היתכן שהרווקות חיפפה אותנו סופית? רונית בר-לביא הלכה לבקר חברה ומצאה אותה נאחזת במוצא חדש

שקט, מזמנים!

זימון כבר עשית?

אתמול הלכתי לבקר חברה, כזו שאני רואה פעם ב… ומסוג האנשים שכדאי לבוא אליהם בהפתעה, כי לקבוע איתה, בלתי אפשרי. חשבתי: נמצאת, יופי, לא נמצאת, ננסה שוב בחודש הבא.
דפקתי מעדנות על הדלת והמתנתי. בריח הקטורת שהשתרבב מבעד סדקי החלונות וחדר את דלת העץ שבכניסה אי אפשר היה לטעות, וידעתי: הבחורה בבית, רק שאיתה קשה היה לצפות מראש באיזה מצב של צבירה.
להחריש רדיו עוד אפשר, אבל להעמיד פנים שאין קטורת נושבת בחדרך, קצת קשה יותר. על כן נפתחה הדלת בעצבנות מקץ כשתי דקות, והחברה, בשיער סתור ותוך כדי מצמוץ בעיניים ופלבול בגבות, קיבלה אותי במאור פנים אמיתי וכן, ככל שאפשר מצבה.
“היי ד’, אני מפריעה לך? מה את עושה?” שאלתי.
“אני…. מזמנת”, ענתה.
“את מה?”
“נו, זה, את יודעת, מזמנת”, ענתה שוב, הפעם במבוכה קלה.

הסוד

חשבתי שמדובר בענייני תקשור למיניהם, הווה אומר שהבחורה שוב עושה סיאנס עם עצמה ומעלה באוב דמויות רוחניות ללא צורה וחומר, ובהיעדר בחורים בעיר, שוב מתקשרת עם רוחות, שמהן דווקא נדמה שיש אינפלציה בעיר הזו.
לאחר שהבינה סופית שאני לא דמות רוחנית חסרת חומריות וצורה שעלתה במחשבתה, ושלא זו בלבד שהגעתי בגופי עד דלתה, אלא שאפילו בחוצפתי בא לי על קפה ורצוי גם כיבוד נוסף, נאנחה ובעודה שופתת את המיחם (בחומריות מתריסה), הסבירה לי על קצה המזלג אודות עניין הזימונים.
“את הסוד ראית?” סחה לי בלאט.
“ראיתי גם ראיתי, גם אני התמכרתי כמו כולם ברבע שעה הראשונה אבל עד לפני תום הסרט התחלתי להרגיש סלידה בלתי מוסברת, והיום אני גם מבינה סופית למה. הם משתמשים בסרט הזה באמצעים, את יודעת..כאלה ש…”, ניסיתי ללהג.
“שתקי רגע”, התפייטה.
סתמתי מעדנות עד לסיום המונולוג, מאפשרת לה לחלוק מה שנראה היה לי כמוצא חדש שמצאה לה הבחורה להיאחז בו כנגד עוולות העולם ומנהגו האומלל לחבל בתכנוניה הוורודים.
“הקיצר, בטח אפילו את עם האנטי המרגיז שלך, הבנת מהסרט את העקרון הגורס שמחשבה בוראת מציאות, ועל כן, ככל שתחשבי יותר על דברים בהם את מעוניינת, ככל שתדייקי את המחשבה לכדי פרטים מפורטים יותר, אבל בצורה הגיונית, כך תאפשרי יותר ויותר למציאות הזו לרקום עור וגידים, כי מזה עידן ועידנים היה ידוע לאנשי סוד בלבד החוק המדהים הנ”ל. ובקיצור, החלטתי לנסות, החיים שלי מספיק בזבל בכדי שיהיו לי לפחות ארבעה תחומים בהם אני רוצה להשתפר או לשפר את התנאים שלי, ומאז פחות או יותר, החלטתי להתמסר כמה שאני רק יכולה. מאז אני מזמנת”, סיימה בסיפוק, נשמעת משוכנעת בעצמה הרבה יותר מבתחילת השיחה.

זימון מזומנים

עם רטוריקות גרועות בהרבה מזו כבר נדרשתי להתמודד בחיי מול חברות הרבה יותר קרובות, ובמצבים הרבה יותר נואשים, לכן החלטתי שקטן עליי בסך הכל, ואני הולכת להסכים עם הבחורה.
“נשמע מעניין, עניין ה…. אממממ…. זימון”, אמרתי בתום שתיקה הדדית בחדר מלא בקטורת
וחסר עד מאד בקפה ובעוגה שהובטחו לי.
“סתאאאאאאאאאאם”, שחררה ד’, “תגידי מה שלומך?”
“לא משהו, את יודעת, סתם שבוע, ובסך הכל אנחנו דור מזויין”, אמרתי לה, נוטלת כוס נאת עיצוב מהארון.
“לגמרי”, אמרה ד’.
“שמעי, את באה רגע לסיבוב קצר בחוץ? יש לי דייט בערב, ונגמרו לי המזומנים, ויש פה שני מטר כספומט”.
“בכייף”, התפטפטתי.
כיבתה ד’ את שתי הקטורות משני עברי הדירה השכורה, נטלה את הכלב, נטלה רצועה, לא שכחה ארנק ואת הליפסטיק חירום (בכל סמטה אפלה מסתתר בחור מדהים וסופני שרק מחכה שתגיחי בטריינינג מהוה ושיער מדובלל למשוך מהכספומט, מבלי לדעת שהוא שם, וככה תפסידי את זימון חייך), ויצאנו החוצה לבדוק מה נשאר לד’ בחשבון והאם ניתן לזמן זימונים גם בכל מה שנוגע להזמנת
מזומנים.

על הכותבת רונית בר-לביא

ירושלמית בהווה. תל אביב לא. מעושנת וקצבית לי מידיי. גם חיפה למרות שמקסימה, לא, כי רחוקה מידיי מכולם. כנראה שכפר הכי מתאים אבל עד שיהיה שינוי בסטטוס המשפחתי, אני כאן. ובאינטרנט, בכל מקום.

תגובות

  1. זו דווקא אחת הכותבות היותר טובות באתר הזה.
    היא מצחיקה בטירוף.

  2. אנחנו חבר’ה נהדרים
    אנחנו מוכנים להכיר באחריותנו לזימון ומה שמגיע ממנו בכל פעם שזה מצליח. לדוגמא: אני נוסע לבית קפה ומזמין חניה קרובה, ממש קרובה. בול. יש. אתם רואים שזה מצליח !!!
    אמממה, כשמגיע משהו רע, מה רע, גרוע ממש, אנחנו לא מודים באחריותנו לזימון.
    מה אתה מבלבל את המוח, אני הזמנתי שילך המנוע באוטו?
    אז מבחינתי זה בסדר להאמין בזימון, התנאי שתיקחו אותו בשני הכיוונים.
    לטוב ולרע.
    זימון נעים!!!

  3. שירי רבר

    גדול, אהבתי. אבל אני מאוד אוהבת גם את הסרט. מאמינה בכל הזימונים האלה, גם של מזומנים…

  4. התגובות לתגובות יותר מענינות מהתגובות.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *