היום שבו נודע לי שאני אישה

היום שבו נודע לי שאני אישה, לא היה היום שבו השריטות על הברכיים מטיפוס העצים החלו להפריע לי. וזה לא היה היום שבו ביקשתי לא להיות אישה, יום טרגדי שבאותו רגע לא קיבל מספיק התייחסות והיסטריה שהיה ראוי לקבל, שהרי באותו יום דנו אותי למשך שנים בגזרה לא צודקת. מאחר ואני לא חווה וזאת לא הייתה אני שכביכול פיתתה את אדם ואי לכך ובהתאם לזאת אני לא חושבת שיש צדק בכך שאני זאת שמקבלת מחזור, שפרט לכאבים הוא לא נוח, לא מתאים ולפעמים מעכב דברים. והבנים, שהם שושלת אדם שאכן אכל את התפוח גם הוא, אינם מקבלים מחזור והעיקר שטוענים שאין אפליה. ובכלל על מה אני מדברת, אני קצת אטאיסטית עכשיו, הסיבה היחידה שבשלה אני לא הולכת לרופא וצורחת, “יאללה תחתוך את הרחם ונגמרה הקומדיה”, היא שאני אדם הפכפך ואני משאירה את דלת הילדים פתוחה.
היום שבו נודע לי שאני אישה גם לא היה היום שבו נתגלה לי שגדלה לי מידה בחזיה, ובין היתר התגלו לעיניי נפלאות החזה ושימושם בקרב הגברים. במידה מסויימת יכול להיות שסימנים ראשונים הופיעו כבר ביום שבו התחלתי להתלבש בצורה שתבליט מקומות שונים בגופי, או ביום שבאמת ניסיתי להשיג דברים בעזרת החזה וניצול ההורמונים הגועשים של בני סביבתי על מנת להשיג מטרות מסויימות שכללו הבכה לשם הנאה, הרגל מגונה ועדיין כה מהנה.
לצערי היום שבו גיליתי שאני אישה, לא היה גם היום בו גיליתי את נפלאות המין השני והטבות אישיות שבאות איתו. אילו זה היה היום, יתכן שכבר הייתי מעכלת את הגזרה ולומדת לחיות עימה בשלום, ואולי אפילו מסגלת את המצב לטובתי.
תחילה חשבתי שאגלה שאני אישה ביום בו אאבד דבר שלא באמת קיים והוא הרבה יותר מטאפורי ומנופח מעל כל פרופורציה אפשרית. בתולין הוא דבר קטן ובלתי מורגש שכולם, ויתכן שגם קצת אני, עושים ממנו אלוהים וסוגדים לו, או מנסים לנטרל אותו. אך גם באותו יום לא הבנתי כי אני אישה.
נתגלה לי שאני אישה בנשימה אחת עמוקה, נשימה מוגזמת שבעיניי לא סימלה דבר, אנחה אחת פשוטה. והרי מול עיניי נפרשה לה במלוא יופיה וחשיבותה תורת הזיוף. תורה שקשורה במעשים קטנים אך מלאי משמעות שצריך לקחת אותה בכובד ראש.

ישנן בננות שמזייפות על מנת לרצות את הצד השני, וישנן בננות שמזייפות כי ככה הרגילו אותן. כמו שהרגילו את ההודיות ללכת שני צעדים אחרי בעליהן וכמו שהרגילו את הדתיות לחשוב רק על אלוהים והתורה בעת קיום יחסי מין. בין אם זה קיום יחסי מין לבין אם זה סתם פעולה קטנה ומשמעותית, הסיבה הברורה שלי לזיוף היא על מנת לקנות לעצמי שקט נפשי ושקט בזמן המעשה.
ומי אמר שהעולם סובב סביב כסף? כמובן שכמו כל נושא בחיים, גם כאן ישנן סטיגמות. למעשה אם אני לא טועה על הנושא הזה יש הכי הרבה סטיגמות: אם הוא גבוה יש לו ארוך, כפות רגלים גם משפיעות, כף יד, מרפק, אצבעות, אפילו מידת שעירותו. או אם היא נמוכה, אם הרגל זזה בעצבנות, אם מקלפים את תוויות הבירה, וכך זה ממשיך. אחת מהן היא שבנות רוצות לחבק ולהתכרבל ולדבר על הכל אחר כך. ואני לא שוללת את האפשרות שזה קיים אצל נשים מסויימות. אם כל כך מפריע להם הדיבור אחרי, פה זה נקודה מצויינת לציין שאני לא עושה הכללות, ואין סיבה להעליב. מדוע הם מתעקשים לדבר בזמן “המעשה”? השאלה הכל כך מיותרת, את גומרת? ואם אני אגיד שלא, אז? מה זה יעניק לו? הוא יקח את זה יותר לאט או יותר מהר? זה לא יוסיף לו בטכניקה וזה בהחלט מפריע לי! גם אם אני לא גומרת, בעיניי יש משהו טהור בשקט הזה, רגע נפשי שלפחות שם אני לא צריכה או רוצה לטפח לו את האגו. ובסוף, הרי גם לי ימאס מלהתחמק תוך כדי לנשק אותו או לרמוז בכבדות אז אני נאנחת, בדיוק כמו שהוא רוצה ומחייכת קלות, אולי עכשיו הוא ישתוק. אבל כשאני עייפה, ואם לשניה נהיה כנים תבינו שלזייף זה לא עסק קל, צריך לקחת בחשבון שבהמשך הוא יעשה תנועות שלקראתם הוא יצפה להרבה יותר, ואם כבר השתמשתי באנחות הכבדות מה אעשה אז? אני כבר לא אוכל להשתמש בקולות שהשתמשתי לדברים פחותים בעינייו. ואם אני לא משמיעה קולות, אז האגו שתפח כשהורדתי את החזיה צונח לו ברגע אחד והוא מחפש אישור תמידי לכך שהוא מוצלח, שהוא מושלם, שהוא אליל הסקס, פאקינג מתנת האל. תן לי את הזמן הזה, שבטח אינו מספיק או מספק, להיות בשלי בשקט שלי וגם אם אינך רוצה לשתוק תגיד דברים שאני אתן לעצמי לסנן ולא אתמקד בך. או תשמיע קולות, תצעק, תבעט, תשיר, דוגרי גם לא ישנה לי אם תצרח שם של אחת אחרת, בעיניי זה לא רלוונטי. וכששואלים אותי אם אני גומרת ולא נשכח לציין שלי זה בהחלט הורס את כל התלהבות והתענינות שהפגנתי לפני זאת, אם בכלל הפגנתי בשל הקושי להכניס אותי למצב שבו אני יהיה בעננים מהמגע, עדיין לא עלית על הקונספט שכל מגע מידיו אמור לגרום לי לאורגזמה מיידית, פרט למחשבות הרציניות שאני מקיימת עם עצמי לגבי לקום להתלבש וללכת או לבעוט בו כל אחת מאפשריות נראת לי מועילה, ובמקום זה, אני חושבת אם קיים ספר שמסביר את הדרך הטובה ביותר לזייף? אם היה אני בטוחה שהוא היה מוצא מקום נכבד ושימושי לצד המיטה שלי, חייב להיות ספר, ובזמן שהוא מעלי אז אני מתחילה לחשוב איפה אני מוצאת את הספר, ובכלל אם יש לי זמן מחר ללכת לחפש, אחר כך אני מחשבת את סדר היום שלי למחרת, לפרטי פרטים, כמובן שזה מוכיח שהתענינות שלי הייתה עצומה! ואני לא באמת תמיד מזייפת (אם כי רוב הזמן), אבל יש לי את ההרגשה הזאת שהם מצפים למנצח ותזמורת שלמה, קולות רקע, בסים ותופים, אולי אפילו אורות נאון, ואני לא מהצורחות אפילו, למרות שאני חייבת להודות נשמע מהנה מאוד, ואין לי כוונה להכאיב או לפגוע, במכוון… וביום שבו הבנתי כי אני אישה, הבנתי גם שזיוף נדרש על מנת לשמר את מערכת היחסים בריאה ותקינה, ולמהלכו התקין של העולם, ואין לי כוונות להיות משמידת המין האנושי… אז אני נאנחת ומרעישה, מזייפת, משתדלת לנפח לו את האגו תוך כדי שאני הורסת לעצמי כל שמץ של תענוג שיכולתי לשאוב, והוא מרוצה, האגו שלו חוגג, כך שזה לא רלוונטי מה קורה אצלי. ואם זה היה בשליטתי הייתי שותקת ומידי פעם מנשקת את בן זוגי, ואולי רק כשאני באמת רוצה הייתי נאנחת כי היה לי טוב ולא על מנת שהוא יסתום כבר את הפה, והשקט שלי יסביר לו כמה אני נהנת ממנו ומאיבריו, וכמה טוב לי שזה הוא ולא אחד אחר, או שאני פשוט אצרח, אבל הוא צריך להיות ממש נדיר בשביל שזה יקרה. אולי זה יקרה כשאני אמצא מישהו שמקבל את עצמו ולא מפקפק בכישרוניו,ומקבל אותי, ואותנו, אם כי יש לי ספקות עכשיו אם אי פעם אמצא אותו,הרי אחרי הכל קצת קשה להיות בעל חשיבה הגיונית כאשר החמצן אינו מגיע עד המוח. “נו, גמרת?” ועכשיו המשפט, “יפה השתיקה”, קוסם לי.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *