למה יש בנות שיכולות לשאוג ולהיות סקסיות ואילו היתר מעלות סומק? קורן דור על הבטחון העצמי מיני

שיעור גניחות למתחילות

המורה מיטל

עשר בחורות בחדר, אחת מתחילה להתפשט, השנייה משחקת עם ויברטור והשלישית (אני) לא יודעת היכן לקבור את עצמה. הלוקיישן הוא מסיבת הרווקות של איזו חברה שמתמסדת, השעה חצות בליל שישי, החבר שלי מוריד בירה בבר ואני כאן בשביל לענג את עצמי.
חם בחדר, מתוח וסרטי הפורנו שרצים בצד לא מעלים רטיבות אצל אף אחת. כולנו מבועתות. למעשה, מאז חלפה טראומת שיעור חינוך מיני של כיתה ו’, לא יצא לנו לשמוע כוהנת מין בפעולה. אז זו היתה בלהה, גרושה טרייה, שני זאטוטים ושפם דק. היא גלגלה בידיים קונדום והלבישה אותו על איבר ענק מפלסטיק. כיסינו את העיניים, צחקנו מבושה וקיווינו שלעולם לא נפגוש איבר כה גדול ומתוח. ועכשיו? יותר מעשור אחרי ועדיין לא למדנו להתחבר לצד היצרי שבנו. אולי במיטה אנחנו בעד, אבל כשזה נוגע לדינמיקה קבוצתית במדעי הסקס, פדיחה.
הגרסה העכשווית של בלהה היא מיטל, טיפוס קופצני, מהסוג שקראנו לו ‘הנותנת’ בתיכון. עכשיו היא עושה מזה קריירה, מהגסויות של פעם, מהפלירטוטים עם גברים, מהסטוצים תוצרת הברים. אם בתיכון הזדעזענו מבנות כאלה ופיללנו שלעולם לא נהיה מוקצות כמוהן, היום אנחנו משתוקקות לדעת וללמוד קצת תעוזה. בבקשה ממך, שרמוטה, תגלי לנו איך יצאת כל כך מוצלחת! היוצרות התהפכו ומיטל מסופקת לראות נבחרת חננות מושבעות כמונו עושות ביד לבובת כרוב ומתרגלות גניחות למתחילות. אחר כך היא תקליט אותנו ושבוע לא נישן שמא מישהו בעבודה יגלה שיש לנו נשמה ובמיטה היא גם צורחת.

פריג’ידיות או סתם פחדניות?

החבר שלי מבסוט מהערב הזה. הוא מצלצל בלי הפסקה, בודק מה למדתי ומפנה את הזמן להתנסות ראשונה. האמת שמאז ומתמיד חשבו עלי גוש קרח. אולי כי גדלתי באנגליה, אולי כי לא גדלתי עם אבא, אולי כי יש לי שורשים פולניים ואולי כי אני לא בטוחה שפריג’דית היא באמת מילה גסה. אז לא הפגנתי תשוקה בפומבי, אז לא דיברתי בקול רם באוטובוס על חיי המין שלי ולקח לי המון זמן לספר לאמא שלי ואפילו להודות ביני לבין עצמי שחאלס, את כבר לא בתולה.
מה יש בסקס שמפחיד אותנו? שגורם לנו להעלות סומק של ילדות קטנות? למה יש בנות שיכולות לשאוג, ולהיות סקסיות, ולגעת בגברים ולשדר להם שהן פתוחות להתנסויות חדשות? למה בכל פעם שאני וא’ חולפות על פני חנות לאביזרי מין אנחנו מצחקקות ומגחכות ואפילו, כן, כן, מזדעזעות מהסחורה המבישה?
מתי כבר נוכל להגיד בפה מלא שסקס זה סבבה, אפילו עם שניים ומאחורה? אם בלהה חשבה שזה עניין של גיל, אז כנראה שהיא טעתה. החבר שלי יגיד שאני קפואה, שאין לי ביצים ושאני מפחדת שברגע שיגלו את המיניות שלי יחשבו שאני כבר לא כל כך חמודה.
“פריג’דיות, תמוססו”, מצווה מיטל. אפילו הקול שלה רטוב וסקסי, החזה שופע מיניות (גם אם הוא בכלל מושתל), ויש לה חוטיני תחרה שמציץ מבעד למכנסיים השקופים. תפסיקו לחשוב שאתן זולות אם ביקשתן מהחבר שלכן לרדת, אל תהיו כל כך תבוסתניות אם הוא לא הסכים.
הקיפאון המיני שלי מתמוסס. זה לא שמעכשיו יהיה לי יותר ביטחון עצמי מיני ואלך ואשתף אנשים ברחוב בחוויות מסעירות. בינתיים אני משחקת עם הבובה שהביאה לי מיטל, האמת שמתחשק לי לסרק לו את השיער יותר מאשר ללוש אותו למטה.

ועכשיו היישום

החבר שלי ואני בבר. הוא מספר לכולם שאמש עברתי סדנה שבטח תשפר פלאים את חיי המיטה שלנו. אני מזכירה לעצמי שעליי להיות משוחררת, אם לא לשרוף את החזיות ולדגדג את הפיטמות, אז לפחות להפגין תשוקה ויצר חושני אמיתי. אני מזנקת על המטרה (עליו) ומרעיפה עליו נשיקות. אלה לא שוב נשיקות הפודל הרגילות שלי, אלא מטח של נשיקות רטובות כולל נשיכות קטנות בצוואר ובאזור האוזניים, צביטות מדליקות שאמורות להלהיט אותו. הידד, אין לי שום בעיה עם האני המיני שלי.
“השתגעת!”, הוא קם בבת אחת. “מה את עושה? איה! זה כואב!”, הוא ממשיך קצת לצרוח ולוחש לי באוזן: “ועוד לפני החברים שלי, פאדיחות”. בקשת שאהיה מינית, שאפסיק להתנהג כמו שלגון. אני אומרת מבולבלת.
“זה מביך”, הוא פוסק. “רק כוכבות פורנו צריכות להיות כאלה, אני אוהב שאת כזאת מכובדת”. הוא מביט עלי ואני יודעת. אוף, גברים, כנראה שרק למיטליות כאלה מותר להיות החלום הרטוב שלהם.

על הכותבת קורן דור

מאסטרנטית באוניברסיטת תל-אביב, כתבת ב-MSN, לילה, הורים וילדים, נישה, אינדקס ועוד מגזינים.

תגובות

  1. חמודה…את צריכה ללמוד ליישם טוב יותר…אולי יותר בחושניות – הרי זה ברור שסקס מתפרץ הוא לא בהכרח וולגארי…הייתי ממליצה על עוד מספר שיעורים..

  2. אינטיליגנטית בעבודה
    שקטה עם חברים
    אופה במטבח
    זונה במיטה

  3. החלילן מהדגדגן

    בואי נביא בך

  4. תמי ש.

    נראה לי שערבבת כאן שני עניינים לחלוטין לא קשורים: האחד, זה שנשים יכולות (שומו שמיים!) להנות מסקס, לתפוס את עצמן כיצורים מיניים, וללמוד למחוק את המשוואה אשה מינית = זונה. עד כאן, מילים כדורבנות.
    אבל ממש לא הבנתי למה זה זהה עם הדרישה להתמוגג מול פורנו, לעשות מעשים מגונים בוויברטור, או להדגים מזמוז עם החבר בפרהסיה.

    פורנו, למשל, הוא לדעתי (ולדעת רבות) רחוק מאירוטיקה, כיוון שהוא בעיקר מציג נשים כאובייקט מיני, כחפץ נטול רצון ש”עושים” לו והוא תמיד זמין, לא משנה מה. Not so sexy. וכאשה את ממש לא חייבת לקבל דבר מגעיל כזה רק בגלל שכמה בבונים חושבים שאחרת את לא מספיק “מתקדמת”. אין שום דבר מתקדם (או אירוטי) בהחפצת בני אדם (שלא לדבר על הנסיבות שהובילו אותם לעצם יצירת הסרט).

    חוץ מזה, כל העניין של להוכיח לאחרים ש”אני אשה משוחררת ואחלה במיטה” (ההצגות עם החבר, הצעצועים) נראה לי אישית קצת פתטי, וכסוג של כניעה ללחץ חברתי מסוג חדש. אם בשנות החמישים “אשה טובה” הייתה מי שהידע שלה על מין הסתכם ב”הדרך להביא ילדים לעולם”, נראה שהיום ל”אשה טובה” תיחשב היא רק מי שמזדיינת מקדימה ומאחורה, בשלישיה ושישייה, אוראלי ואנאלי, ופורשת את הישגיה באופן פומבי כמו אותות הצטיינות. מה עם אלו שפשוט אוהבות לעשות את זה בבית, אם פרטנר יחיד ובלי צעצוע אחד לרפואה? לא טוב? כלומר, אם הקרקס הזה בא לך טבעי, אז יופי. אבל למה בכוח לעשות דברים שגורמים לך אי נוחות ולא מבטאים את המיניות האמיתית שלך?

    בקיצור, לא נראה לי שבמירוץ חסר הנשימה שלך אחרי האורגזמה הבאה יש יותר מדי בחירה חופשית, וגם לא מי יודע מה הנאה.

    • well said, it got me thinking about our free choice as modern sexual women. Now I’m not so sure about my motivation for sharing my experiences with certain people… You’re right – the pursuit to becoming the sexually independent women is sometimes just another form of peer pressure.

    • לדעתי מטרת הפמיניזם צריכה להיות הקניית בחירה חופשית לנשים. רוצה להיות אקרובטית עם שמונה ויברטורים? סבבה. רוצה רק מיסיונרית? גם בכיף. רוצה להיות טייסת ומדענית חלל? כל הדלתות חייבות להיפתח אם את מספיק מוכשרת. רוצה להיות עקרת בית עם שלושה ילדים וכלב? גם מצוין.
      מה שלי מפריע בפמיניזם המודרני זה המבטים העקומים לעבר מי שבחרה *במודע* בכיוון יותר שמרני ומסורתי. יש כאן את אותה הכפייה רק מסוג אחר.

      • תמי ש.

        אני לגמרי מסכימה אתך שאם יש בחירה אמיתית אז כל בחירה היא לגיטימית. זה בדיוק מה שהפריע לי ברשימה הנוכחית: התחושה שהכותבת נדחפת לממש דברים שרחוקים מאוד מהרצון שלה עצמה.

        יחד עם זה, לפעמים מאוד בעייתי לזהות מתי יש בחירה חופשית ומתי זו “בחירה” מאולצת. לדוגמא, ניקח אשה שעובדת רק בביתה ומגדלת את ילדיה. היא נשבעת בכל הקדוש לה וממש משוכנעת שזה מה שהיא באמת רוצה. מפרספקטיבה פמיניסטית זה לא כ”כ פשוט, ועולות שאלות רבות: איזה חינוך האשה הזו קיבלה מילדות, לאילו מודלים של נשים היא הייתה חשופה, האם עודדו אותה ללמוד ולרכוש השכלה גבוהה ומקצוע, האם בשוק העבודה היא קיבלה תנאים שווים לגברים עם הכשרה זהה, וכו’.
        ברוב המקרים גם אם האשה רכשה השכלה ומקצוע, הרי שהתנאים בשוק העבודה אינם שווים, ובד”כ גבר (כולל בן הזוג של האשה) ירוויח יותר (כשיש להם אותו מקצוע). ואז, כשהזוג מוצא עצמו לפתע פתאום מטופל בילדים ומשלם ל -4 צהרונים ושתי מטפלות, פתאום מגיעים להחלטה ה”רציונלית” שזה לא כלכלי ששני ההורים יעבדו. כמובן שיהיה זה רק הגיוני להחליט, שזה שמשתכר יותר הוא זה שממשיך לעבוד. מכיוון שהשוק מעדיף גברים יוצא לפתע פתאום שעבודת האשה לא משתלמת.
        ואז אומרת האשה, שמתוך בחירה לגמרי לגמרי חופשית ורציונלית היא נשארת כרגע בבית, “לפחות עד שהם יגדלו קצת”. מה שמאוד עוזר לה זה שכולם מקבלים את זה בהבנה ובטבעיות, כי הרי מה נפלא לאשה יותר מלגדל את הילדים שלה. (כמה פעמים קראתם ראיונות עם נשים מצליחות שטרחו להצהיר: “קודם כל אני אמא!”. הרי אין דבר נשגב וקדוש מזה). בכלל, הסביבה נורא “עוזרת” בקבלת ההחלטה הזו: בעבודה היא לא מתוגמלת בהתאם לכישוריה, ומרגישה מנוצלת. מצד שני, כשהיא חוזרת הביתה בערב בן-הזוג והילדים מצפים שהיא תעבוד פול-טיים בתור אמא/מבשלת/מנקה/כובסת וזה מאוד שוחק (גם במקרים שבן הזוג “עוזר”). חוץ מזה כל החיים היא רק שמעה שלהיות אמא זה הכי נפלא בעולם ועכשיו מטפטפים לה מכל כיוון שהיא מחמיצה חוויה שלא תחזור כי היא לא רואה מספיק את הילדים שלה – מה הפלא שההחלטה להפסיק לעבוד מביאה להקלה אמיתית?

        כשהילדים גדלים קצת והיא חושבת על חזרה לעבודה אז הקידום שלה כבר נפגע, במקצועות מסוימים באופן חסר תקנה. גם אם היא חוזרת לעבודה אז ברור שזה למשרה חלקית, כי הילדים כבר התרגלו לקבל ממנה ארוחת צהרים, וגם המעסיקים כבר מסתכלים עליה בתור “אמא” עם זמן ומוטיבציה מוגבלים, אפילו אם במקור רצתה משרה מלאה. מי מאתנו לא מכיר לפחות כמה סיפורים כאלה.

        לכן מאוד צריך להיזהר מהחשיבה של “אם זה מה שהיא רוצה אז זה בסדר”, מהטעם הפשוט שהרבה פעמים שרשרת האירועים שהובילו לבחירה היא מאוד פתלתלה, ומתרחשת תמיד בסביבה שמעדיפה גברים על פני נשים – בשכר, בקידום, בהתנהגות (מי יודע כמה נשים גיבשו את דעתן על יכולותיהן המקצועיות בסביבה צבאית מצ’ואיסטית עם הטרדות מיניות על בסיס יומיומי). אין טעם לבחון רק את השלב האחרון.

        אל תסתכלו רק על המקרים הבודדים שבהם לנשים באמת יש קריירה “כמו של גבר”. רוב הנשים מאוד רחוקות מזה, ואלו שכן הגיעו לכך מקימות משפחה בד”כ בגיל מאוד מאוחר, ואם הילדים שלהם מטופלים בצהרונים וכיוב’ אז במקרים רבים יש עליהן לחץ חברתי תמידי וכבד לקחת חלק גדול יותר בגידול הילד (מסוג שכמובן אף פעם אינו מופעל על אבות). לי אישית יש כמה חברות עם ילדים שמאוד התלבטו לפני שהחליטו “לזרוק את הילד למטפלת” (ביטוי שלהן, בחיי), וגם אז עשו זאת בלב כבד ורק באופן חלקי. ההתבלטות הזו, למותר לציין, נחסכה מבני זוגם האוהבים.

        • והלחצים המופעלים על גברים הם לא פחותים מאלה המופעלים על נשים. מי יודע כמה אבות נפלאים, כמה אומנים מעולים הפסידה האנושות לטובת חברות הנדסה ומשרדי עריכת דין. עליי, למשל, הופעל לחץ מטורף ללמוד מקצוע ולאחוז במשרה רצינית. נכון שהצלחתי בזה במידה מסוימת, אך אולי הייתי רוצה לעסוק יותר בתחום אומנות התרגום, שבה אין הכנסה גבוהה במיוחד? אולי במקום הספר האחד שראה אור היו רואים אור כבר חמישה ספרים? אך אני מודה שהבחירה שלי בעבודה המכניסה הייתה מודעת לחלוטין ולקחה בחשבון את הרווח וההפסד מכל הצדדים, והגיע הזמן שכולנו ניקח אחריות על מעשינו במקום להאשים את החברה.

          • תמי ש.

            ואני בהחלט מסכימה שבראש ובראשונה אנחנו צריכים להיות אחראים למעשינו. הכל טוב ויפה.
            עכשיו בוא נשווה את הבחירה החופשית (כולל הויתורים) שאני או אתה נדרשנו להם בחיינו, לעומת אלו של אשה ממוצעת באפגניסטן.
            אוי, רגע, רגע, איזו דוגמא קיצונית! נכון מאוד. דיכוי נשים באפגניסטן הוא קשה בצורה שאין לנו דרך אפילו להבין. אבל הנה כבר הגענו למסקנה שלא כל בני האדם שווים בתנאי החיים שלהם (מדהים!), ולכן גם הבסיס לבחירות שלהם אינו שווה. אז החדשות הן, שגם במערב ה”נאור” נשים מופלות לרעה. רשימה חלקית של הבעיות שאשה “מודרנית” חשופה אליהן בישראל של היום (ואני לא מדברת על דתיות, חרדיות, ערביות ואלו שמשתייכות לחברות מסורתיות אחרות – כבר משהו כמו 70 אחוז מהנשים כאן):
            ראשית כל החינוך, הציפיות, והסטריאוטיפים שבני אדם גדלים לתוכם. זה מה שמעצב אותנו, ואנחנו מוקפים בד”כ בתפיסות סקסיסטיות שמתוות מראש את טווח הבחירות שנראות כרלוונטיות לחיינו.
            שנית, בתנאים שווים ושכר שווה בשוק העבודה. נשים לא מקבלות שכר שווה על עבודה שווה, וזו עובדה. (ובהרבה מקרים אחרים בכלל לא יקבלו אותם לעבודה שווה על בסיס כישורים שווים). נכון, יש חוק, אבל יש גם שפע דרכים יצירתיות לעקוף אותו.
            שלישית, בפוליטיקה ובשירות המדינה. כמה שרות וחברות כנסת יש? חברות דירקטוריונים ממשלתיים? האחוז קרוב לאפסי. אף מילה על צה”ל, גורם שולי בארץ, כידוע. מעניין לציין שבתחום הציבורי היחיד שבו זכו נשים להתקדם ולהשפיע בשנים האחרונות – פרקליטות המדינה ובתי המשפט – “זכו” העושות במלאכה להתקפות סקסיסטיות ומרושעות, חסרות בסיס כמובן, בתקשורת. האשמות סטריאוטיפיות כאלה, שאין בהן ממש, מעולם לא היו רואות אור אם היה מדובר בגברים. ואכן איש לא מעלה על דעתו לתקוף את צמרת צה”ל או ההמשלה ולטעון שיש בעיה כי רוב חבריה הם גברים, נכון?

            בעיות נוספות: איך החברה גורמת לאשה להרגיש אם אין לה משפחה/היא לא משקיעה בה “מספיק”? בכמה מדינות (כולל ישראל) מתקיים סחר בנשים (הטענה הפמיניסטית היא שבמדינה כזו כל אשה מושפעת מהדבר בעקיפין, כיוון שהחברה רומסת את כבוד האדם של נשים בכלל. האם שחור יכול להיות שווה ללבן במדינה שמתבצע בה סחר בשחורים?). נשים חשופות לאלימות, במיוחד מצד קרובי משפחה, ועוד ועוד. נרצה או לא, זה משפיע על כולנו בעקיפין. בבועה שלנו, של נשים וגברים משכילים, שחיים בעיר ומצבם הכלכלי טוב, אולי קשה לראות את ההשלכות, אך הן קשות.

            הבחירה שאתה מביא כדוגמא מחייך מעוררת הערכה (בלי מרכאות), אבל היא שונה מזו שנשים נדרשות לה בד”כ: אתה המרת מסלול מקצועי מכובד אחד במסלול אחר, תוך ויתור על רמת הכנסה.יש כאן בחירה וויתור. אבל בחרת בין שני מסלולים מקצועיים, שבשניהם לא היו לך כל בעיות להתקדם. אני לא טוענת שכשרונותיך והעבודה הקשה שהשקעת הם טריוויאליים, אבל כשמדובר בנשים הם בשום אופן לא מספיקים. אף פעם. המאבק מר וממושך יותר, בעל סבירות נמוכה יותר להצליח, ותמיד מוצמדת אליו תווית מחיר אכזרית. אף אחד לא יסתכל עליך עקום אם לא תראה הרבה את הילדים שלך, נכון? אף מעסיק לא יחשוד בך שאתה לא סמכותי מספיק, “אמוציונלי” מדי או סתם בלתי כשיר רק בגלל מינך.

            ברור שאתה וגברים רבים אחרים משלמים גם כן מחירים גבוהים על כך שאנו חיים בתרבות פטריארכלית. באמת, מי יודע כמה אבות נהדרים ורגישים הפסדנו רק בגלל שהחברה תסתכל בעוינות על גבר שיבחר להישאר בבית עם ילדיו. פמיניזם אמיתי בהחלט מסתכל גם על ההפסדים הללו של גברים, ושואף לכך שהתיקון יכיל פתרון גם עבורם.

            • נו, אם כך אני פמיניסט אמיתי (מי היה מאמין:)
              עדיין אני חושב שישנם הבדלים גנטיים, ולא רק כאלה הנובעים מחינוך, בין נשים וגברים, והחברה, מטבעה, מטפחת את היתרון היחסי של האדם כדי להרוויח רווח כולל יותר גדול. השאלה היא אם החברה המודרנית תוכל לוותר על טיפוח יתרונות אלה למען עקרון חופש העיסוק האמיתי.
              ובמילים פשוטות יותר: האם הדודות, האמהות והסבתות יפסיקו לפמפם לילד שהוא חייב להיות רופא, עורך דין וכמובן מפרנס? הרי כל הדברים האלה באים מהבית.
              לי זה נשמע די אוטופי, גם הניסיון שלי בחיים גרם לי להיות מאוד סקפטי בקשר לזה.

              • תמי ש.

                השינויים לא קורים ביום. אבל אני מאמינה שדברים עוד ישתנו. רק תראה כמה השיגה המהפכה הפמיניסטית בשנים כה מועטות, יחסית.

                • תמי ש.

                  ככה בגלישה מקרית ובלי מאמץ, מצאתי באתר הארץ את הידיעה הבאה מהיום: (הקישור לא הסתדר, אז הנה הידיעה המלאה):

                  נעמת: גידול בפיטורי נשים השבות מחופשת לידה

                  מאת רותי סיני

                  מספר הנשים שהתלוננו גדל ב-15%, והגיע ל-250

                  בשנת 2004 פנו ללשכות המשפטיות של נעמת 250 נשים, שפוטרו לאחר ששבו מחופשת לידה. זהו גידול של 15% לעומת השנה הקודמת. בנעמת מציעים לתקן את החוק, ולהאריך את התקופה שבה אסור לפטר נשים לאחר חופשת הלידה מ-45 יום כיום לשישה חודשים.

                  יו”ר נעמת, עורכת הדין טליה לבני, אמרה אתמול (רביעי) כי 250 הפניות הן רק קצה הקרחון, משום שרוב הנשים אינן פונות להתלונן על פיטוריהן בגלל העומס הפיסי והרגשי, שמוטל עליהן בתקופה זו בחייהן.

                  לדברי לבני, במקרה הטוב בוחרים מעסיקים לפדות את חופשת הלידה בכסף כדי למנוע את שובה של העובדת, ורבים אחרים מודיעים לאשה שבתום תקופת האיסור היא תפוטר. במקרה כזה, היולדת מעדיפה בדרך כלל שלא לשוב לעבודה ולא לטרוח לחפש מטפלת או סידור אחר לתינוק לזמן כה קצר, אומרת לבני.

                  עורכת הדין מיכל ברון, שאליה מגיעות רבות מהפונות, אומרת שמעסיקים מסמנים נשים הרות כחוליה חלשה שקל להיפטר ממנה, לאחר שמקום העבודה כבר הסתגל להיעדרותה בתקופת חופשת הלידה. מעסיקים רבים גם חוששים, שכאם לתינוק תיעדר העובדת לעתים קרובות, ולכן עדיף לא להחזיר אותה לעבודה.

                  עד כאן הידיעה. כל מי שקורא עיתון על בסיס קבוע יודע, שכתבות עם נתונים דומים מתפרסמות כל הזמן. זו המציאות שבה אנחנו חיים, אז כדאי שנפסיק להשלות את עצמנו. תחשבי על זה בכל פעם שאת אומרת בהצטדקות “אני לא פמיניסטית”, “לא צריך להיות קיצוניים”, “למה להתלהם, יש כאן שוויון וכל אחת רק צריכה לבחור”.

                  • אסור לתחום למגזר אחד. הרי את כל ההישגים השיגו הנשים תוך שילוב ידיים עם קבוצות אתניות מוחלשות ומגזרים מקופחים. מאבק יחיד של קבוצה מיליטנטית לא יביא להשגת המטרה, אלא רק ירתיע קבוצות פוטנציאליות. על הפמיניסטיות לתת משקל חשוב גם למאבק הגברי (הלא קיים למרבה הצער) לחופש העיסוק ולתת לגיטימציה למצב שבו גבר יכול להיות “עקר בית” ואף אחד לא ילעג לו או ינקוט סנקציות חברתיות אחרות.

                    • תמי ש.

                      קודם כל, כבר אמרתי שלדעתי השניים הם שני צדדים של אותו מטבע. אבל באמת נראה לי שהמאבק של נשים הוא על תנאים הרבה יותר בסיסיים, והרבה יותר אקוטיים. אחרי הכל, גברים אינם מופלים על בסיס מינם בכל מה שנוגע לקידום ושכר, אינם נסחרים, לרוב אינם חשופים לאלימות מהסוג שנשים נחשפות אליה, וכו’. בהתחשב בעובדה שהם שולטים בכל מוקדי הכוח די מגוחך לרמוז שהם מגזר מקופח, כפי שעשית (האם זה ניסיון להגחיך את הדיון כולו?).

                      גבר שיבחר להישאר בבית עם ילדיו יצטרך (בחוגים מסוימים) להתמודד עם ביקורת ולעג, אבל זה נראה כמו כסף קטן לעומת הבעיות של נשים.
                      אגב, מעניין שגברים לא בדיוק להוטים לנהל את המאבק הזה, כפי שציינת בעצמך. יש לך הסבר?

                      חוץ מזה, אף פעם לא היה ברור לי מהו פמיניזם “מיליטנטי”. עד כמה שידוע לי המאבק הפמיניסטי אינו כולל הפצצות בלב אוכלוסיה אזרחית ו/או פיגועי ירי 🙂 אז למה התכוונת בדיוק בבחירת שם התואר הזה?
                      על רגל אחת, הפמיניזם הוא דרישה לשוויון באפשרות למימוש עצמי, וככזה הוא מחייב בירור מעמיק של האפשרות לשוויון בפועל ותיקון של הבעיות שנמצאו. לא ברור לי מה יכול להיות “קיצוני” או “מיליטנטי” בפרוייקט כזה, אלא אם כן לא מסכימים על הנחת היסוד (שלנשים וגברים יש זכות שווה למימוש עצמי). אם התכוונת ל”עקביות”, או “חוסר רצון לוותר” אז מה בדיוק לא בסדר כאן? האם היית מכנה בשם “מיליטנטי” גם מאבק (לא אלים, שמתקיים בבתי המשפט ובתקשורת) של שחורים להשגת שוויון? או שמא רק כשמדובר בנשים האפשרות לשינוי חברתי עמוק נראית לך בעייתית?

                    • בפמיניזם, ובכל האיזמים למיניהם: חוסר ההבנה לסבלו של האחר. כך הבולשביזם שלא הבין את סבלה של הבורגנות וגרר את רוסיה למלחמה עקובה מדם, כך הציונות המיליטנטית שלא הבינה את סבלו של העם הפלסטיני וגררה אותנו לאסון ההתנחלויות וכך גם הפמיניזם שלא מבין את סבלו של הגבר הנאלץ להעביר את ימיו בעיסוק שהוא מתעב.
                      אני רוצה להבין סופסוף בידי מי נמצאים מוקדי הכוח בישראל: הימנים טוענים שהם בידי עיתונאים אשכנזים סמולנים, השמאלנים טוענים שהם בידי חונטת גנרלים פשיסטים, השוביניסטים אומרים שהשלטון בידי הנשים והפמיניסטיות שהוא בידי הגברים. מי יוכל לפתור את החידה?
                      הפמיניזם המיליטנטי, במקום לאחד את כולנו במאבק לשוויון צודק, גורם לפירוד ועוינות בין גברים לנשים, עקב האג’נדה רושפת האש שלו כנגד גברים באשר הם. אג’נדה זו מסתמכת אף על מקורות מדעיים עם תיאוריות מוזרות מבית מדרשה של פרופ’ דבורקין (“קיום יחסי מין=אונס”) וסקרים דמגוגיים בדבר אלימותם הפוטנציאלית של גברים בעלי מנהגי חיזור מיושנים (פרחים, נימוס ג’נטלמני וכו’) – השנאה והתיעוב שראיתי כאן בפורום בתגובה לדברים שכתבתי, שאכן לא תואמים את הקו של “כביסה שחורה”, הן מבחינתי מיליטנטיות לשמה, וכמובן שאין לה קשר למאבק לגיטימי בבתי משפט של קבוצות מיעוט. כהוכחה אני יכול להראות לך, אם תרצי, את התגובות שלי למאמר על ואנונו שבו “נכנסתי” בחבורת הפושעים המתקראת “הפנתרים”.
                      אני אוהב את כל המיליטנטים בלי הבדל דת גזע ומין:)

                    • אגב שמתם לב על מה הדיון המקורי?
                      ולעניין שלכם – ביום בו גברים יתחילו ללדת ילדים ולהניק אותם, ולנשים יהיה את אותו כח פיזי של גברים, אז יהיה אפשר לחשוב על שוויון אמיתי.
                      נכון בנות: נולדתן מקופחות. הייתן מעדיפות להוולד גברים?

                    • תמי ש.

                      קודם כל, לקושיה הראשונה שהעלית: ברור שהמכנה המשותף לעתונאים הסמולניים ולחברי החונטה הפאשיסטית הוא – היותם גברים!!!! So – I rest my case
                      🙂

                      ולעניינים האחרים: אני לא מכירה את משנתה של פרופ’ דבורקין שהזכרת, ואשמח לשמוע מי היא ואיזו השפעה יש לה בדיוק. אבל ממה שאני יודעת על פמיניזם, עמדה שלפיה יחסי מין הם אונס היא מופרכת לחלוטין, וזאת בלשון המעטה. למעשה, במקרים רבים הפמיניזם דורש להניח בדיוק את ההנחה ההפוכה (כלומר, שיחסי מין רצויים הם ההיפך הגמור מאונס).

                      כך, למשל, בלב ההתנגדות לפורנוגרפיה עומדת ההבחנה בינה לבין אירוטיקה, כלומר בין יצירות שמציגות יחסי מין בין סובייקטים אנושיים לבין הצגה של אנשים “מחופצנים”, אובייקטים. עם האירוטיקה אין כל בעיה. בהקשר של ההגדרה המשפטית של אונס – פמינסיטיות רבות מתנגדות לתפיסה שלפיה אונס הוא פשוט יחסי מין ללא הסכמה, וגורסות שלהיפך – זו צורה אחרת לגמרי של יחסים, שלמדוד אותם תוך השוואה (מנגידה) ליחסי מין “רגילים” זו טעות. ויש עוד דוגמאות רבות. אומרת משהו גם העובדה הפשוטה, שרוב הפמיניסטיות אינן לסביות בלתי-מגולחות אלא בעלות משפחה (כמוני, למשל).

                      בכלל, די ברור שלפמיניזם לקח כל כך הרבה שנים לקרום עור וגידים בדיוק מכיוון שרוב הנשים קשורות בקשרי משפחה, חברות, אהבה ועבודה עם גברים, ואלו הם קשרים שאינן מעוניינות לפרק. זה שונה ממאבקים של מעמדות אחרים או לאומים, שבהם ה”אחר” מוגדר בצורה ברורה, ותוך נתק רגשי.
                      ברור לי, כפמיניסטית, שאני מעדיפה את עולמנו הבלתי-מושלם כפי שהוא לעומת עולם ללא גברים, או עולם שבו גברים סובלים. זאת בכלל לא אופציה. הרעיון הוא באמת להגיע לשוויון, ולא לרמיסה של אנשים אחרים, ולתומי חשבתי שאין דבר ברור מזה.

                      ולסיום – לא הבנתי על מה ולמה יצאו נגדך בשצף קצף כזה באחד הפורומים (אשמח לקבל קישור). אבל אם אתה מתלונן על האלימות המילולית ברשת – נראה לי שכאן נשים וגברים כאחד נוטים להתנהג כמו בהמות תחת מסווה האנונימיות, אז (לפחות בינתיים) אני לא מבינה למה זה קשור לפמיניזם.

                    • ישנו פמיניזם מיליטנטי ויש פמיניזם סביר ורציונלי כמו שלך.
                      פרופ’ אנדריאה דבורקין היא פרופ’ אמריקאית בעלת מחקרים חשובים מאוד על התעללות מינית בילדים, פורנוגרפיה וזנות. נוסף לפעילויות חשובות ומבורכות אלה היא פיתחה תיאוריה ובה היא טוענת כי מטרתו של הגבר בקיום יחסי מין היא להשתלט על האשה ולהשפילה, ולמעשה מדובר באונס. התיאוריה אומצה, מסיבות שניתן להבין, על ידי חוגים לסביים ונפגעות תקיפה מינית ולמרבה המוזרות גם על ידי נשים רגילות וסטרייטיות שלא נגעו בהן לרעה כל ימי חייהן.
                      גם אני לתומי חשבתי שהמטרה של כולנו היא שיפור מצבם של כולם אך יש זרמים מטורללים שמתנהגים כפנאטים גמורים והורסים לכולם ובעיקר לעצמם.
                      אם את רוצה כמה לינקים, פשוט הקישי “לוכד” “פמיניזם” בחיפוש בפורום הראשי.
                      תכיני את עצמך למבול של רפש. אמנם גם אני לא בדיוק טלית שכולה תכלת, אך מה שחטפתי ממש לא פרופורציונלי.
                      בכל מקרה, אני חושב שאיתך הייתי מסתדר מצוין:)

                    • תמי ש.

                      היי לוכד.
                      מאוד הסתקרנתי, אז קראתי קצת על ואת דוורקין, ולמרות שקריאה התחלתית כזו לא ממש עושה אותי מומחית לנושא – יש לי כמה התרשמויות:
                      קודם כל, רוב האנשים שמביעים התנגדות עזה למשנתה של דוורקין או מצהירים על עצמם כעל “אנטי-דוורקין” (ויש ה-מ-ו-ן כאלה) לא ממש קוראים אותה ומביאים מדבריה, אלא ניזונים ממערכת של “שמועות” אינטלקטואליות, חלקי ציטוטים ומשפטים שהוצאו מהקשרם.

                      כשכן קוראים אותה (כמו שעושה מאמר משכנע שמצאתי, ר’ קישור בהמשך), מגלים שהניתוח שלה את יחסי המין ההטרוסקסואליים מתבונן לא בהם “כשלעצמם” אלא באופן שהם נתפסים ומנוסחים בתרבות נשלטת-גברים (male supremacist). וביתר פירוט: האקט המיני ההטרוסקסואלי מתואר ומעוצב תמיד כאקט שמתרחש ע”י הגבר, מכוח האקטיביות שלו, ולשימושו. (מדברים על “חדירה” של הגבר לתוך האשה, ולא על אקט של “הכלה”, למשל; על האשה כ”נכבשת”, ועוד); והחדירה הזו נתפסת כדגם (בהא הידיעה) לכל פעילות מינית שהיא, בבחינת קנה המידה שלצידו כל מימוש מיני אחר נתפס “חסר”.

                      כשכל זה מצטרף למציאות החברתית-כלכלית בפועל, יוצא לטענתה שלנשים לא באמת מתאפשר לבחור כיצד לבטא את המיניות שלהן.
                      אחת המסקנות היא, שכשבאים להתוות את הגבולות המוסריים של מה מותר ומה אסור במין לא מספיק לבחון את ההסכמה הנקודתית שאשה ספציפית נותנת (אם זה במקרה של אונס, פורנוגרפיה או כל דבר אחר).

                      שוב, גם אני מביאה פה רק פראפרזה של פארפרזה, אבל ע”ס קריאה של כל המאמר וגם בטקסט עצמו אני מרשה לעצמי להגיד: גם אם אני לא חותמת על זה בשתי הידיים ושתי האוזניים זו נראית לי עמדה מעניינית, לגיטימית, שיש בה הרבה דברים מעוררי מחשבה. ובכל מקרה, ממש אין כאן טענה שכל צורה של יחסי מין בין גבר לאשה היא אונס. מושא המחקר שלה הוא כלל לא יחסי המין עצמם, אלא הייצוגים שלהם בשפה, הספרות, התרבות וכו’.

                      המאמר הנ”ל מביא גם כמה ציטוטים שלה, ומראה איך במנותק מההקשר ובקריאה גסה במיוחד, אם מתאמצים, אכן אפשר להבין מהם מה שרוצים. אני משערת שכך עושים מתנגדים רבים של דוורקין, אם מתוך בורות ואם מתוך אינטרס.

                      ויותר מזה: גם אם הייתה הוגה פמיניסטית שהייתה טוענת “כל יחסי מין הם אונס” – עדיין אני חושבת שיצירת זיהוי בין טיעון בודד שכזה לבין התנועה הפמיניסטית כולה על שלל זרמיה ומאבקיה זהו מהלך בעייתי, בלשון המעטה. ברור שיהיה זה מאוד נוח למתנגדי הפמיניזם לקחת רעיון כזה ולהשתמש בו בתור “דחליל” שנוח לתקוף: טענה X מופרכת, היסטרית, וחולה; טענה X זהה עם פמיניזם בכלל; מכאן יוצא שפמיניזם בכלל הוא מופרך, היסטרי וחולה. מש”ל. כמה נוח.

                      בכל מקרה, הנה כתובת המאמר, שבו גם קישורים לטקסט המקורי של דוורקין, ולראיון שנערך עמה שבו היא נדרשת לדימוי הציבורי שלה ולאופנים המעוותים שבהם היא לעתים מוצגת. אני חייבת להגיד שבקריאה ראשונה של הראיון הזה מצטיירת אשה חריפה שכל, נעימה מאוד ולא מתלהמת בעליל.

                      http://www.radgeek.com/gt/2005/01/10/andrea_dworkin

                    • קראתי את המאמרים המקוריים שלה והרעיונות אמנם כתובים בשפה יפה ומדעית, אך מה שמסתתר שם זה תהום צלמוות של שנאת גברים. מה עוד, הפמיניסטיות הקיצוניות מצטטות דווקא את הדברים עליהם דיברתי קודם ולא את הרעיונות היפים העוטפים את הרעיון המרכזי כעטוף עור הכבש את הזאבה.
                      אני מדבר על הפמיניסטיות הקיצוניות ולא על נשים כמוך. נכון שיש כאלה המציגים את דבורקין ודומיה כדחליל, אך אני לא אחד מהם.

                    • שלום
                      נכנסתי לאתר הזה ממש במקרה וזהו המאמר הראשון שבחרתי לקרוא מהאתר.
                      בתחילה לא חשבתי להיכנס לקישור כי הכותרת “שיעור גניחות למתחילות” עשה עלי רושם של עוד אחד מהטורים שמופיעים היום בכל מיני אתרים אחרים. טורים של כותבות שמנסות להראות “מגניבות” ו”משוחררות” וליצור כביכול שיח פמיניסטי על גבי הרשת. הבעיה עם הטורים האלה בעיני היא שלרוב התוצאה היא של טור וולגרי ומשעמם, מלא פוזה של “הנה גם אנחנו יכולות לדבר גסויות” וזה בעיני לא הוכחה לשיוויון.. בנוסף, השיח שהטורים הללו מעוררים הם בדר”כ אוסף של שטויות, קללות ונאצות (ולפעמים רק ד”שים לא מזיקים אך גם לחלוטין לא רלוונטים לעניין). אני לא יודעת על מי זה אומר יותר: על כותבי הטור, עורכי האתר או הגולשים עצמם אך אני מאמינה שמדובר בסופו של דבר בשילוב (המפסיד)
                      אבל בסופו של דבר נכנסתי לקישור כי המשפט בדף הבית רמז שמדובר על מאמר לגבי הבטחון העצמי המיני. אז חשבתי שאולי זה יהיה רציני יותר מהטורים הללו. בסופו של דבר אין לי יותר מדי הסתיגויות לגבי המאמר עצמו אך גם לא התלהבות יתרה. הוא נחמד ובהחלט יש בו מקום להעלות שאלות מסוימות כמו אלו שהועלו בתגובות וגם אחרות.
                      אבל העניין האמיתי בעיני ומה שבעצם ששבה את ליבי (ואת מוחי) הוא התגובות. אני רוצה לציין שזו הפעם הראשונה שאני ממש נהנית לקרוא תגובות באינטרנט ובהקשר הזה הדיאלוג שהתפתח כאן בין תמי ש. ללוכד. שניכם גרמתם לי לחשוב והראיתם שאפשר בהחלט לנהל דיון רציני, רחב ומעמיק בכבוד וברמה.
                      אקיצר, תודה לכם, למדתי מהדיון שניהלתם פה וחשפתם אותי לחומר שלא הכרתי (למשל דוורקין) ובעצם גרמתם לי להתעניין באתר. פעם ראשונה שלי שתגובות קוראים מעוררים אצלי עניין באתר ולא סלידה.
                      סחתיין.

                    • תמי ש.

                      היי הילה.
                      תודה על התגובה. כגולשת גם לי מפריעות התופעות שציינת. סתם, לידע כללי, אתרים נוספים עם תגובות מעניינות: האייל הקורא (www.haayal.co.il), והאתרים האישיים ב”רשימות” (www.notes.co.il).

  5. קסנדרה

    הוא רמז בפני כולם שאת קפואה וצריכה להשתפר במיטה? יפה עשית שפידחת אותו,גם פידחת אותו,וגם הראית לכולם שאת משוחררת ומינית והוא הרבה הרבה פחות.
    וגם הראית להם שהוא לא רוצה אותך מינית כל כך,והוא יש לו אשמה רבה,את שיפרת את עצמך הוא לא.
    אהבתי את הסיפור מאוד,יש בו הרבה,והוא אוניברסלי לדעתי מאוד,האם את פמיניסטית?

  6. מעניין, בדיוק השבוע היה לי ויכוח על זה עם בעלי. אני טענתי שבעוד שלפני שנים אישה הייתה אמורה להיות צנועה ולא להבין במין ע”מ לעמוד בסטנדרטים חברתיים, הרי שהיום היא צריכה להיות חתולת מין חשקנית שמגיעה לאורגזמות סוערות כל פעם. הוא בכלל לא הבין על מה אני מדברת. אמנם אנחנו ביחד כבר הרבה זמן ועוד לפניכן אף אחד מאיתנו לא היה מלך חיי הלילה של תל אביב, אבל עדיין קיבלתי את הרושם שכמו הרבה דברים (למשל סטנדרטים מסויימים של מראה חיצוני), אלה ערכים שאנו הנשים כופות על עצמנו כקבוצה ובאותו הזמן מרגישות שהם נכפים עלינו מבחוץ. כלומר, אנחנו רואות דימויים שכאלה בטלויזיה ובמדיה – אישה רזה מדי, פלסטיקית, מאופרת למשעי שלובשת חוטיני שמתאים לגופיה -בלי – חזיה – שמתחתיה – שדיים זקופים, מנשקת גבר בלשון מתגלגלת ובסצינה הבאה מחייכת מעונג בבוקר אחרי מה שכמובן היה לילה של סקס סוער ומענג לשני הצדדים, אחד מיני רבים שבשגרת החיים של הדמות. ואנחנו מסיקות מכך שאם המפיק ההוליוודי או במאי הפרסומות בחר להציג את הדימויים האלה כדי למכור את התוכנית או את המוצר סימן שזה מה שגברים מחפשים ומכאן שע”מ להיות נחשקת אנחנו חייבות לעמוד בסטנדרט הזה. ומכיוון שלאישה אמיתי ונורמלית שיש לה עבודה רגילה ועיסוקים שלא מאפשרים לה להיות במכון הכושר שלוש שעות ביום והיעזרות קבועה במנתח פלסטי, שלא לדבר על כך שבסוף היום היא לרוב רוצה לנוח ולא לפצוח בהילולת סקס, מתחילה המחאה. למה אנחנו צריכות לעמוד בסטנדרטים המגוחכים והלא מציאותיים האלה ומייד נמצאים האשמים -הגברים השטחיים והתובעניים. אבל, אם לא היינו מנהלות את הדיון לבדנו בתוך עצמנו, אולי היינו מגלות, שגם גברים, במפתיע, מסוגלים להבדיל בין מה שנחשק בעיניהם על המסך לבין מה שהם באמת מעוניינים בו בחיים ובתשובה לשאלה רצינית בנושא רוב הגברים (בדומה לחבר של קורן) יסבירו שהם בכלל לא מעונייינים בכוכבנית פורנו בבית, אלא בחברה הרגילה, הנורמלית שמתאימה למי שהם, בחורים רגילים ונורמלים. ההנאה שהם שואבים מצפייה בדמויות על המסך אף מוגברת מההפרדה שיוצרת רשת של ביטחון שדרכה לא צריך להתמודד עם הדמות הזו באמת.

  7. אנסטסיה

    לא ברור לי איך בדיוק הגעתם כאן לדיוניום על אפגניסטאן ופמיניזם ושאר עניינים ועוד בכל הרצינות האפשרית, התנסחתם כאן בצורה כל כך אקדמית עד עייפה לכתבה כל כך מעליבה ואווילית, מעליבה בעיקר את הכותבת.
    בנות ישראל – תתחילו לדאוג למיניות שלכן! גם גברים נקראים להצטרף. מה נסגר איתכם?
    מיניות הוא דבר מבורך וקסום, הוא סם החיים!! שום תחביב, מקצוע או בילוי לא משתווה לדינמיקה המינית שלך עם בן זוגך. מיניות זה לא רק מין, זו תאווה לחיים, תשוקה לכל מה שאת עושה בחייך, הקשר שלך עם עצמך ולסביבה, למקצוע לחברים ולמשפחך ולילדיך ולקולגות שלך וללקוחות שלך ומה לא בעצם… תפסיקו לדפוק חשבון לכל העולם, אבוי, מה יגידו בעבודה אם ישמעו את הקולות? הקולות של העונג וההנאה המטורפת שלך מסקס, ממין בריא ונפלא עם בן זוגך? תהיי בטוחה שתקבלי מחר מכתב פיטורין, ואמא, בכלל אוי ואבוי…הכל קשקוש!
    תתחילו לחיות את החיים, תהיו מחוברות אל עצמכן, לתשוקות שלכן ולמאוויים שלכן. שמעתם פעם על המילה יצר, יצריות? או שזו מילה גסה כי חינכו אתכם בבית להתנהג כי ככה צריך ולא כי בא לי!
    מה שעוד יותר מאיר את הכותבת באור מעליב הוא העובדה שברגע שהיא נחשפה להתנהגות מינית ופורצת ובאה “ליישם” אותה על בן זוגה הוא העיף אותה לכל הכיוונים, כי הם לא באמת רוצים פצצת מין בבית, ואת עוד מקבלת את זה!! תגידי לי, את בסדר? מי ימנע ממך מלהתחבר למיניות שלך? ולמה את וכול האחרות שואפות להתנהג כמו כולן ולהיות “נורמליות” ורגילות? תפסיקו ללכת בדרך הישרה ו ה מ ש ע מ מ ת! תשנו, תגוונו, תפרצו דרך, במין באהבה ובכל תחום בחייכן. כן, ואם בא לך מאחורה ובשלישייה תלכי על זה, מי יגיד לך לא? שהרי אם נספר את זה לאנשים הם יזלזלו בנו לפי מאמרך, כנראה שאת משתייכת לזרם הזה, אבל בלב תנגנו מנגינה של “הלוואי וגם לי זה יקרה מחר…” ויחזרו לחייהם האפורים.
    אני חונכתי בבית שמין הוא דבר נפלא וקסום, שאין עונג ואושר ממנו, בבית מאז ומעולם הייתה שפת גוף מינית בין ההורים, מגע חיבוקים וליטופים ונשיקות בבית בכל מקום, חושניות הוא סוד הקסם! בתור אישה שחוותה הרבה חוויות בזכות המיניות שלה, כן, גם חוויות קשות מאד, בגלל זה ולמרות הכל, אני בלב שלם אומר שאני אישה שמחוברת ללב ולנשמה שלי ולכן גם של כל האוהבים שלי.

    • לא כולם גדלו במשפחה כמו שלך, לא לכולם יש את הערכים המיניים ה”חופשיים” שלך, ולא כולם נראים כמו מישהו שיכול להשיג קשרים מיניים בקלות.
      את מאושרת? אשרייך וטוב לך. אין לך שום זכות להגיד ולקבוע מהו אושרם של אחרים.
      בקשר לניסוחים האקדמיים. מה לעשות ויש כאן כמה אנשים שקראו וכתבו כמה ספרים בחייהם, סיימו תואר או שניים ורמת השפה שלהם גבוהה ואקדמית. שוב, גם כאן ההערה שלך לוקה בחוסר טעם.

      • אנסטסיה

        האמת, שאם תגובה כמו שלך, לא פלא שנשים בישראל סובלות מדיכוי מיני.
        עכשיו גם ברור לי הקשר לאפגניסטאן. חבל שלא הבנת את דברי הפרואקטיביים שקוראת לנשים להשתחרר ולצאת מתבניות חשיבה להן הורגלו עוד משחר ילדותן וממה שגברים כמוך משדרים… אלא להתחבר אל עצמן ולמיניות שלהן ולגופן ולענג את עצמן ולהפיח רוח נפלאה בחייהן. למה תמיד אתם צריכים להגיב באופן כל כך ממורמר ולא להסתכל על הפן החיובי?? בדרך זו לא נגרום לשום שינוי. ואולי הגיע הזמן שיבינו שכל זה קשור לחינוך, אז הנה בבקשה דוגמא טובה, תתחילו ליישם על ילדיכם!!
        ובנוגע לניסוחים האקדמים…אומנם את התואר השני שלי עדיין לא סיימתי, אך צר לי לשמוע שמקום זה הוא הבמה לאלו שכותבים ספרים והמסגרת בה יוכלו להשמיע את הגיגיהם המלומדים, זה גם אומר משהו… למאמר כל כך אינטיליגנטי צריך לתת התייחסות הולמת, נכון?!

        • מי שעושה כאן דיכוי מיני זו את, מכיוון שאת מניחה שכולם אוהבים את מה שאת אוהבת, ולכן חייבים להתאים את עצמם לשטנץ שלך. אז אולי אני ואת מאוד אוהבים עוגות שוקולד וגם יכולים להרשות לעצמנו לאכול אותן, אך יש כאלה שלא סובלים את הטעם ואת התוצאות על המשקל. זכותם המלאה.
          מה הבעיה שלך עם ניסוחים אקדמיים ונושאי שיחה בין גולשי האתר? גם אותם את רוצה להתאים לשטנץ שלך? למה את אומרת לאחרים מה לעשות? למה מי את?

          • אנסטסיה

            אתה נשמע אדם מאד אינטיליגנטי ומשכיל, אז למה לכל הרוחות אתה מעדיף להתמרמר על משהו מאד שולי…?? כאשר אתה בא לבקר מישהו, רצוי שתהיה בקיא בפרטים, מה גם שהם כל כך מועטים, אלא אם כן הבנת הנקרא היא בעיה. אני אחזיר אותך אל תגובתי הראשונה שמדברת על ניסוחים אקדמאיים עד עייפה על מאמר כל כך אווילי, אלא אם כן אתה לא מסכים איתי בנוגע למאמר ואז יש בעיה אחרת… הדיון המאד מסקרן שלך לא הולם את הבמה הנוכחית ואת הקישור למאמר, חבל שבחרת להתמקד בתגובתך אליי בזה ולא בתגובה ל- סבקונטקסט של המאמר, וברצון להראות גישה אחרת, מותרת ואף מדהימה לחיים.
            וחוץ מזה כל עוד אני כל כך שונה מאחרות אני רק מרוויחה מזה …. אז תעשו מה שבא לכם….

            • הגבתי לדבריה של תמי, ולא למאמר. קורה לפעמים שאנשים מנהלים שיחות ברומו של עולם לא רק בחדרי סמינר ממוזגים באוניברסיטה או במקדשים בודהיסטים. קורה גם שמשיחה בנושא מסוים גולשים לנושאים אחרים. תקראי עוד כמה מאמרים ותבחיני בלא מעט תגובות שמדברות על משהו אחר לגמרי. אני לא מבין למה קפצת דווקא עליי.

              • אנסטסיה

                ודבר שני, אני לא קפצתי עלייך… אף לא לשנייה אחת בלבד…
                להזכירך, אתה הגבת לתגובתי למאמר ותקפת מכל וכל את הנאמר בו…קצת היסטוריה

                • בתגובה הראשונה שלך. אם זה לא קפיצה אני לא יודע מה זה קפיצה.
                  וסליחה שקראתי לך אניה. ככה זה אצל הרוסים, אנחנו נוהגים לצמצם את השמות הארוכים לכינויים קצרים.

                  • אנסטסיה

                    כל אחד וההגדרות שלו. כמו כל דבר בחיים, הכל יחסי… ותלוי בחוויות שלנו במהלך חיינו, אז בהצלחה עם הפנטזיות…שקפצתי עלייך…

                    • ההיא משם

                      כמו שהלוכד אוהב, זו יכולה להיות פנטזיה לא רעה בשבילו…

                    • תמי ש.

                      רק עכשיו ראיתי את טרוניותיך על חריגה מהנושא, וברצוני להגיש התנצלות חגיגית: סליחה אם הפרענו לך לישון. להבא נגביל את עצמנו לדיווחים על חוויותינו המיניות, ועל שפת הגוף המדוברת במשפחותינו.

  8. גם מהכתיבה רואים שאת פריג’ידית.

  9. הצורך שלך למצב את האישה שעוסקת בהדרכה מינית כ”נותנת” מימי התיכון מעוררת בעיקר בחילה. בבגרותך הפאתטית את מנסה להצדיק את הרוע המתחסד של נעורייך.

  10. אשה ממש לא צריכה לשדר מיניות.
    אשה לא צריכה לשדר :”אני זולה ומופקרת,מי רוצה לשכב איתי”
    ממש לא!
    זה מצויין אפילו שבנות מתביישות מסקס,זה דבר טבעי לחלוטין.בטבע האדם מצויה הביישנות וזה שיש נשים שמתנהגות כמו בהמות לגבי סקס זה העניין שנוגד את חוקי הטבע. האשה צריכה להיות מאופקת ומשדרת צניעות. מה זה כל הפריצות הזאת??

  11. אורית

    הסיפור שלך בעיקר בוספו היה לא אמין.
    בסה”כ את נראית כתוצר של התרבות הפטריאכלית השוביניסטית שאנחנו כל כך לא רוצות…

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *