טרור נשי

לא סתם מתאבדות

החרפת הטרור עוררה בי זיכרונות מבעיתים על השאהידים שמיררו את חיי בדרכים מקוריות ומסוכנות שאפילו הג’יאהד עדיין לא גילה. מה גם שחשבון פשוט מעלה שהיו אלו יותר מחבלות ממחבלים. מסקנה: נשים הן אכזריות ומעכשיו אף אחד לא צריך להתפלא יותר מהעובדה שיש גם נשים מתאבדות. תאמינו לי, אישה אולי נחמדה לחברה הכי טובה שלה ומקסימום לשתי הידידות שהיא צריכה ללוות מהן גרביונים, אבל כשזה מגיע לבנות בעמדות כוח או כאלה שחשות שמישהי שווה יותר מהן, זה חייב להיגמר בפיצוץ.

חשיפה: מה מסתתר מאחורי החזייה

ונעביר את השידור לבסיס הקריה (השטח הבנוי עם האנטנות ליד עזריאלי למי שלא מתמצא). בתשע בבוקר נראתה פותחת את דלת השירותים במקום אישה מבוגרת כבת חמישים, תופסת את אחת החיילות בכתפיה, מעיפה את הסלולרי הלא מבוטח שלה אל תוך האסלה ומורידה את המים.
ככה נראו חיי בצבא במשרד הביטחון. בוסית (1.84 ס”מ) שמהיום שראתה אותי (1.47 ס”מ) ושמעה שאני עובדת בשעות שאני לא שופכת לה סוכרזית לנס, הפכה אותי לשק האגרוף שלה. רק שהיא לא חבטה בי בעוזי או שמה אותי במחבוש, אלא פשוט סחטה אותי רגשית. מדי יום היא הזמינה אותי לחדרה לשיחה בה דנו (למעשה, אני יבבתי, בכיתי והתחננתי והיא צווחה) על כמה שאני מניפולטיבית (כי בטעות אמרתי לבעלה שהיא יצאה לארוחת צהריים בעוד היא הלכה לפגישה עם מישהו מהיחידה במסעדה. יחי ההבדל הקטן) ושאני זקוקה לקב”ן ולא מתאימה למסגרת הצבאית (כי אין מצב שיש לי רק אמא ואין אבא ושנשארתי נורמלית). היא אסרה עלי לדבר בטלפון גם בעת חירום (לכן הייתי בורחת לשירותים לצלצל), או בכלל לצאת להפסקה, אפילו לקרוא ספרים כשלא היה מה לעשות. תסבירו לי איך לכל הרוחות שרדתי שנה ותשעה חודשים עם מכשפה כמוה? אולי תטענו שמדובר בחולת נפש ואפילו תתרעמו על זה שהייתי צריכה לקום ולהגיד לה מה אני חושבת עליה. אולי זו אשמתי שהייתי פחות מסמרטוט לרגליה, אבל חברותיי, זאת רק דוגמה מרחיקת לכת למה שמסתתר באמת מתחת לחזייה.

אישה לאישה כלבה

מדברים על אחווה נשית בלה בלה בלה ובפועל יש הרבה רוע, טינה וכעס בין אישה ל”חברתה”. לא בגלל שזו מניאקית או בוגדנית, אלא מעצם היותה אישה. והנה מספר דוגמאות נוספות שבוודאי תוכלנה להזדהות עמן. אני יושבת בבית קפה עם חברות ולפתע נכנסת חברה נחמדה. כיוון שהיא חתיכת ממורמרת בלי חבר וחיים ותמיד כיף כאילו לנסות לעזור לה, אבל בעצם להגיד לעצמינו כמה טוב שאנחנו לא היא. ואז זאתי, בחוצפתה, מופיעה עם מישהו סוף הדרך ומסתבר שהם זוג כבר חודשיים ואפילו עוברים לגור יחד. עכשיו במקום לפרגן ולשמוח שלפחות מעתה היא תהיה יותר מאושרת ולא תטריד באיומי התאבדות בלילה, כולן מתחילות לרכל ברשעות. אין, פשוט אין פרגון נשי. אגואיסטיות? סורי, זה הרבה יותר עמוק מזה. אני וחברתי הטובה עבדנו באותו מקום עבודה, רק שבאיזשהו שלב שמתי לב שאני חוטפת קבוע ייסורי מצפון קשים בכל פעם שהתקדמתי והיא לא. כי אם הייתי מקבלת בונוס או טפיחת שכם, היא מיד היתה עושה לי סצינות. כשהמצב היה הפוך והיא היתה מקבלת עבודה (בעיקר בזכות העובדה שאני וויתרתי עליה לטובתה), היא היתה מתרברבת באוזניי על העניין ואומרת כלא מאמינה, “וואי, איך העדיפו אותי עלייך? רוצה שאני אגיד להם לקחת גם אותך? תהיי העוזרת שלי”. לא תודה.
והכי מעצבן אותי זה כמה שנשים הן כפויות טובה לפעמים. ותודנה שכשמדובר בחברות זה הרבה יותר פוגע מאיזה גבר שזיין אותך ושכח איך קוראים לך. אבל בואנ’ה, אני יודעת שהגלגל מסתובב וקורה שבנות שפעם לא ראו אותי ממטר, עכשיו מלקקות וחושבות לתומן ששכחתי איך בעבר, כשבאמת הייתי צריכה אותן, הן נפנפו אותי. כל נשיקות הלחי הרטובות והצבועות האלה והרכלולים לא יגרמו לי לסלוח ולשכוח, אפילו לא את החברה שלי מבצפר, שבכיתה ד’ נהפכה למלכת הכיתה ולא הזמינה אותי לאף מסיבה.
זה לא פייר. הבנים פותרים תסביכים יותר בקלות. פשוט מכניסים בוקס בביצים ובזה זה נגמר.

על הכותבת קורן דור

מאסטרנטית באוניברסיטת תל-אביב, כתבת ב-MSN, לילה, הורים וילדים, נישה, אינדקס ועוד מגזינים.

תגובות

  1. יעל חן

    אכן לצערי, פירגון זה לא הצד החזק אצל נשים.
    הבוס הכי נוראי שלי היתה אישה.

  2. אבל תלוי באיזו חברה. אצל גברים, בחברות יותר פשוטות, הסכסוכים באמת נפתרים באלימות קלה, אך במקומות בהם זה לא מקובל, הסכסוך לובש אופי של מלחמת עולם עם כל המאפיינים הנשיים שתוארו לעיל.
    לדעתי, האלימות הקלה (כל עוד היא באמת קלה) עדיפה כיוון שהנזק ממנה פחות מהאלימות הנכלולית הנשית.

  3. אני לא בטוחה שזה קשור לסוגית הג’נדר הספציפי.

    זה קשור למה שאני קוראת “חברים מרעילים”. והם יכולים להיות ממין זכר או ממין נקבה, אלה שטורחים לטפטף לך במשך זמן לכאורה תובנות שנועדו לעזור לך, למעשה משליכים עליך את החרדות או את הפחדים שלהם.

    לקח לי זמן לגלות את זה. לקח לי הרבה כאבי בטן של “מה באישיות שלי מאפשר לאנשים לעשות סוג כזה של מניפולציה עלי” אבל יום אחד החלטתי פשוט “לנקות” את פנקס הטלפונים שלי, או יותר נכון את הזיכרון של הנייד, מכל מיני אנשים שהקשר איתם, גם אם הוא רב שנים לא רק שלא תרם אלא הזיק, הרעיל, חלחל.

    היום יש לי פחות חברות אמת, אבל אני מעדיפה את אלה שאני יכולה לדבר איתם ושהם ידברו איתי בלי לפזר רעלים האחד כלפי השני. תאמינו לי, זה עדיף.

    עם יתר האנשים בעולמי אני מעדיפה לנהל יחסים יותר מבוקרים ולא לפרוש את לבי באופן שהופך אותי לכל כך פגיעה.

    • את כ”כ צודקת!
      אני הבחורה הכי חברותית בעולם, היו לי כ”כ הרבה חברות. לא הייתה לי דקה פנויה ביום מבלי שתהיה איתי איזו שהיא “חברה”.
      כשגיליתי מהי המשמעות האמיתית של “החברות” שלי, העפתי הרבה אנשים.
      להיות לבד לפעמים, זה באסה. אבל החיים שלי נקיים יותר עכשיו.
      בכל מקרה, מי שאמיתית, תשאר איתי לא משנה מה

  4. המפקד שלי בצבא (ג-ב-ר) התייחס אלי בצורה די דומה לבוסית שלך. בואי נרגע, זה תלוי בבן אדם, לא במין שלו.

  5. סנופקין

    אין שום קשר לטרור.
    מעצם הגדרתו הלשונית, טרור הוא השפעה באמצעות הפחדה.
    מי שלא מוצא חן בעיניך, או מתייחס אליך בצורה שאינה נעימה לך, אינו טרוריסט, אלא סתם אדם לא נחמד, וכאלו יש מכל ארבעת המינים.

    אין שום קשר לנשים.
    כל אחד יכול להיות לא מפרגן, קטנוני, מרושע ומניפולטיבי בדרכו שלו.
    יתכן שנשים רגישות לכך יותר, או משקיעות בכך יותר אנרגיות.
    זה נכון גם לגבי דלקת בדרכי השתן.
    אז מה?

    גברים לא פותרים כלום בבעיטה בביצים.
    באופן כללי, בעיטה למפשעה היתה ונשארה בגדר של פנטזיה נשית בלתי ממומשת ברוב המקרים.

  6. קמה לה נערה בבוקר, ובדרך לשירותים חשבה – אולי אכתוב משהו לבננות?
    על גברים יש כבר אלף מאמרים, אז במה אני יכולה לחדש? הנה, אספר לכולם על הבוסית המניאקית שלי ועל החברות המגעילות שלי ואבנה מזה תיאוריה חובקת עולם על המין הנשי. כמה אני מגניבה שהצלחתי לצרף יותר משני משפטים בלי יותר מדי טעויות!

    מאמר מביש.

    אם גבר היה כותב את זה כולנו הינו עולות על בריקדות אבל כלפי המסכנה שכתבה את זה אנחנו סלחניות. עוד הוכחה לפרגון הנשי, רק שהפעם זה לא במקום.

    • חיבוקית

      מדוע יש לי הרגשה שלא היית מעזה לכתוב ביקורת חריפה כזו לולא גבה הצנום של לילית (שוב) מלפנייך. סה”כ רוב שעות היום את מפזרת שלל חיבוקים וחיוכימים דביקים ללא שום סינון נראה לעין (עד שהופעת, רק למישהי אחת היה מותר לעשות את זה כאן בחן האותנטי שלה). כן כן, בהחלט יש כאן איזכור לויכוח הרפה והעלוב שניהלת (?) בזמנו עם הערס, ולא רק. סתם תמיהה.

      • בעילום שם?

        תסלחי לי אבל אני מעדיפה מורים אחרים.

        • חיבוקית אבסטרקטית

          אויש, איך ידעתי שתמחזרי את הטיעון העתיק הזה של בעילום שם, כאילו שאכפת לי אם קוראים לך סמדר באמת או אילנית, או כאילו את יודעת את שמי. בואי נסגור את זה ככה, את לא מכירה את ה”בעילום שם” המותר כאן ע”פ הנהלים (לצורך העניין: פוּל, פרילי, סינדיגו, אמנסטי, סיליט, לוחך וגו’), פשוט כי אין חיה כזו, וגם לא כמובן את מה שבאמת מאחורי העילום. הלאה הנומינליזם. וחוץ מזה לא הגבורה היתה האישו, אלא הבחירה שלך לפתע לעלוב במישהו ללא חיוכחיבוק בנחרצות, היא שהתמיהה אותי, סוגיית הגב והגבורה היא משנית.

          • פתאום החלטתי לעלוב במישהי בלי חיוך.

            לי היה נדמה שזה היה קשור בתוכן של המאמר, אבל למה להיטפל לזוטות שכאלו.
            הסירי דאגה מליבך, את לא בסכנת חיוך או חיבוק ממני, אז אנא, פני לענייניך והשאירי את חינוכי לאחרים.

            • חיבוקית אבסטרקטית

              היה לך נדמה שזה קשור בתוכן של המאמר? קשה איתך עם ניואנסים, אז אנסה בכפית: גם בויכוח *ההוא*, היה מדובר בתוכן, שהרגיז/הביך אותך כמדומני. ואני שואלת, מה מביא אשה אינטיליגנטית ונעימת סבר שמחלקת וכו’ (או לפחות לפרסונה שלה בבננות) לכתוב תגובה בוטה ומינימליסטית למאמר (מגובב לכדי תיזות מופרכות ככל שיהיה) שנכתב לכאורה מעמדת חולשה (לא נעשה עכשיו ניתוח רחב יריעה לבחירה שלך במלה “נערה” למשל, להנמכת הכותבת, גם אם היא בת גילך וכו, שזה כמעט כמו בנות-זין-דחוף של ההוא, רק בטון יותר מורתי), בעוד במקרים אחרים כשמדובר בפרסונות-בנניות-גבריות מוצקות, שחצניות ופטרוניות (כן, לא רק ההוא עשה לך את זה, היה עוד אחד שנטפל אלייך) לפול שוב ושוב למלכודת החיוך או הצטדקויות רכיכתיות ארוכות מלל. ואם זה לא אומר, בפעם האלף המפוהקת, משהו על גברים נשים ועל הגבורה, אז..

              • חיוכית אמורפית

                חמסת לי את המלים מהפה, מזלך שעשית זאת בסטייל כה מרטיט.
                בהזדמנות נאותה זו שימי לב גם להתפתחות המחמקמקה והנכלולית שחלה בסגנון האישי של הסמדר. בימיה הראשונים פה, שלום כיתה א’, החיישנות המפוייסת היתה נר לרגלה הדוקטורנטית (ובתרגום אופרטיבי: להסכים בהצטחקות עם כל אחד, לשעוט עם פתרונות דביליים לכל צרה, לשזור סמיילים פוסט-מודרניסטיים בסוף כל ציוץ, לחלק מחמאות תמוהות הנחתמות בסימני קריאה טרחניים וכו’); אט אט היא מאמצת את הסגנון המקומי – ברומא התנהג כפופוליסטית – שמושתת בעיקרו של דבר על קורט דעתנות, שמץ הומור עצמי, חצי כוס אינטלקט וחמישים גרם נפש מיוסרת; כאשר הבלילה נעשית אכילה בסופו של דבר, ראוי ורצוי לבזוק אבקת פה מלוכלך (למרות שרואים שעם זה עדיין קצת קשה לה), והגישי חם בתבניות אישיות (הגישי? שוביניזם!!11!!!).
                נו, אז הדפוסים השבלוניים האלה אומצו גם על ידי החוקרת, וכעת היא נוטה להרשות לעצמה לטפטף ממבחנותיה מעט רעל כלפי מי שלא מצוי עמוק בתוך המילייה הדנדשי שלה. וואו.

                מזכיר לי, משום מה, את הרב-סרן הג’ובניק הממורמר והממוצע בצה”ל – כזה שלנצח יבעט כלפי מטה וילקק כלפי מעלה בשרשרת הדרגות, כזה שכל החיילים האומללים שלו מריצים עליו דאחקות חדשות לבקרים על הפאתטיות שבהתחנפויותיו השקופות לסא”לים.

                סך הכל, על נפש האדם לא למדנו שום דבר חדש היום.

                (סמדר – הכשרתי לך מיליון דונם קרקע, עם המשפט האחרון שלי, לפאנץ’ ליין ראוי. השתדלי לפחות).

                • לילית-נסיכת האופל

                  אולי תביאו פך בנזין
                  ונסגור את זה כמיטב המסורת הסטראוטיפית
                  בשריפת מכשפה פומבית, בככר האתר?
                  או אולי מספיק כבר?!

                • אני נרגשת.

                  ממש עקבתן אחרי בנות, מרגע הופעתי ועד הלום. תיאור כה מפורט של אופיי הנכלולי וחנפנותי האינסופית ממזמן לא ראיתי.

                  אני שמחה שאני מעניינת אתכן, תמשיכו בבקשה.

                • אני שומעת פעמונים

                  אם אתה ממין נקבה, אני נולדתי בסיאטל.
                  ומצאת עם מי לריב.

                  • אני שומעת פעמונים

                    הערת המערכת: זה לא אומר, כמובן, שאתה דנידין.

                  • שלא עליתי על זה לבד.

                    • ניצחתם.

                    • ערס פואטי

                      אם הייתי רוצה להיכנס בך, סתם כי היה לי משעמם, הייתי כותב בשמי. אבל אם יעזור לך (ולצילי, שאמורה לדעת היכן אני מתבטא בכתב בימים אלו) להעביר את הסופ”ש בשלום על ידי זה שתהפכי אותי לאותו/ה כותבת חביבה – לו יהי כך.

                      ולרגל המצב, אני לא אפרש את ההודעה שלך כמשהו המחייב תגובה כלשהי.

                      שבת שלום, אה גיטה יונטף, ויאללה יאללה

                    • אריאלה

                      שלי למריבה טובה, נראה לי שהפעם נובחים מתחת לעץ הלא נכון. לא זכור לי שהערס התחבא אי פעם מתחת לניק אחר כשהוא בא לרדת על מישהי. בניגוד לאנשים אחרים, שאוהבים להיות נורא נאורים בניק שלהם, ומגעילים למדי, טוב נו, שתקתי.

                    • Bad Arse

                      נאמנים לניק זה מה שחשוב, לא השם שמאחוריו . נאמנים גם אם בכמה מאמרים הקוראים האחרים מסכימים איתך וגם אם בכמה אחרים הם חושבים שאת חולרה כמו שקרה לי….

                    • אבל אם כך, זה אומר שצצים פה חקיינים עלובים!

                    • טרילי

                      סורי, הייתי משתמשת בניק המוכר שלי או לפחות שמה את המייל המוכר אם היה לי דחוף לרדת עלייך.

                    • עמכם הסליחה, טעות בזיהוי.
                      מצטערת.

                • חיבוקית אבסטרקטית

                  לא יכולתי לתאר טוב יותר את ההתנהלות של זאתי ששב אליה מאור עיניה ושוב התעוורה. אין לי מושג מי את/ה, אבל אני באמת רציתי תגובה מאותה האחת בקשר לתמיהה שהעלתי. נכון שזה (כפי שמינימליסטה לילית) יכול להראות כסתם ציד מכשפות מרושע, אבל מה לעשות שבבסיס הצייד ניצבת לה תמיהה עצבנית ואמיתית שלי לגבי נשים, ודווקא אפרופו “המאמר” הזה שלשמו התכנסנו כאן כביכול.
                  יכול להיות אמנם שלא מדובר בנשים, אלא באמת, כפי שרימזת, סתם ב”נפש האדם”, יהיה מינו שיהיה; פחדן, אופורטוניסט, מלקק תחת לדרג הגבוה, חסר עמוד שדרה וכו’, אבל עדיין קשה לי לשמוט את האצבע מהמלה אשה, לצערי.

                  • עדיף להיות כלל לא מוכרת
                    ואז להתפרסם כזורקת הזבל למרחקים?

                    מה בדיוק את מנסה להוכיח?
                    מאיפה באת?
                    ולמה?

                • דכאונית בעלת צורה

                  וזה כל העניין כולו.
                  החיוכית הפרחחית טעונה חינוכית. תאונה חינוכית.

        • פרחח (בעילום שם)

          שוב הניק בלי הנקניק או הניקנוק, כאילו שזהות הכותב הוא שם המשחק.

          לעתים, הכותב בוחר לו ניק אלמוני, משנה את סגנונו או הכותבת מקמרת את גבה כחתול רחוב פראח, רק כי בא להם לומר משהו קשה, שדווקא לא יהיה אישי.ענייני, קשה אבל לא אישי.

          הניק והזיהוי גורמים לתגובות אהדה/שנאה שרק הסכמי העבודה, קיבוציים מהם. כאילו מה? נניח שאני רוצה לומר ש X מגבבת שטויות. הרי מיד תתעורר לה תגובת שרשרת חוץ נושאית שבאה לפרק את התגובה מהתוכן ולהרכיב בה מניעים אישיים. וכאן יכול להתחיל מחול שרק בועז והג’וליות מחוללים בלהט רב יותר.

          אז לפעמים אדם בוחר לו ניק אחר, דווקא כדי שזה לא יהיה אישי.

          אינטרנט, רבותי, אינטרנט.

          הנה למשל כעת פה אני ישר, בלי חשש ופחד, כותב בעילום שם, ומצהיר: לילית את שרמוטה!
          ישר היא יודעת שזה לא אישי.

          האם שלל החיבוקים נישוקים “את ראויה להיות סופרת אחותי, גם את ניחוח לבונה שלי” וכיו”ב לא התחלפו להם לפתע במתקפה על מי שחריזה אינו הצד החזק שלה?! האם העובדה שהגיבו בעילום שם שינתה כהוא זה מהתוכן?!

          רוצה לתקוף, סבבה, אבל לא לברוח מחום המטבח. קשקשת בביצים, צפי שהשמן ישפריץ לך. קחי סינור (לא סינר) קחי אוירון וסעי לארץ NEVER NO.

          עכשיו גילוי.

          אני לא באמת בעילום שם, למרות שזה נראה כך!

          • ובמיוחד אתה פרחח.
            המאמר הזה שווה לתחת. וכנראה אמרתי דברים דומים על מאמרים שהחיזוקית והטוטואית כתבו.
            כל שלל התארים שחילקתם לי נאים בעיני, אבל לצערי אינם מתארים אותי היטב.
            על הנכלוליות אתם כנראה יודעים יותר ממני. אני פשוט אומרת מה שאני חושבת בצורה ברורה לטוב ולרע. לא מתוך חנפנות לחזקים ולא מתוך דריסת חלשים. אני מבינה שקשה לכם עם הקונספט הזה ולכן הויכוח מיותר, כי לא תאמינו לי ממילא.

            פרחח לא יקר, ברמה העקרונית אתה נפלא, יש לך אידיאולוגיות יפות ומרגשות ואני מאמין מרחיב נפש. בתכלס אתה לא מחמיץ הזדמנות לרמוס ולמעוך את מי שלא חושב כמוך ולהשתמש לשם כך בכל נשק, קונוונציונאלי או לא. גם לגביך קשה לי להאמין שמה שאמרתי יתקבל ולכן גם ממך אני מצפה לעוד ממה שכבר הראת שאתה יכול לספק.

            אינטרנט או לא אינטרנט, לפחדנות ולחולשה יש אותו ריח בכל מדיום. אם תוכן הדברים שאמרתי לא היה נכון בעינכם או אפילו הנימה היתה בוטה מדי לטעמכן הייתי מקשיבה לביקורת או להתנגדות. אתן תקפתן את האופי והמניעים שלי וניתחתן את התנהלותי כאן תוך בקיאות מרשימה בפרטים. אבל עד כמה שדיון בי יכול לענין אותי אין לכן מושג על מה אתן מדברות ולכן איבדתי עניין.

            אתם יכולים להמשיך בלעדי, אני אפסיק להפריע.

            • פרחח (בעילום שם)

              לעתים הן רק טרחניות.

              כהרגלך, את סוטה ממהות הדיון ובורחת לך לפינה אחרת.

              המאמר חרא. נו. נניח. הכתיבה מבישה, יופי. האם זה מה שהיה על הפרק כאשר המבקרות אותך הטיחו בך ביקורת?

              מה שהיה על הפרק מבחינת הכותבות המבקרות אותך הייתה (לדעתי) העובדה שהפכת מיאכנע חנפנית לברקודה, עלק. כי זיהית חולשה וקפצת על גבה כמוצאת שלל רב, בעוד שבמקרים אחרים (כמעט בכולם) לשונך עלתה מן החלחולת ובדקה את האנגינה מלמטה. רצית כל כך להיות “חברה אהודה” במחלקה שבעצם לא נחשבת.

              ואת הגבת: היי, בעילום שם, בעילום שם, תוך נסיון (פאתטי, יש לציין) לזהות את דמותן ולהעביר את הכל למקום אישי לחלוטין. וכאן החלטתי, באופן יוצא דופן יש לציין, להתייחס לדברייך הלא מרטיטים.

              אז אני לא יקר. מודה, בשוק ההחלפות, עשר כמוני תמורת ציפורן הסמדר. אבל האם ענית מילה וחצי מילה למה שנטען כלפייך? לא! לא למה שנטען על ידן ולא למה שנטען על ידי.

              יש לך טענות קשות כלפי הכותבת או כלפי אחרים, טעני אותן בכל דרך, אבל הרשי גם לאחרים להשיב לך על פי דרכם. רוצה לענות להם, עני עניינית ואל תברחי לך לפינות לא רלוונטיות בבכיינות אין קץ.

              המדיום הזה מאפשר שימוש בשפה בכל דרך. האחד רך והאמפטי והאחר לשונו קוצי סברס משומשים.

              הטרחנות החנפנית שלך היא שהייתה לזרא. ועכשיו גם הבכיינות.

              הערות שוליים, הם כלי עבודה, לעתים חשוב, אך כאשר הן תופסות את מקומו של העניין הן מהוות קשקוש.
              מרגע שפתחת את הפה, באופן שפתחת (על מאמר גרוע בפני עצמו), אל לך לבוא ולהלין על השפה הננקטת נגדך.

              אני לא מסכים שהיה לך קל לתקוף את אותה משרבטת, כי היא אשה. אני חושב שברח לך מה שמסתתר הרבה זמן מתחת לעטיפה יאכנעאית. אני לא אוהב “אחווה נשית” כמו שאני לא אוהב “אחווה גברית”. אבל יותר מאלה אני לא אוהב את אלה שישבו בשורה הראשונה, התחנפו למורים והלשינו.

              אני מגיב בדרכי, תמיד בדרכי, שאינה דורסת אלא, לעתים הולמת. לא טוב לך, אל תקני מינוי!

              רק אנא, אל תקראי לי יקירי!!!

              • מושמושית גחנונית

                ממש מתפגרת מרוב צחוק. לא עונה דורסית. עונה בצורה הולמת. וגם אחד אלוהינו ואיש אחד שטרח לא בדורסנות ובצורה הולמת כמובן לרדת על המראה של אינדי?

                • פרחח (לא בעילום שם, כבר)

                  בוודאי. מחלקות מהלומות… הבנת הנקרא (הנקרע?)

                  לגבי המראה של האינדי. הייתה החלקה ואף התנצלות. לא מכיר אותה וזה היה בשוליים.
                  וכן, זה היה ענייני ובטח לא אישי.

              • א.א.א ובניה

                מילא, זה קורה לכולם מתישהו. אבל אתה גם רע. מתעללים במישהי, וישר אתה קונה כרטיס בשורה הראשונה. בא להריח דם, כמו צבוע, ואם זה לא מספיק אתה שורט עוד קצת, שהפצע ידמם. אמרתי פעם שאתה בועז כ’ לעניים? ובכן, חזרתי בי – בועז מעולם לא השתלח באף אחד, לא ברוע כזה.

                לגבי חיבוקית א’ וב’ אני לא יודעת כלום, אבל המאמרונים המסוגננים שאתה כותב כאן בתגובות באמת מביאים ת’בחילה. וכשנדמה לך שהאפקט לא מספיק, אתה מועך את הסוליה עוד יותר חזק על המדרכה, עם הצוואר של מישהי מתחת. ועוד מגייס לטובתך טיעונים כמו “המדיום הזה”. באמת תלמיד נאמן של מרשל מקלוהן, שכידוע היה בעד הלבנת פנים ברבים. ועוד מצטדק בכשלים החינניים של אישיותך – “אני מגיב בדרכי, תמיד בדרכי”. באמת, הפגמים שלנו תמיד מקסימים. נותנים תירוץ להתעלל בחלשים. אז הנתקפת, רחימאית, לא התייחסה עניינית להשמצות על אישיותה. כן, באמת מחדל. ממש לא יפה מצדה.

                תירגע, גם אני לא מצפה שתענה לי עניינית. אבל באלוהים, תפסיק עם החולירע הזה שנוזל לך מהעט.

                וזו לא אחוות נשים, ואני אין לי מושג מי זו סמדר, ואני בכלל לא מפה. לא צריך להיות מפה כדי לתפוס מרחק.

                • אריאלה

                  בועז כהן לעניים? אלוהים עדי שבועז עצבן אותי לא פעם ולא פעמיים, אבל מכל ההכרות שלי עם הבועז, מעולם לא מצאתי אצלו רוע.

                  תתנצלי ותתפשטי.

                  וכל השאר, חזק ואמץ וכד’, ועכשיו הסתבכתי עם עוד נאורותו.

            • חיבוקית אבסטרקטית

              ממשיכה ללכת סחור סחור, ומחפשת כל הזמן סיבות פיקטיביות לפשר התגובות אלייך, אז לא סמדר, לא נראה לי ש “אמרתי דברים דומים על מאמרים שטוטואית וחיזוקית כתבו” (בהנחה שאחת מהן היא אני), ולא רק בגלל שכמובן לא היו כאלה, מדברת בשם עצמי כמובן, אלא אף אם היו כאלה (אולי טוטאית כותבת) מעולם לא כתבת דברים דומים. שוב, ברור שמותר לך לקטול, לשחרר את חרצובות לשונך וכו’, כמו כולם, רק שמשום מה בדיוק על זה התבססה טענתי, שלמה דווקא כאן? כי כאן זה נוח ולא ממש מתבקש, כי דרורקורן לא מחבר מרעייך, אלה שאת חשה שאולי כבר קיבלו אותך למועדון שלהם אחרי תקופת התלמדות, אלה שאת כה טורחת לחייך לחבק ולחנפן בסכריניות לא מבוקרת, גם אם לחלקם היה ראוי שתגידי מה שאת חושבת “בצורה ברורה לטוב ולרע”, הרשי לי לפחפחח.

              • הבטחתי לא להפריע, ובאמת המשכתם יפה בלעדי. כמה הערות:

                אבוי פרחח, מעולם לא ישבתי בשורה הראשונה והתחנפתי. הייתי מאלו שישבו בסוף, הפריעו לכולם, הציקו למורים ובסוף קיבלו 100 בלי להתכונן. מה לעשות, החיים לא הוגנים. אם לא היית כה נחמד ומתקתק אלי בניקים אחרים בהם השתמשתי שכל ההבדל בין סמדר לבינם הוא זה ששם לא ידעת מי אני ומאיפה באתי, עוד הייתי מתייחסת למה שאתה אומר ברצינות. אבל הסכריניות שלך שם והאגרסביות שלך פה מלמדים אותי מי אתה ומאיפה באה האיבה שלך כלפי. (אם אני לא מספיק ברורה, ראה דברי הדכאונית).

                טוטואית – פריצת הדרך העולמית – השיבוט הראשון של אדם, לא עלה יפה, אני חוששת. שכן למרות הזהות הסגנונית כולל סימני הקריאה המתחלפים בסיפרה 1, המוטיב החוזר של הזיעה והריח, המילה מרטיט, החזרה על דברי הנתקף תוך כדי הלעגתם, וחזרה מדויקת על דברים שטען כלפי בעבר, למרות כל אלו שכחת את העיקר – הערס הפואטי גם אומר משהו מבעד ליופי הסגנוני. תיבול הכרחי נוסף היא הרגישות הכמעט מעצבנת שלו לאדם הכותב מולו והיכולת שלו לראות את החולשות שלו. את לעומת זאת מפספסת בגדול. הטווסיות שלך, דבריך הדעתניים והיומרנות האנליטית שלך, מעוררים גיחוך. כחנפנית בזויה ריגשת אותי עד דמעות בחיקוי פתאטי של הערס הפואטי. (אל תגידי שלא התאמצתי עם הפאנץ’ לין.)

                חיבוקית – איחולי. לא זרזיר אחד בא אצל העורב, אלא שניים, וכה ססגוניים. למרות ואולי בגלל שאת יזמת את המטווח אענה לך על טענותיך באופן קצת יותר ענייני. התיאוריה שלך מלאה חורים. נתחיל בהתחלה – המילים הראשונות שלי כאן היו ויכוח עקוב מביטים עם הלוכד. אכן דוגמא לרמיסת החלשים והנשיים שבחבורה. לאחר מכן, שודרגתי לפורום ושם פתחתי בביקורת לסיפור שהערס הפואטי פירסם ב YNET. עוד דוגמא להטפלות שלי לפרחי הקיר. לא אכנס למריבות ועקיצות יתושיות אחרות עם אחרים כולל הפרחח, אבל לדעתי המכנה המשותף זהה . הויכוח הכי מגעיל שהיה לי כאן היה שוב עם גיבור-הערב-בעל-כורחו, הערס הפואטי. אני לא גאה בויכוח הזה, כמו לא בויכוחים האחרים שהיו לי כאן. אבל לגבי הגב הצנום או לא של לילית – אולי הויכוח החל בהסכמה שלי לדברים שאמרה, אבל ההתכתשות נמשכה הרבה אחרי שלילית פרשה ותקני אותי אם אני טועה, אבל היא לא הגנה עלי שם אפילו במילה.

                לגבי החנופה – כשהגעתי לכאן והכרתי את הנפשות הפועלות, אכן התלהבתי מאוד מהרעיונות ועושר ההבעה של אנשים מסוימים. כשמישהו מעצבן אותי או להבדיל, מרשים אותי, אני לא חושבת יותר מדי. לכן אני כנראה מגזימה גם בהתלהבות וגם בהשתלחות בלי לבדוק יותר מדי מי עומד מולי או מה חוקי המשחק. כאן הגענו לחלק העצוב של הסיפור לטעמי, ללקח שלימדת אותי ולסיבה לזה שאת וצמד הלווי שלך ניצחתם אותי בנוק-אאוט. הדממה הרועמת של הנוכחים כאן, זאת שממלאה את החללים בתיאוריה שלך באויר ומשאירה את נטל ההוכחה עלי. אותה דממה של אנשים שהחזירו לי באותה מטבע מחייכת ומחבקת בעבר ועכשיו ממלאים את פיהם מים. אני לא מבקשת ולא בקשתי שילחמו את המלחמות הכה מיותרות שלי, אבל מכאן ועד לשתיקה המאוחדת ששוררת כאן יש מרחק רב ומאכזב. דווקא אנשים שלא ספגו לא מדובשי ולא מעוקצי מרמזים שאולי יש משהו בדברי. והנה, מה שלא עשו המילים הארסיות של הטריו המלבב עשתה שתיקת הכבשים – ההתלהבות שלי גוועת ובקרוב יוכרז מועד פטירתה. באשר למי שפירש את ההתלהבות שלי מדבריו כחנפנות – צר לי עליכם שזאת הפרשנות היחידה שאתם יכולים לחשוב עליה, אני, בניגוד לחברי המועדון, התכוונתי למה שאמרתי.

                • סמדר, סביר להניח שלא אליי התכוונת כאשר דיברת על השתיקה בחלל הפורום (ראה סוגיית חברי מועדון, או ביי אנד בונוס לא ממש הבנתי את המינוחים) ולא להתגייסות שלי את מצפה, אבל:

                  פשוט ביממה האחרונה אני עוקבת בהשתאות אחרי הציפורניים שנשלפו, והסכינים הדקות ששוננו, ותוהה. לא ממש בהפתעה כי אי אפשר לומר שלא עברתי את זה באופן מסוים על בשרי, כאשר כנראה בסכלות מסוימת, או בתמימות (תנו לי הנחה ראבאק) חשפתי פה רומן “אסור” (ולא נחזור שוב לכל הסיפור של העץ הנדיב יאדה יאדה יאדה) גיליתי אז שבסיטואציות מסוימות גם אתר וירטואלי יכול לתפקד על תקן של כיתה בבית ספר יסודי, עם המקובלות והמקובלים החנפנים (שמתיחסות בבוז לחדשים) עם מלכי ומלכות הכיתה, עם הילד הרע והפרוע של הכיתה, עם הילדים הרגישים שלא נשאר להם אלא לבכות לכרית בלילה, וכן, גם עם אלה שיש להם את הרגישות (נדמה לי שאת היית אחת מהן סמדר, אבל לא בגלל זה אני כותבת את זה עכשיו).

                  גיליתי גם שהכללים שתקפים בפורום כזה הם תהיה שנון ואכזרי, אל תביע יותר מדי רגשות מספיק רמיזות דקות ומתוחכמות, כי אוי ואבוי אם תיפול למקלדת השנונה של כמה מהכותבים כאן (וזה אני לא אומרת באירוניה אלא מתכוונת לכך).

                  מוזר וגם מעניין, ועוד יותר סמלי שכל שליפת הציפורניים הזאת מופיעה דווקא על רקע ההתקפה על מאמר שמדבר על טרור נשי.

                  מסקנות אין לי.

                  • חיבוקית אבסטרקטית

                    מוזר וסמלי שזה על רקע המאמר הזה? הרי לא מכאן התחלתי את התמיהה שלי?

                  • אריאלה

                    אתר וירטואלי יתפקד בדיוק כמו כל מקום שיש בו אנשים, כשהאנונימיות מוסיפה אפשרות לרוע להיות הרבה יותר מזוקק. יש כאלה שאומרים שזה גם מאפשר לטוב הלב להיות נקי יותר, אבל לזה עוד לא שמתי לב.

                    סמדר, תנסי לזכור שאלו אנשים שאת לא ממש מכירה, שהם לא ממש חלק מהחיים שלך, שהם רעים כי הם יכולים, כמו שגם אני לא מעט רעה כי אני יכולה, כי לפעמים תחושת ה”הכנסתי לו” חזקה יותר, ולפעמים נעים להכניס למישהו סתם כי אפשר.

                    • עצוב מאד לקרא, שבגלל כדברייך אפשר, את מוצאת
                      לנכון להיות רעה למישהו. להיות רעה בלי סיבה זו
                      לדעתי גישה מאד בעייתית להבדיל מלהיות רעה
                      למישהו שפגע בך. רוע *סתם* עלול לגרור רוע.
                      עדיף שתכבדי ותאהבי, עד כמה שניתן, אנשים
                      והם בתורם, בדרך כלל, יחזירו לך את אהבתם.

                    • חזיז ורעם

                      שאני אבין, את רומזת שלא הייתי טוב ונחמד אליך בצורה מזוקקת ככל שאפשר ?

                • חיבוקית אבסטרקטית

                  שוב הצלחת להעלות בדל חיוך על שפתי, וזאת בגלל שהטיעונים שלך תמיד מתחילים באיזו קביעה שנשמעת כה דמיונית ולעיתים מופרכת לחלוטין, שקשה להתייחס ברצינות להמשך הדברים גם אם יש בהם משהו מן האמת. אז בטח שלא אתעקב על זכרונות הילדות שלך בתור הקולית המופרעת המוצלחת, כי כאן בהחלט את מייצגת את ההפך, כנראה שהזקנה באמת לא עושה לנו טוב. אבל שאת השתמשת בניקים אחרים, ועוד בתחכום כזה שפרחח הצליח לחבב אותך? יוצא לי פחפוח, גם אם היו דברים מעולם. מה שבהחלט לא סותר ואף מחזק את מה שפרחח אמר בנוגע ל”לא אישי”; זה אינטרנט, וכל פרסונה שתבחרי יכולה לגרום לנו התייחסות שונה באופן מהותי, אם בגלל דפוסי כתיבה אלו או אחרים, תוכן וכו’. אם יצרת לך דמות חדשה אך לרגע, ודאי היתה נטולת “עבר”, וטרם הספיקה לעורר אי אלו רגשות של עצבים וקבס (או כמובן ההפך, תלוי בעין הקוראת). יש כאן אחד, ב.כ., שעשה מזה קריירה.
                  הטיעון שלך לגבי טוטואית היה עמום מדי בשבילי, אז לצערי אפסח עליו בגדול, רק ששוב מדהים למה את טורחת לשרבב את שמו של הערס שוב ושוב ואף להלל ולשבח אותו על הדרך. אני ממש לא חושבת שמישהו ניסה להתחזות לערס בהודעה ההיא. צר לי, אולי לעין הטריה והבלתי מזויינת שלך, שעברה השבוע כמה תהפוכות של עיוורון והשתקמות וחוזר חלילה, נראה כך הדבר, לעניות דעתי אין שום קשר בין הסגנונות ולו בקצת, לא כל, בואי נקרא לזה “מליאות סגנונית” מתובלת בציפרוני חתול היא אותה חיה (רואים שיצא לך להגיע לתקופת השפל של בננות מבחינת האושיות הכותבות).
                  ועכשיו לתאוריה המחוררת שלי: *את* העזת לרדת על פרסונה גברית מוצקה כלוכד?? (ובתרגום, נו באמת, הרי הוא אחד היחידים כאן שמותר ואף רצוי מבחינת חברי המועדון לרדת עליו, זה כבר אמנם כ”כ טן מינוטס אגו וגם אותם זה כבר שעמם, אז היום כבר מותר גם להסתחבק עימו, ועדיין לקרוא לו בשמות גנאי מפעם לפעם בלי סמיילי כמובן; סבלנות היא מלת המפתח, אז אל תמהרי לעשות חשבון נפש, שתיכף נגיע אליו). ובקשר לויכוח הישן שלך עם הערס, את באמת מכניסה את *זה* לאחד החורים שלי? הרי רק על זה אפשר למלא עכשיו 200 תגובות ותאוריות ללא שום סימוכין אחרים; זה היה מביש, לא היה רגע אחד שעשית את זה בעוז, על שירבוב הסמיילים כבר דובר, על מאלנתלפים ההצדטקויות שלך על כל רבע משפט כועס באמת שהעזת לאיית, גם שכעלב בך ללא רחם והתחנן ממש שתבואי ותתני לו סטירה. ושוב, כשאת כותבת “כנראה שאני מגזימה גם בהתלהבות וגם בהשלתחות” איך אפשר להתייחס למשפט כזה ברצינות בכלל (לסיפא..), הרי הוא רחוק מהמציאות כמרחק ילדותך הפרחחית מבגרותך הסוכרזית בבננות.
                  רק דבר טעם אחד היה לך. אכן, גם אני התפלאתי (או שלא) מהדממה הרועמת כאן. מי שכן התערב, התעסק כמובן באקשן הרגיל, זה כן ההוא זה לא ההוא, ובעקר יצאו להגנת הערס החשוד משום מה. איש מחבר מרעייך וונאבי (כן, לרגע לא טענתי שהם גם בעניין) לא טרח, דבר שגרם לי תאמיני או לא להרגיש קצת רע, שכן סה”כ לא בצייד מכשפות חפצתי, ואת בהחלט לא זו שמייצגת כאן את הנבל, אלא רק את האלאזון.

                  • ממזמן לא נתקלתי בכזה שילוב עלוב של רוע וטיפשות. כל טיפת ארס שאת מטפטפת כאן מעידה עליך הרבה יותר מאשר עלי. עמדת השופטת שאת כה מתענגת עליה והחזרה על דברים שאמרת בלי להוסיף דבר. אני בטוחה שאת לעומתי, יצאת למאות קרבות אמיתים ואמיצים מול גברים ונשים כאחד ויצאת מהם וידך על העליונה. בגלל זה את גם מתיצבת תמיד מאחורי דבריך בזהותך הידועה. לא מה פתאום, זה אינטרנט תגידי. אינטרנט לא הופך אנשים הגונים לנבלים. את כנראה כזאת לא רק כאן אלא בחייך האמיתיים. את לא תזהי כנות גם כשהיא עומדת מולך וצועקת. נכלולית, את אומרת. ואני אומרת לך – אישיות מכוערת תראה כיעור בכל דבר. השיחה שאת מנהלת עם עצמך דרכי ממזמן לא רלוונטית אלי. היא רק שיקוף מדוייק של הראיה והאופי שלך. זה המקום המושלם לך ולשכמותך. כאן את יכולה לשגשג ולפרוח והרעל שלך יכול להצמית.
                    מה שלא הופך אותך לפחות מרושעת, קטנה ופחדנית.
                    בקשר לטיפשות – לא היה דבר בתגובה שלך שלא יכולתי לכתוב בעצמי. אבל אני בטוחה שהרגשת מאוד מתוחכמת כשכתבת אותה. הוי, כמה שאת מיותרת, הוי כמה שאת משתלבת כאן נפלא.

                    • חיבוקית אבסטרקטית

                      אני ממחזרת את הטענות הממוחזרות שלך, זו הברירה שאת מותירה. לא עזר שאמרתי שאין לי כאן כינוי אחר, הרי רק לערס תאמיני, בוודאי אם כמה מחבריי המועדון נתנו לו תעודת הכשר לפנייך. ואז את בונה על ההנחה השקרית הזו שוב את טיעון האומץ שמאחורי האין עילום שם, בתוספת תובנות מביכות של פסיכולוגית בגרוש. וגם אנא לא להתבלבל, נכלולית אמרה האמורפית, אני לא מייחסת לך תכונות עם בשר. רק מוזר איך בעקבות יומיים, שאיזו אישיות מכוערת ומיותרת אחת החליטה להתנצח איתך, את כבר מכנה בשמות את המקום, שכה שאפת להשתלב בו בינות לסילקונים ולחיתולים.

                    • אני חוזרת בי. כנראה שאת, בת דמותך והחבר הנוסף אכן לא מייצגים.
                      הרעל שטיפטפתם כאן הצליח לטשטש את המראה הכללי.

                      הרשי לי להסביר לך משהו על השתלבות ומועדון. רובינו כבר ממזמן סיכמנו והפנמנו את הלקחים מכיתה ב’. אף מועדון לא שווה שנמכור את נשמתינו בשבילו. אף השתלבות לא מצדיקה אימוץ תווי פנים שאינם שלנו. אף ויכוח לא מצדיק בריונות מילולית. אם הצלחתם לשנות אצלי משהו הרי הוא בכיוון ההפוך לזה שכיוונתם אליו. אני מצטערת על הדרך בה תקפתי את קורן. מה שכתבה מאוד הרגיז אותי, ועדיין, אבל הייתי צריכה להגיד את זה בצורה יותר עניינית. הויכוח איתכם הציב אותי בעמדה שבה אני יכולה רק להפסיד. אם אשתוק – אתם תנצחו בויכוח. אם אגיב בצורה דומה לזו שבה נתקפתי, אולי אנצח בויכוח אבל אהפוך למשהו שדומה לכם ואז באמת אהיה בבעיה.

                      למה בעצם בחרתם בי לטיפול 10000 במוסך האמורפי והאבסרקטי? מתחת לתגובה שלי היו לפחות 10 תגובות חריפות לפחות כמו שלי. על כל חיוך ששלחתי יש 10 חיוכים ששלחו דמויות חדשות אחרות. למה אני? נורא פשוט. כתבתם את זה בעצמכם: אני מטרה כל כך קלה, שחבל שלא ליירט אותי. אני לא עולבת במי שעולב בי, אני לא מסוגלת לפגוע בזבוב אפילו כשזה מחרבן עלי ואני מעצבנת. למה אני מעצבנת? כי נכנסתי לקאונטרי קלאב שלכן, תוך שניה התנחלתי, הרגשתי נוח, התישבתי בכל המקומות שסימנתם בשתן, וכל זה בלי לרכוש כרטיס מועדון. בנוסף לכל זה גם העזתי לחייך למלכות הכיתה ומה שהכי מרגיז, הן חייכו אלי בחזרה.

                      אמורפית, פרחח, אבסטרקטית – תתבגרו כבר. אין מועדונים, זה אינטרנט. כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה במקום שהוא רוצה. וותק לא תופס, כשרון ואומץ כן. רוע עושה מה שתמיד עשה – מרתיע ומשחרר עוד רוע. הקסם הפרחחי פג לו עם הנעורים והבשיל לביריונות בוגרת. אם תגיד מטומטמת למישהי זה לא יעשה אותך יותר חכם או צודק ממנה. אם תעשי cut & paste של סגנון של מישהו אחר זה עדיין לא יעביר אליך את הכשרון שלו.

                      חיוכים מביאים חיוכים נוספים וחיבוקים מרחיבים את הלב. אף פעם לא הצטערתי על חיוך שחייכתי או חיבוק שחיבקתי בעוד על נאצות שהשמעתי תמיד התחרטתי.

                      הויכוח הזה הראה לי יותר מהכל שהאינטרנט היא שיחה עם עצמנו. אנחנו מדברים ופוגשים את עצמנו דרך שיחות עם אנשים שאנחנו קורמים להם עור וגידים בדמיון. הויכוח הזה לקח אותי אחורה לגיל שבו הרגשתי כמו חשופית מול רוע שלא הבנתי. כל ההגנות שפיתחתי מאז איימו לקרוס. דווקא במקום בו כל כך מהר הרגשתי כל כך בבית. עמדתי בזה וטוב שכך כי ראיתי שלא טעיתי באינטואיציה שלי ובטחתי באנשים כנים. לאן הויכוח הזה הוביל אותך ואת השניים האחרים? לא למקומות כל כך טובים. נטפלתם אלי כי רציתם להוכיח לעצמכם משהו. דברים כמו כוח, עמדה, עליונות. הוכחתם שוב כי רוע כשלעצמו אינו חינני ולא זוכה לאהדה. רוע מושך רוע. דיברתי וחזרתי ודיברתי על הכינוי האבסרקטי כי שם בדוי הוא לקיחת סיכון מינימאלי. את יכולה לרדת עלי בצורה האלימה שבה עשית זאת בלי שמישהו ייחס את זה אליך ובלי השלכות לגבי הופעות שלך כאן בעתיד. בנוסף, בעוד שברור וידוע לכולם מי אני ומה עברי באתר הזה והידע הזה סיפק לך חומר רב לבעירה, הרי שלי אין אף נקודת אחיזה וייחוס לגביך. הרבה יותר קל להתקיף, הרבה יותר קל לעשות את זה עם מסיכה על הפנים, כשאת מכוונת לחולשותיו של היריב בלי שאת חושפת משהו ממך. וכן – זה מעיד עליך הרבה יותר מכל דבר שאמרת. אני מקווה שאת פחות מיותרת ומכוערת מהדמות שהצטיירה כאן, אבל את הציור את ציירת, אני רק פירשתי.

                      והנה במיוחד בשבילך: 🙂
                      חזר לי החיוך.

                    • מישהו שיושב ב-BOARD ומנסה להסביר
                      שם משהו וההם פשוט לא קולטים, מה לעשות,
                      ואז הוא אומר להם, אתם יודעים מה, תישארו
                      אתם פה, אני אלך לעזאזל.
                      (-:

                    • שזה היה מכוון לקבע את החיוך
                      ולא לשלוח לעזאזל..
                      ((-:

                    • 🙂

                    • חיבוקית אבסטרקטית

                      כדי לסיים את הסיפור הזה, אולי עכשיו כשחזר לך הצבע ללחיים תנסי להקשיב קצת יותר. קודם כל ההנחה שלך מוטעית מיסודה ומרגיזה, כשאת כותבת “אם הצלחתם לשנות אצלי משהו הרי הוא בכיוון ההפוך לזה שכיוונתם אליו”. אין לי מושג לגבי האמורפית או פרחח, אבל היות שאני התחלתי בעווני את כל הסימפוזיון הזה, שיצא מפרופורציות, מעוניינת לדעת לאיזה כיוון הפוך התכוונתי. הרמיזה המשתמעת מדברייך מרגיזה ביותר ויש בה מן ההתחסדות, ולו רק בגלל שבדיוק מה שציינת עכשיו, שאת מצטערת על הדרך בה תקפת את קורן, הוא זה שצרם לי הרי מלכתחילה. יש אלף דרכים להגיד שהמאמר מטופש בעינייך, אלף דרכים שבד”כ סמדר פוסעת בהן אם בכלל, בלי להשתמש בשדה סמנטי של בית שימוש, בהנמכת והלעגת הכותבת וכו’. חשבת לעצמך שיש מאחורי הכינוי הזה (שאולי הוא שם אמיתי) גם בנאדם, שבטח גם מחוייך ומחובק לפעמים, שנמצא בעמדה חשופה למדי ומספר על מקרה עגום שקרה לו, זכותך לא להתעגם, וזוכה דווקא מסמדר החיובית לתגובה מגעילה למדי, שאני בטוחה שעלולה לגרום לכותבת גם כמה שעות של תעוקת נפש או סתם חוסר נעימות, בדיוק כמו אלה שאולי עברו עלייך. אני לא רואה הבדל בין הבריונות שלי כלפייך לבריונות שלך כלפיה. הנקודה שכבר נטחנה עד לזרא, היא שמה שהפתיע והרגיז אותי, זה למה בנאדם כמוך בחר לעשות זאת בצורה הזו, למה קורן כן וערס לא, למשל.
                      לשאר טענותייך. לאו דווקא בגלל שקל ליירט אותך וכו’ בחרתי בך, זה בד”כ דווקא פחות מעניין אם אני זקוקה לכאורה סתם לאיזה ריב טוב. הדמות שלך מוכרת לי, כבר שמת לב, ועשתה את הרושם שלה עלי. אין לי שמץ מיהן/ם תולעת, סוכריה או נמלה, מכאן שאין לי עניין “להטיף” להן או בכלל. חלק מהפרסונות הכן מוכרות שקטלו כאן את הכותבת, עשו זאת אולי בפעם השבעים ושמונה אלף מאז הקמת בננות, בהחלט לא מעניין. אפרופו אותן דמויות מוכרות, אני מקווה שהחיוך שלך שב רק כי החיים סבבה, ואין סיבה שלא תחייכי וסה”כ אינטרנט שמינטרנט, ולא בגלל כמה תגובות “אותנטיות” עקיפות מאוד לעניינך. אלו שהגיבו עשו זאת משנאת המן ולא מאהבת מרדכי. שנאות עתיקות וריבים נושנים, שזה שלנו כאן לא מתקרב לקרסוליהם הקוצניים. יתכן וכמובן מרדכי כן אהוב, אך אני במקומן הייתי בוחרת להראות לו את זה ולכתוב כאן משהו חביב ומעודד לסמדר עם חיבוק/חיןך (שהרי הן מחייכות בחזרה, כדברייך הזחוחים מעט אם תרשי לי). במקום זאת כאמור, הן עטו בשמחה (בצדק או שלא) על פרחח, סתם כי זו עוד הזדמנות, ושמך כלל לא הוזכר. אחרי שהצרת על זה קצת בבכיינות, נשמעו קולות עמומים. (אם נערכה תכתובת מיילים חשאית למענך, אני שמחה על כך, אבל לא כך מראים אחווה במקום של קולמוסנים מדופלמים שיגיבו לכל דינוזאור מפגר בכל שעות היממה).
                      שוב קצת קשה לי עם הפסיכולוגיה בגרוש, שנטפלתי אלייך כי רציתי להוכיח משהו לעצמי או כל מיני קלישאות ערטילאיות בסגנון. גם סימוני שתן וכו’ אינם רלוונטיים, זה בהחלט לא המועדון שלי, מכיוון שכבר ציינתי שאין לי כאן כלל כינוי, או זהות כלשהי. כתבתי בבננות לפני למעלה משנתיים, אולי חודשים ספורים, וגם אז לא היה לי שום כינוי אחיד מסויים. כדי שלפחות מהעניין הזה תרדי (של אנונימיות ושל השלכות עתידיות שאיני רוצה כביכול לגרום לעצמי כאן) אז אני מבטיחה לך, שבפעם הבאה שייצא לי לכתוב משהו בבנות, גם אם תהיה זו בקשת עזרה נואשת, אשתמש בניק הזה של חיבוקית ואונה לי.
                      שבוע טוב.

                    • דכאונית בעלת צורה

                      אל תגיבי. יש כאן משחק ב”מי יענה אחרון”. תני לה (לו? להם) “לנצח” במשחק שהם יצרו. חוץ מאשר את עצמם זה לא מרשים איש. זו היתה טעותך מלכתחילה. נכנסת למלכודת שהכינו לך.

                    • גחנונית משמשמנית

                      בתור מישהי שזה לא המועדון שלה את מגלה בקיאות מהממת בפרטי הפרטים. מוזר ומעניין.

                    • אבל מכירה כל זלזל שהנץ כאן.

                      למה פתאום הפכת ליותר עניינית? זה בטח לא משהו שאני אמרתי.

                      בקשר לקורן – אנחנו מסכימות, אבל זה עדין לא מצדיק את מה שכתבת עלי.
                      בקשר לקהל – גם שם אני נאלצת להסכים איתך, לצערי.

                      בקשר למניעים שלך כמו למניעים שלי – את לא אמינה בעיני כנראה כמו שאני לא אמינה בעיניך. אין לי מושג מי את ולמה בחרת לעשות לי לינץ’ בצורה כל כך מכוערת. כמו שלך אין מושג מי אני. התחסדות, בכיינות, זחיחות – זאת הפרשנות שלך. למרות המילים הקשות שלך אני הקשבתי לך וחשבתי על מה שאמרת. לא נראה לי שההיפך קרה, לא נראה לי שמשהו השתנה אצלך. לא הקשבת לי ולא האמנת למה שאמרתי – ניהלת מונולוג עם עצמך כשכל מה שרצית היה להוכיח שאת צודקת. חבל.

                    • או מונולוג.

                      אבל גם מונולוג עם עצמך נשמע נחמד.

                    • חיבוקית אבסטרקטית

                      עכשיו אני מואשמת בענייניות, וגם זה רע ליהודים.
                      (האם לא יכול להיות מצב בו גם אני הקשבתי לך כמו שאת טוענת שעשית?).
                      לא בלינצ’ חפצתי, גם אם זה נראה לך ככה. זה בהחלט יצא מפרופורציות, כבר אמרתי לך שאת בהחלט לא הנבל כאן, גם אם העלית לי את הסעיף.
                      בקשר לאמינות ולמועדון, לו הייתם יודעים, אתם הכותבים הקבועים, כמה פאסיבים יש כאן, שמעורים בכל נבכי העניינים (לא באמת חשבתם שהאתר הזה מתבסס על איזה 13 כותבי פורום ועוד איזה עשרים ומשהו מגיבים במאמרים).

                    • כשחילקו פאסיביות אני הייתי בתור לאגרסיביות. לא מצליחה להיות פאסיבית אפילו כשזה נראה לי נכון. אם היית מעירה לי כשעצבנתי אותך בקטן, ההתפרצות הגעשית כאן היתה נמנעת.
                      אבל יש התקדמות בשיחה – אני מתחילה להאמין לך שאכן לא חגגת על הדם. תשקלי להגיב יותר, בקצת פחות זעם. נראה לי שיקשיבו לך גם אז.
                      יאללה, נתראה בשמחות!

                • אנאבל לי

                  רק עכשיו אני קוראת את המאמר והתגובות.

                  לא יודעת אם הטרור כאן הוא נשי או גברי, (טרור אינו נחלתם של נשים בלבד, גם גברים יודעים לעשות את זה מצויין. ממש כמו גדולים) הוא בהחלט קיים כאן ומפחיד מאוד.

                  כמה קל להתחבא מאחורי ניק הגון ולהשתלח באחר ולזרוק משפטים פוגעים ומרושעים.

                  כמה קל להקליד רוע לב.

                  עצוב.

            • חיוכית אמורפית

              קודם כל, הטוטואית לא כותבת פה מאמרים, זה סתם בשביל הטריוויה שלך. שרלוק הולמס, מאחורייך.

              הדיון הזה מתיש אותי לא פחות מאשר אותך, ולו רק בשל העובדה השולית שאת מתעקשת להתבצר בטיעונים שהם חסרי רלוונטיות לדיון, לא כל שכן אינם מדוייקים בצורה שערורייתית. המשפט “אני אומרת מה שאני חושבת בצורה ברורה לטוב ולרע” הצחיק אותי עד כדי שהצליח, ולו לדקותיים, להשכיח ממני את כאבי המחזור האימתניים.
              כפרה, את אומרת באופן שיטתי את מה שאת חושבת ש-ר-ו-צ-י-ם לשמוע; ואם עוד לא איתרת על בוריין את נטיות האישיות של הפרסונה התרה אחר מענה, את מקלידה במרץ תשובה שתוכל להשתמע לפנים רבות, בבחינת ‘שלח לחמך’ (“תמיד תעשי מה שאת חושבת”, “תלוי מאיזה מקום זה בא לך”, “תזרמי, אחותי, תזרמי” וגו’).

              נעיין דקה קלה בכתבי המקור: “אינטרנט או לא אינטרנט, לפחדנות ולחולשה יש אותו ריח בכל מדיום”. טוב, כנראה שגם בכפית זה לא הולך איתך, אז ננסה בקטטר: אני לא פוחדת ממך או ממה שתחשבי עלי, אני לא חושבת שאני חלשה ממך (מי אמר להיפך ולא קבל?), ונראה לי שגם הריח מהבית שחי שלי יותר משובח מאשר זה שלך. עד כאן הבהרות.

              “אם תוכן הדברים שאמרתי לא היה נכון… או אפילו הנימה היתה בוטה מדי הייתי מקשיבה לבקורת או להתנגדות…”. הי, משחקים מחבואים ולא קראו לי? להסתתר בפחדנות מאחורי טיעוני ‘תוכן’ עשוי אמנם לשוות ארשת, אפעס, רצינית או אקדמית, ולהאיר את מבקרייך בפרוז’קטור נחות ויעני נעדר מעמקי מהות, אבל מושא הדיון דנא פשוט א-י-נ-ו מצוי בתוכן ההערה המתנשאת ששילחת פה, כי אם בדפוסים חוזרים ונשנים של התנהגות בזויה ושקופה כבדולח מצידך. גם היא – שני ניחושים – כבר מעייפת.

              • פרחח (בעילום שם, עדיין)

                מה, זה לא ברור שיש כאן מישהי שכבר עמוק עמוק במועדון. הרי היא כבר מתחילה משפטים באופן קבוע באות “ש”
                שאני עיוורת” ש. ש. ש. רק לחברי מועדון מותר.

                שאני ימות.
                (הנה גם אני חבר, בעילום שם, עדיין)

                • buttercup

                  מה זאת השטות הזאת “חברי מועדון”? ומקובלים ולא?
                  וכאלה שכן עושים להם וכאלה שלא??

                  אולי נפתח כאן מסיבת כיתה והמלכה תחליט מי מוזמן ומי לא??
                  חלאאאס. מספיק.
                  קצת ענייניות אפשר לקבל?

              • זה פיכסה רציני מה שהולך כאן
                תראו מה המאמר הזה הוציא ממכם
                מהבחינה הזאת לפחות הוא מאיר עיניים
                זה מאוד פשוט
                הגזמתם
                זה קורה לפעמים {קלטתי את הערתך העדינה אריאלה תודה}

                לא צריך להמשיך
                אני אגיד תעשו שולם חיבוק וסליחה
                וכולם מוזמנים להקיא עליי

                • הפסקתי לקרוא כתבות ולהגיב
                  כששמתי לב לזה שאני כימעט תמיד
                  לא מגיבה לעיניין
                  ואני לא לבד בזה

                  • לכבוש את המילים הפוגעות
                    ולא להוציא אותם החוצה
                    זה תענוג הרבה יותר גדול
                    מאשר להכאיב לאנשים אחרים
                    תיקראו לי סוטה
                    מתענגת בתענוגות זרים

                    זאת הרגשה יותר טובה בפנים
                    תנסו
                    מה יכול להיות?

                    • הלוואי שאנשים ידעו לבקש סליחה אחד מהשני
                      בלי לחשוב שזה עושה אותם פריירים
                      לצערי אני לא יכולה לתפוס אותכם ביד ולהכריח אותכם
                      להתקבץ כאן שוב ולהתנצל על ההגזמות הפראיות
                      שהרשתם לעצמכם
                      אבל באופן וירטואלי זה הכי קרוב שאני יכולה
                      לעשות טעות ולהודות בה
                      זה הרבה יותר מוצלח ולהתקבע בעמדה
                      זהו

                    • טעות במשפט האחרון

                      זה הרבה יותר מוצלח מאשר להתקבע בעמדה

                      סורי
                      פחחח

                • חזיז ורעם

                  על גופתי

          • לילית-נסיכת האופל

            מה עניין שמיטה לזה שאני שרמוטה (במלרע)?
            נמק, הסבר וצייר לי גראף.

            • פרחח (בעילום שם)

              אין מוקדם ומאוחר בג’יראפים.

              חוץ מזה, חוץ ממני, ועוד איזה נעמי או שתיים, רק את תביני…
              ואני כל כך זקוק להבנה ואמפטיה ופוציל’ה מוציל’ה.

    • בעלת הדעה

      צודקת.
      אין עוד הרבה מה לומר.

    • שתי אפשרויות: אחת – אם היית נפגעת מחברה שחשבת שהיא חברה טובה שלך אז היית יודעת כמה שהמאמר הזה נכון
      או שאת לא מספיק כנה עם עצמך להודות שאנו הנשים, מה לעשות, ביצ’יות.
      יש כאלה שיותר יש כאלה שפחות ואלה שפחות אוכלות הרבה חרא מאלה שיותר… הרבה יותר…

  7. יש סיבה שאת מושכת אש ויחס כזה כלפיך. את כנראה כזאת ולכן זוכה לכאלה תגובות מסובביך.
    שלא לדבר על הדרך שבה את בוחרת חברות והסיבה שאת נשארת חברה שלהן למרות העקיצות והתחרותיות.
    הקיטורים שלך והבחירות שלך, מעידים עליך אלף מונים.
    מאד קל להאשים בתכונות שלך את כל המין הנשי כי זה מוריד ממך את האחריות. את גם אשה לכן את כזאת ומכיוון שאינך יכולה לשנות את מינך, אינך יכולה לשנות גם את אופייך המזופת.
    אם את רוצה לשנות את גורלך, תפסיקי לקטר ונסי להפגין מעט חיבה, המנעי מצרות עין, קנאה ופינוק. פרגון גם יעזור.

    לסיום, הערה למערכת,
    זה באמת מגיע לנו?

  8. צב מעבדה

    אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה.

  9. ג'ולין

    במשך השנים למדתי שאם יש מישהי שבאה ומספרת כמה נשים הן נבזיות ומסוכנות ונכלוליות זאת בדיוק האישה שאני רוצה להתרחק ממנה.

    מישהי כזאת רואה את שאר הנשים בעולם מתוך המראה הפנימית שלה. היא תהיה הראשונה (ולעיתים היחידה) לדרוך על אחרות כשאף אחד לא שם לב, לפזר עקיצות סמויות ולהפעיל סחטנות רגשית.

    • ישנן בנות שמסכימות עם האמירה הזו מתוך פגיעות שחוו בעברן, ולא בגלל שגם הן כאלה, אלא דווקא בגלל שהן לא כאלה. ויודע מה? אני אחת מהן והלוואי והייתי יותר כזאת, אז אולי הייתי נפגעת פחות.

  10. עוד גבר

    אני מכיר נשים שהן חברות נאמנות אם זה לנשים אחרות
    ואם זה לגברים אחרים (ולא תמיד בקשר רומנטי) שזה פשוט
    תענוג (וזכות) להכיר אותן וכמובן יש כאלה שהן לא כאלה.

  11. סוכריה על מקל

    כמובן שמדובר בהכללות.. יאדה יאדה… אבל חבר’ה, בנות הן עם מניפולטיבי וקנאי, רובן לא יודעות לפרגן וצרות העין מגיעה לרמות שלא תמצאו, בדרך כלל, אצל גברים.
    כמובן שלמרבה המזל יש בחורות שהן יוצאות מהכלל, למשל שתי החברות שלי (כל שאר חבריי הם גברים), אבל זה נדיר.
    ואגב כל גבר שהעליתי בפניו את דעותיי בנושא, הסכים איתי. זה עצוב, זה מצער, וזה גורם לי לברור את חברותיי בפינצטה, אבל זה מה יש.

    • תולעת

      קורן – מצאת את אחותך האבודה בדמות סוכריה על מקל!
      לדעתי אתן צריכות לעשות female-bonding ולפטור אותנו מעונשכן.

    • באמת נחמד שהחברים הגברים שלך מסכימים עם השמצות על נשים.

      נקודה מעניינת נוספת היא, ששבט החברות של קורן אומד את שוויה של בחורה בהתאם לקריטריון המאלף – אם יש גבר בחייה או לא. גם זה מעניין.

      אבל לא צריך להיות רעים. אני נוטה לחשוב שקורן פשוט עדיין לא פיתחה את המנגנונים הנכונים לסינון חלאות – מכל המינים.
      אז קורן, למה לנתח יותר מדי? את המגעילים ומגעילות למיניהם יש לנטוש, ולטפח קבוצת התייחסות המורכבת מאנשים מאוזנים. הללו גם מעניינים יותר, בד”כ.

  12. אריאלה

    אויש קורן, את כל כך מסכנה, צדיקה פעוטה שלי.

    אני מניחה שלא שקלת להחליף חברות ולמצוא כאלו שכן יפרגנו, ואני גם מניחה שאין שום קשר בין האישיות המלבבת שלך לבין החברות שאת צוברת סביבך, נכון?

    מאמי, כשאת ישנה בפח זבל, את מתעוררת עם ריח של חרא.

  13. רק אני

    באמת יש ויש
    אבל נכון שחלקנו מרגישות כאילו אנחנו משחקות על אותו מגרש וכתוצאה מכך שמות אחת לשניה רגליים
    לדעתי המצב דומה אצל גברים
    אולי כדאי באמת לנקות את הפנקס מטלפונים של חברים/רות מרעילים וארסיים.

  14. להבדיל , קחו דוגמה מ”מקרה” יאיר לפיד – אנחנו האנשים הפשוטים (להתיחס בסלקטיביות כמובן), העלינו אותו לדרגת מגה כוכב תוך כדי התענינות בחייו הפרטיים ופירגון אין סופי שלא לדבר על ההערצה.. והיום הבן אדם מצליח מאוד ואף עושה פרסומת מלוקקת לבנק ופתאום כולם נגדו, אז מה באמת רוצים פה??
    מה שבטוח – אהבה אין כאן אבל טיפה כינות לא תזיק לאף אחד

  15. למה אנחנו צריכות לקרוא את זה? אין לך רשימת מכותבים?! כתוב רע והמסר נדוש ומשעמם!
    תוגבר הסלקציה לאלתר לאתר! ויפה שעה אחת (ואפילו שתיים) קודם!!!!!!

  16. אינדי_גו משפשפת עיניים

    אם כך, מה עושה פה הערימה הריחנית הלזו?

    אפילו בתור הודעה בפורום זה בקושי עובר.

  17. לילית

    אולי את היא זו העוינת והלא מפרגנת שמושכת לסביבתה בחורות ממורמרות?
    כי אני בחיי, לא פגשתי נשים כאלה לא בצבא, לא באוניברסיטה ולא בעבודה.

    אולי תבררי מה הבעיה שלך עם נשים שמוציאה ממך טונות של מרירות פסאודו מנומקת?

  18. Blackflag

    עצוב לי שנשים מכניסות את עצמן לתוך הדפוסים שהחברה התחרותית והגברית שלנו התוותה לנו. מגעיל אותי שנשים רואות אחת בשניה אויבות בגלל גבר, או בגלל שהן מרגישות מאוימות.
    הבעיה היא לא שנשים מגעילות ולא מפרגנות, הבעיה היא הביטחון העצמי שלנו ששואף לרצפה, זה שמכריח אותנו להרגיש כאילו אנחנו חייבות להתגונן, חייבות להיות הכי מוצלחות והכי יפות כדי לעמוד בתחרות.

  19. הידרה

    היה הפיגוע שהועלה כאן על הכתב!!!

    ואני? ככל הנראה סובלת מתסמונת האישה המוכה – קראתי, וקראתי, עד הסוף קראתי!
    מה חשבתי לעצמי? שבסוף החמור יתגלה כמשיח?
    שיופיע עוץ-לי גוץ-לי ויהפוך את הקש לזהב… נו שויין.

    • תסמונת האי-הבנה

      אז את המשיח?

      • הידרה

        אני אלוהים!!!
        ואני נדיבה היום…

        מה לא ברור במה שכתבתי? ואיפה מצאת אותי בנעלי בית רוכבת על חמור לבן??
        זה לא חוג לכתיבה יוצרת במתנ”ס (או שמה אני טועה?).
        הכתוב – כתוב רע!!!
        וה”תובנות” – מעמיקות (מאוד) ומבוססות (מדעית) – ממש פותח עיניים וכליות . מסתבר שחייתי בשקר כל השנים. יש יש יש – מצאתי את האור…
        בכלל הרמה, בחירת הנושא וההבעה החופשית מתאימות יופי למדור “כישרון עולה” במעריב לנוער!!!

  20. אשת חיל

    אכן זהו מאמר ירוד ומדורדר
    בזאת הכל מתחיל אך לא בזאת נגמר
    זו דרכו של עולם
    גם חווה וגם אדם
    פתרון קל- להיות ממורמר

    יש סיכוי, גבירותי ורבותי
    שהכותבת זועקת דיייייי
    לא טוב לי כך
    עולם נקבי מלוכלך
    עד מתי עד מתי עד מתי

    באמת שדברייך הבל הבלים
    קיטורייך הושמעו מאלפי פיות
    חבל שלא ניסית ללכת צעד הלאה
    אולי אפילו להציע מה ניתן לעשות

    אנשים פשוט לא מפרגנים יותר מדי
    נשים גברים וטף- מתי שרק כדאי
    אפשר לעשות משהו או שזהו מצב אין-מוצא?
    אנא, העלמה קורן, היי יותר אמיצה
    ובפעם הבאה שתכתבי אם בכלל
    חדשי לנו משהו-
    אחרת סתם חבל.

  21. התחלתי לעיין בבננות לפני כשנתיים וזה היה מכרה של כשרון מתפרץ. היו טורים צחיקים וחמודים של בנות עם שכל וכשרון כמו קארין, אתי והילי. כעת, יש רושם שכל מה שנשלח אליכן, מתפרסם ללא שום ביקורת או עריכה. רצף מאמרים של כותבות סוג ב’ וג’ שמחזרות בהרבה פחות כשרון והומור את מה שנאמר כאן מזמן. אולי הגיע הזמן לרענן את רשימת הכותבות שלכן וכך ייחסכו מאתנו טורים משמימים, מטופשים ומלאי שנאת נשים כמו זה.

    • סימן שאלה

      הוצאת לי את המילים מהפה!!!!!
      ככל שהזמן עובר – הרמה יורדת. זה ממש מצער.
      עורכות, אנא – לתשומת לבכן!

  22. מי ששונאת נשים שונאת את עצמה-אין מה לעשות,זאת עובדה.
    ונכון שיש בחורות ביצ’יות,אז פשוט מתרחקים מהן!לא מגיעים עם בנות כאלה לדרגת חברות,ואם כן הגעת איתן לדרגת קירבה כזאת שאפשר להיפגע ממנה אז יש לך בעיה חמורה בשפיטה של אנשים ואולי את צריכה לעבוד קצת על הפילטרים שלך במקום ללכלך על המין הנשי כולו
    תודה

  23. כנראה שאכן, כל הנשים מגעילות. אה, סליחה, חוץ מקורן דור, או לפחות כך היא מעידה על עיסתה. מותק, כנראה שאת מסתובבת עם הבחורות הלא נכונות! (אבל מצד שני, כך את יכולה להרגיש שאת הכי מוצלחת ומפרגנת בסביבה).

    • כותבת המאמר לא באה לטהר את עצמה מכלל אשמה ולהאדיר את שמה…
      והערתך העוקצנית רק מאשרת ומוכיחה את נכונותה של התאוריה המדוברת!

  24. קרמנסיטה

    עוד לא הספקתי לקרוא את כל מה שאחיותי הנשים מצאו לומר על הכתבה, אבל בלי להתיחס לסטייל, אני רוצה להגיד לך, קורן, שצר לי ומר לי שאת באמת מרגישה כך כלפי כל המין הנשי. נכון, יש ויש, ולא תמיד אפשר ליזרוק ביטויים כמו “אחווה נשית” בלי הנימה הסארקסטית, אבל כך גם הגברים בעצם – לא כולם פשוטים וחברמנים. יש אנשים מניפולטיבים, סאדיסטים נפשיים, וסתם אכזרים, משני המינים במידה שווה. פשוט אנחנו נתקלות בגברים כאלו פחות כי הדינמיקה בין המינים שונה לגמרי מזו שבין בני / בנות אותו המין.
    היחסים שלי עם הנשים בחיי מיוחדים וחשובים לי כמו יחסי עם הגברים בחיי (למרות שאלו שני סוגים שונים לגמרי של מערכות יחסים, ולא רק במובן רומנטי), ובכל אופן החום והאחווה בינינו משתררים הרבה מעבר להלוואת גרביונים. התמיכה הנפשית וההבנה הנוצרת בין נשים היא מיוחדת, וחבל מאוד שלא יצא לך לחוות אותה. פגשתי מספיק כאלו כמו שאת מתארת כדי להבין מהו מקור המרירות שלך, אבל העולם לא בלי אנשים טובים (כן, גם נשים!).

    חוצמיזה, עם העוינות הזו כלפי בנות מינך את בסכנת פיתוח קומפלקס רציני בנושא – גם את הרי אישה, ואם תשתמשי בלוגיקה הצרת אופקים שלך תצטרכי לשנוא גם את עצמך.
    אני מאוד מקווה שזה עוד יעבור, למרות שאני לא יכולה שלא להסכים שישנו טרנד חברתי מדאיג בו החברה שלנו מתקדמת לעבר “אסיפת אנשים אוטונומיים יותר”, וזה מצער כי זו רק מילה יפה יותר ל”מבודדים” או “בודדים”. לכן אולי האלימות הנפשית הזאת, הצומחת מהצורך לרמוס את התחרות, לנצח, להתקדם, לשלוט – מוטיבים הנימצאים בכל מקום, כל הזמן.

  25. טעון טיפ

    נשים וגברים מגיבים לסיטואציות תחרותיות בהתאם למה שמתאפשר וכדאי. אם הדם מותר והרצח כדאי- רוצחים, אם רצח אסור אבל להכות מותר ורווחי – מכים, אם אסור, מקללים. עם כל איסור ואילוץ חברתי חלה עליה בתחכום התחרותי והמניפולציה. וזה כך הן לנשים והן לגברים. ויש המשלבים בין האסטרטגיות.

    • בלאדי-מרי

      זה כל כך נכון..
      שורה תחתונה, אם להיות טיפה דרמתית, הייתי קוראת לזה פשוט היסרדות..
      אגב, גם גברים מנסים “לשרוד”, אולי האמצעים שונים קצת, הרבה פעמים בלי קשר למין(זכר/נקבה) המטרה מקדשת את האמצעים… לצערי.

  26. המפתח לחירות

    הניסיון הדלוח להשאיל את המונחים מהמצב האובייקטיבי ששורר כאן לסוגיה העתיקה עד עבשה הזו רק מוריד את ערכו המפוקפק ממילא של המאמר? תגובת הטרוניה הצבעונית? סיפור לנכים אמנותית? הזה.
    עצם ה, נאמר, מאמר הזה הוא בבחינת שליפת ציפורניים מכוערת על המין הראשי בכלל: אישית הכרתי אקזמפלריות מעודדות ממנו.
    בהצלחה ב, אה, מאמרים הבאים.

  27. רוע לב אינו נחלתן של נשים בלבד. פגשתי בימי חיי לא מעט גברים “טרוריסטיים”.
    השאלה היא מי אנו כבני אדם? איך אנחנו *בוחרים* את עצמנו.

    בחירה היא לא רק בחירה בעבודה, משפחה, חבר לחיים וכדומה. אנחנו בוחרים גם ובעיקר את עצמנו. מפסלים אותנו ואת האישיות שלנו לרוב בלי לשים לב לכך בכלל. האם הרוע נותן לנו איזה סוג של עוצמה? כוח? אולי רק אשלייה של עוצמה וכוח.
    קלישאות חבוטות אני יודעת. ובכל זאת, יש בזה משהו.

    כמה קל לשנוא. כמה קל להוציא את כל הארס והתיסכול החוצה, בעיקר במדיה הזו.
    אבל רבותי, משלמים על זה מחיר אחר כך. מחיר כבד.
    באחריות.

  28. עוד בננית

    האמת היא שבשורות הראשונות של המאמר קצת התרגזתי על ההכללות האלו, כי עדיין לא כולן כאלו כלבות.
    אחרי שקראתי את הסיטואציות שנתת, זה נשמע לי כל- כך כל-כך מוכר שלא יכולתי שלא להגיב…

  29. דנה אגם

    המממ…. בתור חיילת של משרד הביטחון שעוד לא שובצה,ממש לא הייתי רוצה להשתבץ למשרד של הבוסית הביצ’ית לשעבר שלך….

  30. טלילה

    ממי, תבדקי טוב אם מי את מסתובבת. כי החברות היפות שלי, הם המלאך שמציל אותי בכל פעם, ותמיד תמיד מפרגנות (וגם להיפך).
    תגיד לי מי חבריך, אגיד לך מי אתה, מכירה את המשפט?
    אולי זה הזמן לעשות בדק בית

  31. לא מבין

    אני לא מבין איך אפשר לתת בוקס בביצים. צריך להיות גמד או משהו כזה. יותר קל לתת בעיטה בביצים.

  32. מרי הארורה

    מעצבן אותי שאנשים בכזה הלם שנשים דופקות אחת את השניה!! אז מה?! זה לא כזה שוס!
    ומי אמר שכשגבר זיין אותך שכח איך קוראים לך זה כואב פחות? למה, כי הוא זיין אותך פעם אחת, “וחברה” יכולה לזיין אותך שנים, ואז לשכוח איך קוראים לך? זה ההבדל היחיד.
    בקיצור בנות, אנחנו לא יותר שטניות מכל יצור אחר!
    וגם גבר יכול להיות אחלה מניאק בעבודה, לא בהכרח אישה.

  33. תמוז גל

    תיקון קל, אם אפשר, בנים אינם מכניסים אגרוף בביצים אלא בועטים
    שזה כואב הרבה יותר

  34. מה יותר כואב בבעיתה בביצים מאשר לתפוס אותם ולמחוץ עג שיתחנן אליך לעזוב לו את הביצים שזה הדבר הכי יקר לו והכי כואב לו

  35. חברות נשית זה דבר בעייתי במיוחד

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *