הסוף של וודי

הוא נמוך, יש לו מעט שערות על הראש וגם אלו מדובללות, האף שלו כאילו יצא מתוך קריקטורה נאו נאצית, ובנוסף הוא בעליהן הגאה של משקפיים בעובי תחתיות בקבוקים. הוא מדבר ללא הרף על עצמו, על המחלות שיש לו, אלו שהיו לו ואילו שהוא מקווה מאוד שלא יהיו לו. אבל הוא כבר מרגיש דגדוג קטן בתחתית הגרון, בצד השמאלי, בדיוק במקום של מיתרי הקול אז זה בטח סרטן. זהו אותו וודי אלן ההיפוכונדר מהסרט “חנה ואחיותיה”, מ”אנני הול” ומסרטים נוספים שביים ושיחק בהם, לא יותר ולא פחות. הפעם בתפקיד האלטר אגו של וודי אלן – ואל וקסמן, בימאי סרטים נשכח, ולא צריך להיות יותר מדי מתוחכמים או סטודנטים לקולנוע כדי למצוא את הקרבה בין וודי אלן, בימאי סרטים שפעם, מזמן, זכה באוסקר לבין ואל וקסמן במאי סרטים ששקע בתהום הנשייה של אלו שהיו פעם משהו לצד ביקורת טובה על דיאן קיטון.
ואל וקסמן זכה בשני אוסקרים אבל אף אחד לא מוכן לעבוד אתו היום, שמו וחשבונות הרופאים הולכים לפניו. הוא נמצא אי שם בקנדה מצלם סרט פרסומת לדאודורנט כשאי שם בקליפורניה עולה שמו על ידי אלי, אשתו לשעבר (השחקנית תיאה ליאוני), כמתאים לביים סרט בהפקת אהובה החדש (טריט ויליאמס), מנהל סטודיו חשוב ונחשב בהוליווד. בקווים כלליים, תיאה ליאוני מופיעה בסרט זה כגרסת המשך לדיאן קיטון מאנני הול, וזאת דעתי בלבד, אבל כל אישה חובבת ויויאן ווסטווד ודונה קארן לא תוכל להישאר אדישה לדמיון בין הבגדים שהלבישו את תיאה בסרט זה לבין האופנה האנדרוגנית שיצאה מאנני הול. כן, אותן חליפות גבריות עם טאצ’ כזה נשי כאילו, וכן לגבי שתיהן נכונה השאלה, את גבוהה יותר או רזה יותר? את שתיהן שלח וודי אלן להוליווד בואכה קליפורניה כאשר סיים לבצע את זממו בהן.
מאחר שוואל אינו יכול להתרכז בעבודת הבימוי כשהאף שלו סתום, הוא מאבד את עבודתו הקטנה בקנדה וחוזר למנהטן. שם ממתינה לו הודעה מהסוכן שלו, זה מעביר לו תסריט לקריאה, השניים מסכימים שוואל הוא האיש הנכון לעבודה. עכשיו אהובה החדש של גרושתו צריך להסכים לתת לאלי לעבוד עם ואל מחד ומאידך ואל צריך לוותר על כבודו ולקבל עבודה מגרושתו, שכמובן שבלעדיו לא הייתה מגיעה לשום דבר. הדרישות של ואל הבמאי דומות (אולי אפילו דומות מדי) לאלה של וודי אלן הבמאי. ואל מתעקש לעבוד עם צלם שאינו אמריקאי בדיוק כמו וודי אלן. חברתו החדשה של ואל, לורי (דברה מסינג), מקבלת תפקיד קטן ויוצאת לחוות הרזיה אי שם במקום שאמריקאים עם תסביכים משלמים עליהם הרבה כסף. הצילומים מתחילים, ואז ואל הבמאי מאבד את מאור עיניו. הפעם הוא לא רק יוצא מפוקוס (“לפרק את הארי”) אלא הופך עיוור. המתורגמן של הצלם נבחר מבין אנשי ההפקה לשמש לבמאי העיוור עיניים והדבר כמובן הוא סוד כמוס שידוע רק לוואל עצמו, לסוכן שלו ולמתורגמן. מכאן הסרט הופך לסלפסטיק משעשע, שמהר מאוד הופך למעיק. כבר בתחילת הסרט אחת הדמויות אומרת “צחוקים זה לא מספיק” – ומה לעשות, זה נכון. הרגעים המצחיקים שוודי אלן מנפק לצופים נראים כדז’ה-וו, והתחושה הזאת שכבר היינו פה מתחילה לגרד אחרי השעה הראשונה. ואל וקסמן מנסה להבין מדוע הוא התעוור ובאופן גס, אחרי ששני שליש מהסרט כבר מאחורינו, הוא פתאום נזכר שיש לו בן, שאתו לא דיבר שנים רבות. יש גם איזשהו רמז לכך שהסרט שוואל מביים קשור ליחסים שבין אב לבנו.
האיש החשוב מהוליווד מגיע לסט, אלי בשלב הזה כבר יודעת שוואל אינו רואה דבר. היא משביעה את אהובה החדש שלא להתבונן בראשס- הוא מצדו צופה בהם בהזדמנות הראשונה שחדר ההקרנה פנוי. הסרט נדון לכישלון, ואל שחשב שסוף סוף יקמבק את עצמו ניצב מול שוקת שבורה. מדוכדך הוא פונה להמשיך בחייו הקטנים כשסוכנו מתפרץ ובידו עיתון צרפתי הטוען שהפעם הבשורה באה מהוליווד והבמאי הנשכח ואל וקסמן יצר סרט חדשני שממש חובה לראות. אנשי הממון נושמים לרווחה, וואל ספק מסכים אתם ספק רוצה לצעוק המלך הוא עירום.
כבר בתחילת הסרט יש הפניות קטנות לסרט “לילה אמריקאי” של טריפו ובכלל הסרט מלא בציטוטים. הבעיה שוודי אלן מצטט את עצמו וכמו שאף אחד לא באמת אוהב לדבר עם דודה חיה שכל משפט שלה מתחיל “כמו שאמרתי לפני שנה”, לא נעים לראות במאי שאומר כבר אמרתי את זה אז. וודי אלן אינו מסתפק בציטוטים טקסטואליים, הוא בונה סצינות שלמות ותמונות כמחווה לסרטים מוקדמים שלו. אולי ההיפוכונדריה הגשימה את עצמה והוא נוטה למות, וזהו ניסיון שלו לכתוב הספד לעצמו. אולי פשוט אין לו מה לומר.
למרות כל אלו, אנשים באולם הקולנוע צחקו, אולי הם לא צפו ב”חנה ואחיותיה”, אולי “הרומן שלי עם אנני”, “זליג” ו”מנהטן” שייכים לשכבת הגיל שלי וכל מי שצעיר ממני בעשור מעולם לא שמע עליהם. אולי זה החום, ביולי תמיד אפשר להאשים את מזג האוויר. הסרט יכול לספק חוויה מרגשת לבתולי אלן, המנוסים מוזמנים לשחק חפש את המטמון ולהתחרות ביניהם על כמות הציטוטים שנמצאים בסרט.

על הכותבת שרית שכטר

רפלקסולוגית בכירה ומטפלת הוליסטית

תגובות

  1. סרט גדול, אין ספק שכל אשה היתה רוצה גבר כזה שייתמוך בשעות הקשות , במיוחד בגיל הבלות,

  2. אם הסרט היה כל-כך משעמם למה את גם כותבת עליו? לא מספיק שאת סבלת את הסרט אנחנו גם צריכים לסבול את מה שיש לך להגיד עליו?!

    • הנביא יחזקאל

      תגובה קטנונית ומרושעת

    • צב מעבדה

      לא מספיק שהסרט והמאמר עליו היו משעממים, ושאת סבלת את המאמר, אנחנו גם צריכים לסבול את מה שיש לך להגיד על המאמר?
      בושה!

      צב מעבדה משעמם את הקורא הנחוש האחרון ששרד את המאמר והתגובות עד כאן 🙂

  3. Hey,
    There is noting to do, He is getting old and we need to be nice to him based on his old movies.

  4. אווויייי…אבל אין כמו הסרט של וודי אלן מתוך “סיפורי ניו יורק” נו, זה שאמא שלו פתאום מגיעה לשמי מנהטן…משהו!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *