שבעת מדורי גיהנום?

על השטיח האדום

נשיא מדינת ישראל מואשם באונס. אני חוזרת, נשיא מדינת ישראל מואשם באונס. רק לפני שנתיים הופעתי בבית הנשיא, באירוע שארגן “מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית” ושרתי על קורבנות האונס. במסיבת קוקטייל של אחר הצהרים, עם אוכל משובח והמון עיתונאים, הפך תרגיל הפרסום למקרה כה אירוני לנשיא, שהחליט לקיים את האירוע במשכנו. הנשים, כמובן, רצו לקדם את נושא זכויות האישה. הנשיא, כנראה, רצה לזקוף עוד כמה נקודות לזכותו. הצליח לו, עד השבוע.

לנגב עלינו את הרגליים

ההחלטה שהתקבלה להגיש כתב אישום נגד הנשיא קצב פשוט ממשיכה לחשוף את היחס אלינו הנשים. רק לפני הכותרות האלו בעיתון, היו ההטרדות המיניות של רמון, ולפני זה, סיקרו את פרשיות השוחד, ולפני זה, הייתה עוד איזו שטות שאני כבר לא זוכרת. קשה לי לעקוב אחרי המזימות והתככים, שמקיימים אותם אנשים, שנבחרו לייצג אותנו בתור מדינה דמוקרטית.
די, בא לי לטוס לאירופה. שם החדשות היחידות שאשמע יהיו על חתול שנתקע על עץ. הרי בואו נודה בזה, מבחינה חברתית, מדינת ישראל שוקעת יותר ויותר בבוץ. אבל מה הפלא? כמו שאותו פתגם חכם אומר, “הדג מסריח מהראש”. איזו מן דוגמה חיובית אנחנו מקבלות, כשנבחרי העם עושים מה שבא להם, מבלי להתייחס לאנשים ה”קטנים” ששמו אותם בתפקיד האגו-טריפי הזה?

ציפור או ציפורה?

עכשיו שאני חושבת על זה, אולי זו הסיבה שיש כל כך הרבה הטרדות מיניות במקומות העבודה. אולי בגלל זה אנחנו, כנשים, מפחדות להתלונן כנגד מעסיקנו, מתוך החשש להיחשף ובסוף לא לשנות כלום. הרי זה ברור שנשיא המדינה, מלבד המבוכה שלו, ימשיך לחיות חופשי כציפור עם מספיק כסף שיכלכל אותו לכל החיים, וזה כל כך ברור שהוא לא ישהה אפילו דקה מאחורי סורג ובריח. כי מה לעשות, כמה שיש לך יותר קשרים, כך אתה יכול לאנוס מבלי באמת לשלם על מה שעשית. אולי יהיה קצת קשה יותר להסתכל במראה, אבל עונש? עשו לי טובה. אם אב שאנס את ביתו במשך שנים מקבל את אותו גזר דין של מסטול שנתפס עם מריחואנה, איפה הצדק פה?

אין לי ארץ אחרת

לפעמים אני כל כך רוצה להאמין שאפשר לשנות את המציאות. זה לא עולה על הדעת שיסתובבו בינינו אנשים מרושעים. אנחנו מדינה מודרנית ונאורה, אולי נתחיל להתנהג כמו אחת? אבל אז מגיעה עוד כותרת ואני אומרת לעצמי: למה לטרוח? הרי כלום לא ישתנה פה. אלפיים שנה חיינו בגלות, עברנו טרור ושנאה, הגענו לגיהנום וחזרה, והכול בשביל מה?


מאמר על פרשיית חיים רמון

על הכותבת שירי רבר

ילידת 1981, מתגוררת בתל אביב. הוצאתי ב - 2005 אלבום ראפ-רוק בשם אמ.סי שירי - "נסיכת המיקרופון" תחת הלייבל של קובי אוז-לבנטיני.הכתיבה שלי מתעסקת בנושאים חברתיים בכלל, ובנשים בפרט. הסינגל הראשון מהאלבום הוא "מתי תחייכי", שעוסק בנפגעות אונס.האתר שלי:http://www.mcshiri.com

תגובות

  1. אני מסכים איתך בכל הטענות פרט לאחת: את באמת חושבת שבאירופה המצב טוב יותר? לא מזמן נחשפה רשת מאורגנת וענפה של פדופילים!!! גם שם זה הגיע לדרגים בכירים, וגם שם הבושה גאתה.

    ומה בחדשות היומיומיות, את שואלת את עצמך? סתם, מהומות של מיעוטים, צלבי קרס וכתובות נאצה על בתי כנסת ועוד חתולים על העץ.

    את צודקת. המדינה שלנו מסריחה, אבל כשהבית מסריח מנקים אותו וזורקים את הזבל, לא עוברים דירה. ויש עוד כמה אנשים טובים כאן, ששווה להתאמץ בשבילם.

    • שירי רבר

      אני לגמרי מסכימה. יש כל כך הרבה אנשים טובים פה, ובסך הכל, אני מאוד אוהבת את ישראל. אבל כשיש דברים שמפריעים לי וכל כך קשה לשנות אותם, לפעמים אני פשוט רוצה להרים ידיים ולטוס מפה. כמובן שעשיתי זאת כמה פעמים וחזרתי…

  2. עוד גבר

    הבעיה בין היתר היא שאנחנו חיים עם “סטנדרטים כפולים” משהו. זה לא בא בשום צורה או אופן להצדיק מעשה פסול מוסרית או חוקית, זה מנסה, אולי, להסביר את הרקע. מצד אחד, יש לא מעט מתירנות מינית בהרבה מובנים (בהשוואה למשל לחברות שמרניות יותר שבהן לנשים יש בד”כ פחות זכויות) למשל: בגידה מחוץ לנישואין (ולצורך העניין לא נבדיל כרגע אם הבעל או האישה בוגדים) היא בעיני (וכנראה שלא רק בעיני) מעשה פסול מוסרית, אבל , כמדוני(?) זה לא אסור בחוק (האזרחי) אצלנו. מצד שני, במקום עבודה, כמדומני(?) אמירה(!!) לא מוצלחת עלולה להחשב לעבירה. הראשון “מותר”, השני אסור. מה יותר לא מוסרי? אני משאיר לקורא/ת להחליט.

    הבעיה לדעתי היא קודם כל בעיה מוסרית. ראשית, יש להסכים על מערכת כללי מוסר (דוגמא למערכת מוסרית: חוקי התנ”ך (עשרת הדברות, למשל ועוד)), שנית, יש לשנן את כללי המוסר (חינוך) מגיל צעיר. שלישית, יש להיות קשוב למצוקות ובעיות של כלל הפרטים בחברה (ולא רק של קבוצה כזו או אחרת) ולנסות לפתור אותן בכפוף לכך שהן לא פוגעות (פגיעה ממשית) בפרטים אחרים, אז גם יותר קל לאכוף את כללי המוסר. רביעית, יש לבדוק (רצוי מראש) איך המערכת המוסרית-חינוכית-אכיפתית עומדת במבחן הזמן של דור אחרי דור. גם אז כנראה לא תפתרנה כל בעיות המוסר, אבל אולי תהיינה פחות בעיות… 🙂

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *