

      עובדות:
      אין דבר יותר פולני מהקורס של לנדמרק.
      אין דבר יותר פולני מהתגובה הזאת.
      המטריקס זה לא רק הפורום של לנדמרק.

      מנחי הפורום שאת מתארת תופסים תחת על אנשים אחרים. הם מאמינים שיש להם את הכוח והיכולת לסדר לאנשים אחרים את החיים. ומה שניסית לעשות בתגובה זה בדיוק אנטי מטריקס, זה בדיוק האנשים הרעים שתיארת. ברוב טובך את משוכנעת שיש ביכולתך לסדר לקארין את החיים, נו באמת. את יודעת בדיוק מה טוב בשבילה, הא. את בכלל מכירה אותה? את יודעת מה עובר לה בראש, בחיים, עם בחורים, עם החבר? במקום לנסות לשנות ולהטיף לאחרים תתחילי עם להתרכז בחיים שלך. אני בטוחה שקארין מסתדרת לא רע בכלל לבד.
      נמאס כבר שבארץ כל אחד יודע מה טוב בשבילך. נמאס שאנשים דוחפים את האף. נמאס שאנשים לא יודעים להבדיל בין המשמעות של חיים ציבוריים לבין חיים פרטיים. ואם התגובה שלך לא פולנית, אז מה כן?

    • רויטל
      איזו תגובה מדהימה, ממש הענקת לי אור וביטחון, תחושה שכל יום יכול להוליד משהו חדש, יש סיכוי לשינוי, חוץ מזה לא כ”כ הבנתי את מאטריקס כי בזמן שראיתי את הסרט בוידאו הייתי קצת עסוקה עם איזה מישהו, טוב נו עד שזה כבר קורה צריך לנצל את זה עד הסוף. עכשיו אני מוכרחה לראות את הסרט שוב.

      צריך ללמוד לקבל “לא”
      צריך ללמוד לקבל את עצמנו, לדעת לסלוח לעצמנו על טעויות, לא להתעסק כל הזמן בחיטוט עצמי, פציעות והלקאות עצמיות. לדעת שלפעמים נעשה את אותה טעות שוב ושוב עד שנלמד, כל אחד והקצב שלו.
      צריך לדעת שכשמישהו אומר “לא”, אין צורך ללכת לאיבוד ולהתחיל לפקפק, היינו מי שהיינו עוד קודם ואנחנו עדיין כאן, זה רק משב רוח קל, אין צורך להתרסק.
      צריך לדעת לפקוח עיניים ולהיות קשובים, כי אז דברים לא קורים בהפתעה, אי אפשר להתעלם ממה שנוח.
      עם הזמן הנפילות הופכות להיות יותר רכות, חוץ מזה זה תענוג לדעת ובאמת צריך להאמין בזה שהעתיד עוד צופן הפתעות נעימות בחובו.

    • זושלומדת

      רויטל יקירתי

      קראתי את הכתבה שלך,יש בה המון רוע, דבר אחד שלמדתי בכל הקורסים האלה, זה לפרגן
      גם אחרים ואז דרך זה לדעת לפרגן לעצמי, ולא להעביר ביקורת שהיא לא בונה, מותק, ומה שאת עשית פה, קבלן בניין עם דחפור לא היה מצליח לעשות.
      כן, קארין חוזרת על עצמה, אבל אני חושבת שזה מראה על כאב אמיתי , שנאמר במסווה של הומור וציניות, כי אחרת איך נוכל להתמודד?? ?
      אגב, הכתיבה שלך מצויינת, אבל ראבק ברחמנות על האנשים 🙂
      אל תקחי לנו את המשענת היחידה שנשארה לנו, גם אם היא משענת קנה רצוץ

      נו, אני גאה בעצמי! הצלחתי להיות חביבה , מי יודע אולי בסוף אפילו אמצא חתן.

      ותחשבי על זה.

      • רויטל

        רוע?? אני?
        אני חושבת שאת טועה.
        don’t get me wrong.
        אני אם כל המפרגנות בעולם. חבל שאת לא מכירה אותי באופן אישי, ואת מה שאני עושה בחיים שלי. אנשים, לצערי, שכחו לפרגן. ואני עושה את זה המון. לפעמים אני מרירה. מודה. גם עוקצנית. לפעמים אני עלולה להתלהם ללא רחמים. קורה. זה אנושי. אבל להגיד שאני רעה, זה ממש רחוק מהאמת. תגובתי לקארין, היתה אותנטית וחשפתי שם הרבה מעצמי, לא באתי בביקורת, באתי מתוך להראות שלקטר אפשר תמיד, רק שזה קצת מעייף, הן את הכותבת והן את קוראיה.
        אני, דווקא כבר לא חדורת סיסמאות. עבר לי לפני חצי שנה. הבשלתי, החכמתי, נישארתי בחיים. עכשיו, כל מה שיש לי לתת זה את עצמי, את כולי אתן תקבלו אם תבקשו. על כל תגובה שאני מקבלת כאן, יש לי עוד שלושה באימייל, וכנראה שאני עושה משהו טוב. כי אם אני באה ומציעה לכם משהו חדש, אחר, שונה ממה שאתן בדרך כלל מורגלות בו, בדיוק כמו שאני הייתי, אפשר לבוא ולהגיד: “תודה, אבל זה לא בשבילי”. ואני אכבד את זה.
        דבר אחד בטוח, הוא שניחנתי בזכרון פנומנלי. משהו סוף הדרך, וכשאני קוראת תגובות או מאמרים של מישהו/י, ישר מוחי הקודח נזכר בהברקות אחרות של אותו אחד בעבר. וזה מה שקרה לי כאן עם קארין. אני זוכרת מאמרים קודמים שלה כאן, בבננות וגם במקומונים תל אביביים. אני מצדיעה לקארין ארד על התושיה שלה ועל העקשנות והמחויבות לרמת חיים ולזוגיות מושלמת. אני מצדיעה לכל אחד ואחת כאן שיודע מה הוא רוצה והולך על זה לא משנה מה. אני רק אומרת, שאפשר להגיע ל”שם” פחות עייפים, פחות ציניים ופחות תוסכלים. “המפתח לאושר” כמו שכתבה מיכל, נמצא בידיים שלנו. זה הכל. תמיד חשבתי ככה. תמיד ידעתי את זה. הפורום של לנדמרק נתן לי כלים פרקטיים להגשים דברים בחיים שלי. וזה כל הקרדיט שאני מוכנה לתת לגוף הזה. את העבודה הקשה עשיתי בעצמי, את הבכי אני בכיתי, את החרא אני אכלתי. ובסוף, את הפירות קטפתי. ואין אושר גדול מלהגשים את החלומות, ועל זה, אני בטוחה, אף אחד לא יתווכח איתי.

        • זושמציירתכבשים

          ושוב רויטל יקירתי

          אני מכירה אותך גם באופן אישי, אומנם שטחי למדי, אבל את תמיד מוזמנת לבוא ולספור כבשים אצלי במרפסת…

          ודי, את כל הקטע של אני עברתי את זה, אני גם הייתי שם
          אבל כל אחד עובר את זה בזמנו ובדרכו שלו, וכל עוד הבן אדם בדרך, אל תזיזי לו את המסלול , אל תשימי לו מכשולים בדרך, ואל תצבעי לו את הלבנים הצהובות בצבעים של אדום ולבן.

          וכן, אני יודעת שאין בך ולו קורטוב אחד של רוע
          אבל הצורה שכתבת את הדברים….
          יהי שלום!

        • לומדת את החיים *מהחיים*

          גם מלכת המפרגנות וגם זיכרון פנומנלי.
          איך כיף להיות מושלמת, אה?
          בואי, רוצה לתקן קצת גם לי את החיים?
          יללה גם כן.

  4. זושהאמינה

    ואני חשבתי שאני מיוחדת!

    הוא כבר היה על הרצפה ואני צעקתי זה נססססס הוא הולך!
    והוא באמת הלך, אבל לא אלי.
    ניסיתי במשך חצי שנה להאמין, שהילד הזה , היפה , הנבון, המוכשר, המצחיק – שלי.
    והוא כל פעם חוזר, כי יש לנו נפש תאומה, כי זה שהוא לא אומר שהוא אוהב אותי זה בגלל שהוא ביישן, ועובדה שהוא חזר כל פעם.
    ולי זה הספיק, חיכיתי חיכיתי והוא חזר, עד לפני שבועיים, שהוא הלך בפעם האחרונה
    גילה תרופה חדשה שתרפא לו את כל המחלות ואפילו את השיתוק הנפשי.
    ואני נשארתי עם סרטן הנפש…
    הצילווווווווו – יש כאן רופא?? ?

  5. מתאהבת בו בגלל מה שהוא,
    אחר כך משקיעה את כולך בלהפוך אותו למשהו אחר.

    תסמונת נפוצה מדי.

    גם לא יעיל במיוחד.

    ברוב המקרים, גם אם נדמה לך שהפך הכושי עורו, לא הפך.
    מקסימום העלה הצגה מוצלחת.

    חבל על הזמן.
    או שנלמד לקבל אותם כמו שהם, או שנחפש את אלה שיותר קל לנו לקבל אותם.

    • שני דברים לא מובנים לי, אכן, בכתבה הזו. בעיקר.

      האחד, אם התאהבת במישהו, למה לשנות אותו למשהו אחר מזה שבו התאהבת. הרי זה מה שמצאת כשהתאהבת, מה לא?

      הדבר האחר הוא כמובן, אולי את אוהבת דווקא את העובדה שזה לא יצליח, ולכן את תקועה בתבנית הזו?

      הרי ברור לכל שאם תמיד אחרי א’ בא ב’
      וב’ לא בא בלי א’
      אז כנראה שם את רואה א’ יקרה אחריו ב’
      במיוחד אם זה קורה הרבה פעמים
      קוראים לזה אינדוקציה.

      אז רק במקרה הזה את לא הולכת עם מה שברור לכל?

      • רונית

        כרוניקה של חוכמולוגיה מהתחת. כאילו אתה לא עושה פדיחות לעצמך עם הבחורות הלא נכונות.

  6. אחמד הערבי האמיתי

    אני מה איכפת לי את מספרת להם
    את מילותינו במיטה, אמרתי לך זה לא פוליו מה שיש לי
    זה שמפוליו, ויש הבדל
    פוליו זה כמו קלפים פשוטים של צבי הנינג’ה
    שמפוליו זה בגלל השרימפסים חוטפים את זה
    וחוץ מזה, נתת לי מכה בגב אחרי הזיון השמיני
    מה חשבת שאני אגיד לך? הייתי חייב לבלוע אפר
    של סיגריה בשביל להראות לך שיש לי באמת חום
    ומה הסברתי לך, הא? את זה את לא מספרת להם
    בעצם עכשיו אני נזכר, את נרדמת
    לבשת את השמלה של האמא תרזה, זאת עם הפסים הכחולים
    ומילמלת מתוך שינה את הטקסט של “הפצוע האנגלי”
    ואני אמרתי לך ככה
    “קארינה, תביני, חאליק כבר עם אהבה
    מתה זאתי. זה כמו לובי של כנסת
    כל אחד מביא אינטרסים שלו לתוך מה הפסיכולוגים
    אומרים, מערכת יחסים. ואני יודע כמה את שונאת מערכת
    לשעת אפס לא היית מגיעה בזמן. ”
    התהפכת לצד שני, ואמרת מתוך שינה “לא רוצה בית ספר היום”
    והמשכתי לדבר
    “יש דבר אחד את לא מבינה. אל תחפשי קארינה את האהבה
    חפשי את האינטמיות. האינטי הזאת לא קשורה בכלל לזיונים
    לא קשורה בכלל ללוח זמנים, לא קשורה בכלל בלדעת להתנהג
    האינטי הזאת, לא מביאה כל הזמן, ימבה של דיבורים
    יחסינו לאן, ומתי כבר יהיה ילד? ומתי בכלל נעבור לגור ביחד?
    האינטי הזאת, זה רק לשים רגליים על הקיר
    ולא לעשות חשבון לכלום. זה לא יוצא מזה שום משכנתא
    זה לא יוצא מזה סדר יום. זה רק מביא חופש לראש
    באינטי הזה אפשר לצחוק, כי לא עסוקים בלובי
    באינטי הזה אפשר להגיד מה עולה על ראש
    כי לא צריך לדפוק חשבון של סגנונות התנהגות.”
    ככה עוד אני מדבר, את מסתובבת ואומרת מתוך שינה
    “שו אחמד, איזה אינטי אתה מדבר? יש אינטיפאדה חדשה?
    עודד כבר הלך, יא אחמד? אינטיפנטלי הוא.”
    והמשכתי “ששששש, קארינה, שששששש
    באינטי הזה כל אחד נשאר הוא.
    אין חייב ולא חייב, אין צריך ולא צריך
    מתו, נזרקו לתוך פח של מישהו אחר.
    רק מה, באינטי צריך לבוא בלי חשבון בכלל
    בלי מה אתן שיושבות בבית קפה קוראות פאסון, קוראסון אחד,
    ומה מחר? כלום. נראה. מה לא טוב?
    הא, אהבה? מה את רוצה שוב פעם את
    הככה וככה וזה תראי זה אמרתי ככה ואת אמרת ככה
    ואני נורא מצטער, לא אעשה את שוב, סולחת?
    לא אני אשמה, אתה סולח? מחר נלך לראות את אלמגור טוב?
    יאללה, חאליק לחפש אהבה. זה מטען צד זה.”
    שוב הסתובבת ותקעת גראס של בירה.
    הרי חזרנו בדיוק מהג’טרו טול.
    וכמה פעמים אני תרגמתי לך את המשפט של הלהקה הזאת
    “אף פעם אל תשאירי את התחתונים שלך
    אצל מישהו שאת לא יכולה לסמוך עליו.”
    ובסוף שקמת שאלת אותי שוב
    “אתה אוהב אותי?”
    ואני אמרתי לך “אני אינטי אותך”
    זרקת עלי את הנייד שלך
    ואמרת “אינטי אחותך אחמד,
    מתי תבין כבר שאני רוצה ילד?”
    ואני צחקתי לך בפרצוף ומילמלתי
    “סאמק אבוק, שלושת מיליון ערבים יש
    דווקא אני צריך לעשות לה ילד?”

    • רונית

      אז תעשה לי ילד, הוא יצא יהודי… סתאאאאאאאאאםםםם…

      • התת מודע

        אפרופו…
        כל בוקר שבו יוצא לי לראות את רקבה מיכאלי…
        אני מתפלצת…
        בחור כמו גבי גזית, רציני וחכם..
        שאלות אינטלינטיות למרואייניו
        ואחת כמו רבקה מיכאלי…
        רחמנות….
        היא אולי מתאימה לתוכנית בידור עם השאלות שלה…
        אבל לא לתוכנית אקטואליה חדשותית.
        ורונית?
        דברי הסתמכו גם על התגובות הקודמות שלך….
        לכל זמן ועת לכל חפץ
        ובקיצור….
        לפעמים עדיף לסתום את הפה…
        לא, אל תשליכי את זה עלי…
        אני חושבת לפני שאני מגיבה

  7. מים שקטים

    אחרי שנים של ביחד,
    לאו דווקא מאושרות…
    ולאחר רימזי פילים אין קץ…
    קמתי והלכתי….

    נמאס לי להיות הכל עבורך…
    נמאס לי מהפסל במיטה
    נמאס לי לחיות לבד
    ביחד

    ואתה?
    אתה היית מאושר
    כילד אשר קיבל צעצוע חדש לידיו

    והיום?
    היום אתה כואב
    אתה כואב את התנהגותך כלפי
    מפציר בי להתאחד
    לאהוב
    לחיות יחד עד אין קץ

    אין ספק כי חל בך השינוי
    השינוי לו יחלתי רבות בשנים…
    היום אתה עדין
    אוהב
    מתחשב

    אני מבולבלת
    לא יודעת מה עלי לעשות…
    האם לקבל אותך תחת צל קורתי…
    ואם לאו?

    ואם שוב תחזור לסורך…?
    ואם שוב תפקע את מיתרי לבבי?

    אוהבת

    • יואב באמסטרדם

      אני אישית לא מאמין שאנשים משתנים.
      אני פוגש אנשים אחרי 12 ו-15 שנה, הם טוענים שהם היו ככה וככה וטיפשים נורא, והיום הם כאלה וכאלה, ואז רואים שבפנים בפנים הם נשארו אותו דבר.
      גם אני.
      ולכן זו שאחרי שעזבתי אותה ורציתי לחזור והיא אמרה לי לא ושוב ושוב לא,
      צדקה.

  8. בסוף, כן, אני מאמינה, תמצאי את גבר חלומותייך, מצד אחד אולי תשמחי, מצד שני, לא יהיו לך נושאים לכתוב עליהם….

  9. אירנה

    חבל שאתם ממחזרים : הכתבה הזאת הופיעה בטור של קארין ב”עכבר העיר” לפני כשלושה חודשים.

    • שירלי

      הכתבה מעולם לא התפרסמה בעכבר העיר. תבדקי את עצמך לפני שאת משחררת הצהרות שווא לחלל.

      • אירינה

        אני פשוט זוכרת טור שבו נכלל התיאור הזה של החבר הנכה , ולא מזמן, משהו כמו בחצי שנה האחרונה. לא התכוונתי להאשים שמחזרתם ביודעין, חבל רק שקארין לא מצאה לנכון לידע אתכם. איך את בדקת את עצמך דרך אגב?

    • הנעלמת

      זו קארין ממחזרת, לא “בננות”.

      • שירלי

        לכל כותב השקפת עולמו וסגנונו האישי. עפ’י ההערה שהועלתה כאן אפשר לומר שכל כותב ממחזר את עצמו. אני באמת לא מתכוונת להכנס כאן לויכוח המיותר לגבי הנושאים אבל צרות העין שמגלים הגולשים כלפי הכותבים בזויה בעיני. כותבים מקצועיים כותבים לאתר ללא תשלום, אם את חושבת שגם את ראויה האימייל שלנו מפורסם למעלה.

  10. ג'וליה

    בלי קשר לעניין הממוחזר-או-לא-ממוחזר, יש לי הרגשה שמדובר כאן במלחמה לא רלוונטית. נורא תמוה בעיניי לעבור שוב על טקסט כזה, עם ה”קווים-לדמותו”, של משהו שקארין קוראת לו “גבר חלומותיי”. ממרומי גילה של קארין, זה מתחיל להיות לא רלוונטי ולא לעניין הגישה הזו של האישה המושלמת מול גבר אגו-מניאק.
    גישת ה”אנחנו-הנשים-נגד-אתם-הגברים”, (ונועה בוודאי תסכים איתי) אמורה להתמסמס בשלב זה של חייך. או שאת באמת חושבת שתצליחי לעשות אהבה עם מה שאת רואה כאויב?
    אני לא מוצאת שום סיבה הגיונית למה בחורה שעומדת על דעתה, בגיל המתקרב ל- 30, תמשיך לשחות בביצה הטיפשית הזו של ההיקשרות אחר הגבר המאצ’ו, המבריזן, הקר כקרח והאשכנזי הנפוח מחשיבות עצמית (מה זה קשור?)… זה רלוונטי בדיוק כמו לטעון שכל מה שבחורה רוצה זה להתחתן וללדת, וכל מה שבא עם זה.

    אנליזה לא תעזור כאן. לא בגלל שאת מקרה אבוד, חס וחלילה, אלא רק בגלל שהפתרון פשוט משאת חושבת – זה לא עניין של אם אוהבים אז מתגברים על הכל, זה משהו הרבה יותר בסיסי מזה – זה להבין שאין דבר כזה, “דילן מבברלי-הילס”, הרגיש והמאצ’ו,
    Whatever THAT means
    זה לצאת מתבניות ההתאהבות של גיל 17 או של גיל 25 (התבנית דיי חופפת, לצערנו) – את צריכה להבין עם עצמך מה את צריכה ולחפש את זה בלי פשרות. את *בטח* לא צריכה אגו מניאק, ואת *בטח* לא חושקת בקוביית קרח מהלכת, וגם לא נראה לי ש”לא מסוגל להתאהב” שווה את הדיגדוג בלב. אין דבר כזה “לא מסוגל להתאהב”. הוא פשוט לא מאוהב *בך*, זה משהו אחר לגמרי, ועל אחד כזה לא מבזבזים זמן. מוציאים צו פינוי, ומייד.
    תהפכי את הפרמטרים הטראגיים שלך, כלשונך, לפרמטרים הגיוניים – לפי דרישות הלב שלך. אני צופה הצלחה גדולה.

    • מלך ארגמן

      ג’וליה יקירתי-שוב אני מוצא עצמי נאנח מנחת ומהסכמה בעת קריאת תגובותיך באתר זה.
      בתור אחד שבד”כ קורא אך שומר על שתיקה, מצאתי לנכון לפרגן לך בפומבי,ולקוות שתמשיכי
      להציג את מישנתך הסדורה והכל-כך נכונה.
      חיוך ותודה.

    • יוסף וואחד

      יש גברים שלא מסוגלים להתאהב. יש בהחלט

      • ג'וליה

        יש…. נכון. אז לא מצפים לשנות אותם, ולא מכניסים אותם בכוח למערכת יחסים.

        • ג’וליה גוליה
          אני ל א מאחלת לך שהגבר הבא שלך יאמר לך -“אני מתאהב מזה בקלות אבל לא יודע ,אני פשוט לא מצליח להתאהב ב ך.” לא נעים אבל מה לעשות.
          ולך קארין עזבי אותך מהאשכנזים לכי על ג’ו(המבתק כמובן) יש שמועה שהוא מחכה לך בזרועות
          < ורגליים>פתוחות
          אז מה ג’וליה……מי מחכה לך?

          • הביזון המטורף בשיחים

            דווקא נראה לי יותר שקארין ארד וג’וליה יכולות לעשות חגיגה קטנה יחד, בלי לשבור שיניים ואת הלב על כל מיני גברים טמבלים, שכן יכולים להתאהב/להתחייב וכאלה
            כדברי עמליה זיו בשיר “נשים כותבות שירה”:
            פטמה נוגעת פטמה
            עור סמרמר בעור סמרמר

          • יואב באמסטרדם

            לצערי אצל הרבה אנשים, גברים ונשים, יש העניין של “לשבור את ההתנגדות”, כפי שאמרה יעל, שכבר ציטטתי אותה כמה פעמים – “אני רוצה מישהו שיהיה בהתחלה מאצ’ו שלא אכפת לו, ורק אח”כ מבויית”. זה תמיד הזכיר לי את השיר “אלה” עם אופנוע חדיש. נו, אז אתן באמת רוצות להיות כמו אלה?! וככה נשארים כל הגברים הרגישים והאמיתיים בצד כאשר האופנוען המזוייף מתיז סילון של חד תחמוצת הפחמן עם שיערה המתנופף.
            אז גם קארין, בתור מיני-סלבריטי, מנסה להשיג משהו “ברמתה”, כלומר מישהו שיתנגד, מישהו שישחק אותה. לפני שנתיים היתה לי שנה כזו, שבה הייתי “לא-אני” אלא מישהו אחר, ואכן היכרתי הרבה מאד, אבל אף אחת לא היתה באמת מאלה שרציתי. ובטח אם עברו כאלה שכן, אז לא שמתי לב, ומה שיצא מזה, זה מה שקורה לקארין: הרבה תסכול, וגרוע מזה, הרגשתי שאני לא יכול לגרד לעצמי את השכבות, שאני לא יודע מה אני בעצמי רוצה והרגשתי כמו צופה בסרט על חיי, במקום השחקן הראשי.

            מאז הפסקתי להכנס למיטה (ולשירותים בפאב) סתם, מאז שלמדתי מחדש, שאי אפשר להשוות יחסים עם רגש ליחסים בלי. אז יש לי פחות, הרבה פחות, גם מתוך בחירה, אבל כל נשיקה קטנה וכל חיבוק טעימים מחדש ולמדתי מחדש להינות מהדרך.
            וכשעושים את מה שבאמת רוצים בחיים, מה שממש רוצים בפנים, אז יש הרבה יותר שליטה, אז אפשר לדעת מיד אם האדם שמולי הוא מה שאני רוצה או לא. ואז יש הרבה יותר שליטה בחיים והרבה יותר הסכמה וקבלה ואהבה.
            השאלה הקשה שנראית קלה, קארין, שאני ממש לא בטוח שאת שואלת את עצמך היא
            “מה אני רוצה?”
            וללכת עם זה.
            (יואב מברלין-ניו-יורק)

          • ג'וליה

            תמי יקרה, אני לא מחכה לאף אחד, ואני לא מצפה מאף אחד שיחכה לי. ותודה על ההתעניינות.

          • שרמוטה פוריטנית

            כי אני דווקא שמעתי סוג אחר לגמרי של שמועה על ג’ו: כזו שמעמידה את יכולת הביתוק שלו, *ואת קיומו בכלל*, בספק גדול מאד!

            • בלגניסטית מהעבודה

              תחושת בטן חריפה + הצלבת נתונים מאששת את השמועה
              כי ג’ו הנחשק הוא פיקציה , אלתראגו שלאיש חכם ומוכשר באמת , כפי הנראה מתוסכל קצת משיגרת נישואיו.

        • בדיוק, ג’וליה, ב ד י ו ק

    • אכן ג’וליה, אני מסכימה איתך.
      אהבה
      לא מלחמה.

  11. מיכל עלק

    זה בכלל לא בטוח שזה עובר עם הגיל, וגם התובנה של הדפוס האישי נשארת לרוב באזור התובנה, בעוד עצמותיך אומרות שירה, שעוד תהפוך לקינה ונהי. זה השכל שנשאר בחיפה בעוד ליבך, או נכון יותר בעצם, דפוסיך הרגשיים והחורים הראשוניים בנשמה שלך, מבלים להם חופשת שיזוף באילת, ממנה הם יוצאים שרופים מידי וכואבים מידי.

    שפעם, למרות כל ההבנות והגיל המתקדם, היה לי את המיתולוגי ההוא, הזכור לרע, “אל תדברי על אריק”. “יאללה, יאללה, מי מדברת עליו בכלל. מטאפורה, נו..” ואיך, ישר על ההתחלה ראיתי שהאיש לא יודע לקבל אהבה. הוא והנכות הרגשית שלו, הדימוי העצמי הדפוק שלו, וכל השריטות האלה שהוא כבר נשרט, איך יכול בכלל להיות שמישהי תאהב אותו יותר משהוא אוהב את עצמו? מה זה אומר עליה? אה, אה!!! נו בטח, הוא הרי יודע שהוא אדיוט, ככה שרק אימבצילית גדולה ממנו יכולה ככה להוקיר אותו.

    ואני עם כל השכל הזה, וכל הקריאה נכוחה של המפה הזו.. ומה? מה את חושבת? בטח ובטח העתרתי עליו את כל האהבה הזו, כל ה”תראה, תראה, איך שאתה נהדר ונפלא, וכמה יפה האיש הזה שבך”. חכמה אך אימבצילית. מפגרת אופטימית, עם תפיסת מציאות משובחת אומנם, אבל עם יכולת מקבילה מופלאה לארגן לי את הדברים ככה שהם יתאימו לי. “כשהתלמיד מוכן המורה מגיע” והנה, הנה, אני אהיה המורה שלו לשפת האהבה. אצלי אתה תאהב את עצמך, ברורררררררררר?!?

    מפגרת. מושלמת אפילו. שלא ראיתי איך זה בעצם שלקחתי את כש”כשהמורה *מוכנה היא חושבת* שהתלמיד הגיע” וניסחתי אותו מחדש לפי הספר שלי.

    ואיך פתאום ככה נפלה עליו האהבה שלי, ואיך פתאום שפה שהוא לא מכיר, ואיך פתאום סידורים מוזרים כאלה. “אותי את אוהבת, אותי? את בטוחה בזה?” ואיך שזה מבהיל, הבהיל, הרחיק במקום לקרב, חצה במקום לגשר. “אותי? למה בעצם…”?

    וככה וככה ועוד ועוד, וכל ההתדיינות הזו הלא מודעת בינו לבינו, ואהבה שהוא לא מכיר ולא מדבר, ולקחת אותה שווה פחות. “אותי? את בטוחה שאותי..?” ו”איך זה שאת? ואולי בכלל זה משהו בך, שככה אוהבת..”? וכמו שאני רואה את פני הדברים, וכמו שהמחשבות שלו שקופות לי, וכמו שאני מרגישה אותו מתמוסס לי, וככה אני, כמוך קארין, “אצלי הוא ילמד ללכת”.

    למד. בחיי למד ללכת. הנה, עובדה. בכוחות עצמו הלך. לבלי שוב אפילו. צדק. וואלה הוא צדק. רק אימבצילית יותר גדולה ממנו היתה יכולה לעצום ככה את העיניים לרווחה.

  12. בועז כהן

    חמישים ומשהו תגובות וכולם התעלמו (משום מה) מהחלק היותר פרובוקטיבי בטקסט של קארין ארד (חוץ מאחמד הערבי האמיתי, שגם החליק אותה בחיוך סלחני), בנוגע לנכה המשותק ממתניו ומטה, חולה הפוליו

    זו אולי אמורה היתה להיות בדיחה, סוג של הומור כזה, כמו האחים כהן ב”ביג לבובסקי” (ג’ון גודמן שם מתעקש שהנכה לא נכה ושולף אותו מכסא הגלגלים ומשליך אותו על הארץ), אבל לא נראה לי שמי שהיה אי פעם קרוב לנכה, מסוגל להינות מההומור הזה.

    כאילו לא מספיק שהמדינה הזאת אטומה ומרושעת וחסרת כל רגישות לנכים שהיא בעצמה מייצרת (במלחמות ישראל ובכבישי ישראל)?

    • בועז כהן

      יש דרכים שונות להביע את הייאוש הקיומי ולבטא את חוסר היכולת להשיג סיפוק, להגשים מטרות בחיים.
      אני לא משוכנע ששימוש בטרמינולוגיה קיצונית – השואה, שיתוק ילדים, מלחמות – תורמת להבנה של יחסי גברים נשים ושל המנגנונים שמפעילים אותנו ברצוננו להגשים מטרות, כמו להשיג אהבה ולהקים משפחה

      אני עדיין זוכר את הניסוי בטכניון, שבמהלכו שאלו סטודנטים לפיזיקה שאלה מסובכת במתמטיקה, שדרשה חישוב של צינורות, שבהם צריך להעביר דם של ילדים, ממקום למקום, ואף אחד לא קם והתקומם כנגד השאלה עצמה, אלא כולם שקעו מיד בחישובים הנדסיים

      • עליסה בארץ התלאות

        בועז,
        באחת מהכתבות הקודמות באתר הזה, אני לא זוכרת מי כתבה, או על מה הייתה הכתבה, מכיוון שיצאתי משם עם כאב ראש אחד גדול. התובנה העמוקה של כותבת הכתבה ההיא, (אני אנסה להיזכר בשמה), נגעה כמדומני לחולי נפש.
        ניסיתי להסביר לה שחולי נפש הם חולים, ושהיא כנראה לא מכירה חולי נפש. (שוב – אני כמעט משוכנעת לחלוטין שהיא השתמשה בביטוי חולי נפש, עבור כתבתה על עניינים שבינו לבינה. חולי הנפש שימשו בתפקיד חולה הפוליו בכתבה זו).
        ניסיתי וניסיתי, ומי לא בא?
        במשך כמה וכמה תגובות שלי, ניסיתי להסביר לה שאני לא צוחקת, שאני נוטלת תרופות כדי להקל על מצבי הבריאותי, (מנת חלקי במקרה אינה פוליו) והיא לא קלטה שאני מתכוונת לכך ברצינות, עד שהיא קלטה ולא ידעה את נפשה מרוב צער . הא הא. היה לי הרושם שהיא הצטערה על בזבוז תגובות מעניינות יותר מאשר של מוגבלת שכמותי, שהטרידה אותה בעניינים שכאלה.
        בקיצור – שילכו להזדיין כולם, עד שיתקלו מקרוב במישהו עם מגבלה שלא תלויה בו. ובאמת מכל הלב, אני לא מאחלת את זה לאף אחד. (את המגבלה, לא את הסקס)
        מסתבר פעמיים ששתי כותבות לא מייעדות את כתבותיהן אל מי שלא נמצא במשולש היפה והמושלם, ועוד משהו שלא עולה במוחי כרגע. רגלי הכותבת הזו כנראה לא נגררות על הריצפה במקרה הטוב, והיא כנראה לא ישובה על כיסא גלגלים כמו שכנתי היפהפיה, חולת פוליו, שנדבקה מביתה, כשביתה נולדה. זה יכול לקרות לכל אחד. (הבת דרך אגב יפהפיה, ללא כסא גלגלים).
        דרך אגב, כבר כשקראתי את המאמר הזה חשבתי להגיב על עניין הפוליו, אבל אמרתי לעצמי, שהתמונות שעל קיר ביתי יבינו יותר על מה אני מדברת, אם מלכתחילה הכותבת לא השכילה לא להשתמש במגבלה, שלא מבחירה, על מנת לשתף את הקוראים בעלילותיה עם בן זוגה.
        יפה בכל זאת תשומת הלב שלך.

        • ג'וליה

          ואני מקווה בשביל קארין, שאחרי שתיגמל מגברים שלא-רוצים-אותה, שתתפנה להיגמל מחוש ההומור הביזארי שלה (ואני ממש מתאפקת לא לומר משהו חריף יותר) בנוגע לנכים ובעלי מגבלות – גם להביא אותה בקטע חוש-הומור-סרקסטי-עלק על אי תיפקודו המיני של אדם חולה פוליו, לא ממש מוסיף לחן שלך.
          ועל אחת כמה וכמה אם באמת מדובר בקטע שכבר השתעשעת בו בעבר בטור אחר שלך, כמו שאמרו כאן באחת התגובות.

          • עליסה בארץ התלאות

            אני מתארת לעצמי שתודה על התמיכה.
            אני לא יודעת אם הייתי אמורה להגיב, אבל תודה בכל אופן.
            (את הכתבה השנייה שנקבת בה לא קראתי. מי היה בעל המום בר המזל שם?)

    • אחמד הערבי האמיתי

      סוף סוף
      ומה לעשות
      אני כמו שאתה יודע מסתכל על זה
      מהצד השני
      אני רואה את הבריאים
      ועדיין עוד לא ניצלתי את האופציה
      להביא להם בראש בגלל זה

      וחוץ מזה מזמן לא
      שלחת לי לאיימייל
      מבחר חדש של דיכאונות בצלילים

      • בועז כהן

        חוץ משלושת אלבומי החובה של ניק דרייק, שזה עתה יצאו בהדפסות מחודשות, וכולם על תקן התנ”ך, מילון עברי-עברי והאנציקלופדיה בריטניקה (כדאי שיהיה בבית) יש כמה דברים מעולים עכשיו בחנויות:
        1)
        דייויד גריי, “סולם לבן”. חיבור בין ג’יימס, ואן מוריסון ובוב דילן, עם סאונדים קצת אלקטרונים.
        2)
        פיקצ’ר סנטר, להקה שנולדה מ”נורת’רן פיקצ’ר לייבררי” (שנולדה מ”מייס פילד”, עכברי השדה), ובקיצור –
        PICTURE CENTER
        מלנכוליה אנגלית משובחת, זמרת עם קול שביר-מלטף, גיטרות קוקטו טווינס, חצוצרות באך גבוהות, הרבה אויר קריר וריח של שדות ירוקים
        האלבום נקרא
        The wonders of GOD’s heaven & earth
        3)
        Porcupine Tree
        “Lightbulb sun
        הלהקה הכי גדולה בעולם, בעיני, עם אלבום חדש ונפלא, פסיכדליה, שביבים של רוק מתקדם, פולק אנגלי, הרמוניות קוליות, מלודיות שהן שיקלול המורשת האנגלית
        ומומלץ גם הקודם, “Stupid Sun

    • המלכה האם

      לבועז כהן: אני מסירה את הכתר לכבודך. כל הכבוד לך,ה רגישות שלך יוצאת דופן ונדירה

  13. עליסה בארץ התלאות

    שלום לבועז, ג’וליה והיתר

    נכון שזה נורא יפה מצד קארין שהיא התייחסה למילותנו החמות הנוגעות לפן מסוים של כתבתה?

    לא ציפינו לכלום נכון?

    אבל סתם בשביל הבידור, זה דיי משעשע, נכון?

  14. הכבשה השחורה

    כמו שסיימת את הכתבה ככה צריך להיות בחיים. נקסט. הלאה. אף פעם לא להתייאש בגלל בחור אחד שעשה את המוות. מישהו שלא מזיין זאת בעיה, אחותי (לצרה).

  15. קארין

    דבר ראשון, מי שמשתעמם זו בעיה שלו בלבד, וזה לא משעמם גם אותי אלא אם כן הוא יחליט להתנקש בחיי. דבר שני, אולי הגיע הזמן שכולכם תבינו שאנשים לא קיימים בעולם כדי שתיכנסו להם בצורה, שאני לא כותבת כתבות כדי להתייעץ עם אנשים שאני לא מכירה, ואם אתם כבר חייבים לייעץ ולבקר באופן לא רלוונטי במקום לקרוא ולחשוב או פשוט להתעלם, אולי כדאי שתקחו בחשבון כמה אקסיומות: 1. בקשר אלי, לרוב אין לכם מושג על מה אתם מדברים- חוץ מאחמד שאומר את אמירותיו בצורה כל כך יפה שגם אם הוא מבקר אותי אני יכולה לקבל את הביקורת, כי היא מגיעה ממקום טוב של הערכה בין בני אדם ולא ממקום צר ומורעל.
    2. פוליטיקלי קורקט לא מעניין אותי ולא יעניין אותי ומי שנפגע מהשימוש ההומוריסטי בפוליו כנראה בחר להיפגע, בדיוק כמו שכל כך יפה אמרתם שאני בחרתי להתאהב במישהו שלא אוהב אותי (הפורום של לנדמרק). ובאשר לכל התלונות שלכם, באמת שאין לי מה לעשות איתן. אני לתומי חשבתי שהפורום הזה מיועד לדיונים ביניכם כאשר הכתבה או הקטע משמש כטריגר- לא ידעתי שאני אמורה להיות הנושא של תשעים אחוז מהתגובות.
    בקיצור נמרץ מי שנהנה, צחק, בכה, קיבל משהו, הזדהה- אחלה. מי שלא, חבל לי בשבילי, אבל מי שבחר לזיין את המוח בשם בדוי ובחרון אף- בעיה שלו בלבד וחבל שהוא לא יכול לחסוך מאיתנו את קשקושיו הצדקניים, המרושעים, וחסרי האחריות. אז אתם ילדים טובים שמשפילים עיניים ואומרים “אני מצטער” כשמישהו מת” ובוכים בעמוד האש, וכמובן אסור להתבדח לידכם על נכויות. סליחה מעמקי נשמתי. מצד שני, צדקנים חביבים, אם באמת הייתם רגישים כל כך למצב רוחם של נכי הפוליו הייתם רגישים גם לרגשותייהם של אנשים עם רגליים מתפקדות- רגישות לאנשים היא לא דבר סלקטיבי. אולי אני בוטה, אבל מעולם לא פגעתי ברשעות באף אחד, ואני לא מרגישה רע עם עצמי אפילו טיפה על המטאפורה, כי היא התאימה לי והייתי עושה את זה שוב. אני משלמת מחיר גבוה על חשיפה, ואני מתכוונת לשאת בתוצאות של מה שבישלתי לעצמי, אבל אני לא משלמת ומעולם לא שילמת מחיר על צביעות וטמטום. והפעם תחשבו אתם קצת.

    • ג'וליה

      “אז אתם ילדים טובים שמשפילים עיניים ואומרים ,אני מצטער, כשמישהו מת, ובוכים בעמוד האש…”
      אין לך גבולות.
      את לא בוטה, קארין. ואת לא “לא-פוליטיקלי-קורקט” את סתם. סתם. ועדיף היה שתלמדי משהו מהתגובות במקום לנסות להוכיח בכוח שאת צודקת, ושאת עומדת מאחורי כל מילה הזויה שלך, ושאת לא “צבועה”. בטח, את לא צבועה ופה כולם צדקנים…. שמענו, שמענו.

      • שירלי

        ג’וליה יקרה,
        מה פשר ההתקפה הזו? מאיפה הבוטות? אולי תנסי ללמוד את משהו מהתגובה של קארין?
        לעבור על התגובות האישיות והזועמות שהופנו לקארין אישית (בעיקר אלה שמנתחות לה את האישיות ומסדרות לה את החיים) לא עושות טוב על הבוקר עם הקפה, ולא בכלל. מעט רגישות לא תזיק כאן לאף אחד.

        • ג'וליה

          אני לא מבינה את השיטה של קארין, אחרי שהיא מביאה אותה בהומור על מיגבלות פיזיות, היא גם ממשיכה הלאה….
          את יודעת מה? אני אפסיק כאן. למה? כי יש גבול. כי גם לקארין צריך להיות גבול.
          אז לא יהיה לה טוב על הבוקר עם הקפה, סו וואט?
          אני יכולה לעבור שמונה פעמים על התגובות האישיות כלפי קארין, זה לא משנה את העובדה שכל מה שהיא אמרה בתגובה זה כמה שהיא צודקת, לא משנה מה, ומי שהחמיא לה – מביא את המחמאה כמובן ממקום של *הערכה*, ומי שלא – מן הסתם מביא את הביקורת ממקום *צדקני*. לא “חשוד” קצת?
          ודרך אגב, קארין לא לקחה בחשבון שמתוך קהל הקוראים כאן יכול להיות מישהו חולה פוליו.
          אז אני בוטה? יופי. אני בוטה וקארין עלק מזלזלת במי שמצטער על מות חבר ובוכה ב”עמוד האש”. את יודעת מה? אני שמחה להיות בוטה, אם זו הקונטרה שלי.

          • פנחס מהשק"ם

            במקום לריב ולמשוך בשערות, למה לא תבואו לשבת לפנחס על הפנים
            פנחס עשה סטאז’ בליקוקים על סוכריות קוג’אק שיש פה בשק”ם

            ואחרי הליקוק פנחס הופך ועושה ימי הביניים בתחת

  16. קארין

    אם יש לך דחף בלתי נשלט לחנך ולהטיף לאנשים שאת לא מכירה. יש לי שאלה- האם את חולת פוליו? אם כן, הרי ברור לך שההתייחסות למחלתך לא היתה אישית אלא בהומור ואל תיעלבי. אם את לא חולת פוליו, ג’וליה, וגם אין לך אף מכר קרוב שהוא חולה פוליו, הרי שאת צבועה, קרציה ומשועממת. מה גם שיחד עם זה שאני צוחקת על נכויות של אחרים אני גם צוחקת על הנכויות שלי, ואולי באמת אין לי גבולות, אבל לא את תחליטי אם זה טוב או רע. למה שאני אשים לעצמי גבולות? אולי את תיפטרי מכמה, מה דעתך? ואם את כל כך בטוחה שדרך החיים שלך היא הנכונה אני מזמינה אותך לרדת מהעץ שלך, ותיזהרי לא לשבור רגל כי בלי לשים לב נתקעת ממש גבוה. אין לך יותר כבוד לנכויות ולכאב של אנשים מאשר לי ואולי אפילו פחות- ולראיה קראי שוב את הטקסטים של עצמך.

    • ג'וליה

      מה את יודעת….
      ודי לחכימא ברמיזא.

    • תל אביבית מחייכת

      לא חבל להרוס את זה בתגובות לנשים קטנות?!
      לי חבל.
      את מקטינה את עצמך.
      אני רואה אותך לפעמים בקינג ג’ורג’, או בשינקין, הולכת כאילו הרחוב שלך, מפגינה בטחון עצמי, שאני לא יודעת אם קיים שם באמת או שהוא סתם מגננה.
      כמה את יפה.
      כמה פעמים רציתי לגשת ולהגיד לך שאני קוראת אדוקה,
      שאני אוהבת את הכתיבה שלך, ומזדהה עם הרבה ממנה.
      לא ניגשתי,
      את לא היית נגישה מספיק.
      חולצה שחורה, כתף חשופה, מבט מיליון דולר, הרחוב שלך,
      העולם שלך.
      מאחלת לך אהבת אמת,
      מאחלת לך להיות מאושרת, להישאר יפה ומחוייכת,
      ולא לענות לתגובות שמורידות את הכותב, אלא מעלות אותך.

      שלך באמת,
      תל אביבית.

  17. חשבתן אולי על אפשרות אחרת?
    ראו את הפריזאים/פריזאיות אלופי האהבה. מתחתנים להביא משפחה, ואהבה תמיד מוצאים בחוץ. כי זה ידוע גם מהביולוגיה שאהבה לא נמשכת יותר משלש שנים, אם זה מטורף, ושלשה חודשים אם זה רגיל
    אז למה לחנוק את ענין הבית?
    תראו את כל הנשואים , הם עושים זאת אחרי גיל 40, אז למה לא מההתחלה? ובלי מאחרוי הגב בבקשה
    שזה יהיה לגיטימי לחלוטין
    יש בעל ויש מאהב גם
    הבעל נשאר המאהב מתחלף
    ובאו ימי גן עדן לנשמה.

  18. הקציצה

    קארין וג’וליה היקרות,
    אני מקווה שתגובתי תגיע אליכן, גם אם באיחור.
    קראתי את כתבתה של קארין ונהניתי. אני מודה שתשומת-ליבי הופנתה אינסטינקטיבית לחולה-הפוליו.
    אני עצמי נחשבת נכה למרות שאין לי כלום משותק או קטוע. אבל בזמן שילדתי את בני הלך לי שיווי-המשקל ואני לא הולכת. כמו שמישהי כאן כתבה, גם אני יפה, ויותר מזה – חכמה, מוכשרת וכן, צנועה להחריד…
    אחד ה”תותחים” הכי כבדים שיש לי הוא ההומור – וזה בכלל לא קשור לכמה אני בוכה כשמישהו מת לי, אני טיפוס מאד רגיש. אבל כל אחד מתאבל בצורה אחרת, ולפעמים גם צחוק הוא צורה של אבל. אני חושבת, שהצחוק גם מרפא, ויש לי הוכחות.
    תאמינו לי, עברתי דברים קשים (ביניהם גם גירושים, ואני רק בת 27) ולדעתי מה שהציל אותי היה החיוך והצחוק.
    כן, צריך רגישות. אני לא מאמינה שדברים כמו שכתב, למשל, בועז כהן (שאני אישית קרועה על התגובות שלו) נאמרו מתוך “צדקנות” – לטעמי זאת היתה רגישות גרידא, והיא היתה במקום.
    אני עצמי צחקתי אבל יש גם כאלה שלא. צריך לכבד אותם.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *