אז מה? סרט על נשיות בחיתולי החאקי שלה? סרט חניכה? סרט על חברות בין נשים? סרט על הקיום הישראלי הפריך במיקרוקוסמוס הירושלמי? סרט על המורכבות של "הכיבוש ההומני" והקונפליקט של הגורם האנושי המנסה להתנהל בתוכו? "קרוב לבית" הוא סרט כן, עצוב, מתוק ומקסים, ושורש ההיקסמות ממנו הוא ודאי בעובדה שהוא עונה על כל השאלות האלה ב"כן".
לחתוך את האוויר בפצירה
"קרוב לבית" מטפל בחכמת הפרחים הקטנים, שצומחים על הקירות הנוקשים והגדרות המפרידות וכתלי המריבה של החיים הדו לאומיים בירושלים. הסרט נפתח בקלוז אפ על פנים נשיות עייפות. אחר כך נחשפת הזהות הלאומית שמגלה אבל גם מסתירה את הפנים היפות הלא צעירות האלה – אישה ערבייה. המסמנים הנשיים החיצוניים שלה, שפתון אדום לוהט, קרם פנים, הופכים מחפצים שהקוד הבינלאומי שלהם אמור להכתיב לא פעם את יריית הפתיחה במלחמת המינים, ליריית פתיחה במלחמה אחרת לגמרי – מלחמה בטרור אורבני, בעיר שאמורה להיות עיר של כל אזרחיה. הליפסטיק הופך חפץ חשוד, קרם הפנים הופך לאיום. אפילו הפיתה שאחת האימהות הנבדקות בתחנה של משמר הגבול נושאת בתוכה פונטציאל של חורבן. נשים חיילות צעירות בודקות את הנשים הפלשתינאיות במעבר הגבול של מזרח ירושלים. אפשר לחתוך את האוויר בפצירה. פורענות מתרגשת בחלל המצומצם הזה. ובתוך כל זה, שתי חיילות צעירות, טריות – סמדר (סמדר שייר המצויינת) ומירית (נעמה שנדר המבטיחה), מבקשות לשרוד. האחת קונפורמיסטית, מורעלת משהו, ילדה טובה ירושלים המערבית. השניה ילדה בלי בית, פצצה מתקתקת של הורמונים ותגובות נגד לכל מה שמשדר חוק וסדר וציות. שתיהן מקבלות גזר דין משותף, לסייר יחד ולבקש מערבים עוברי אורח את תעודות הזהות שלהם, כדי למלא טפסים ולהגיש למפקדת האיומה המכונה "דובק" (אירית סוקי המעולה). המפקדת דובק תפורה מכל הקלישאות הצבאיות של נשים בתפקידים גבריים. קשוחה, ממולחת, גזענית, מעשנת בשרשרת,עם לשון מנפקת קללות ואיומים שמשכיחים את העובדה שהיא בנאדם. אישה צעירה. תפקיד כפוי טובה שקשה לצמוח מתוכו, אבל אירית סוקי מצליחה לבנות דמות מלבבת בתוך ישימון הפלאלפלים הגברי.
זהות נשית
הסרט הזה יושב על נקודות בוערות של חוסר התאמה, חוסר שייכות, פרדוקסים ואירוניה. הטריטוריה גברית מאוד, צבא, משמר הגבול. הסיטואציה, לכאורה, מלחמה. אבל אין כאן חיילים קרביים, אלא חיילות. ואין כאן שדה קרב אלא עיר שוקקת שנלחמת על חייה ושפיותה. לכאורה, שום דבר לא מתאים לכלום. הבנות מה"פרחים בקנה" יוצאות לשטח הקשה, למקום שעליו לא נכתבים שירים, לחפש "ערבים חשודים". בסיורים האלה עושות סמדר ומירית תחנות בדרך לזהות הפרטית שלהן, דרך עקומה ומלאת חתחתים ועצובה להפליא, ורושמות את הפרטים של הזהות הישראלית, שהיא כמותן, עצובה להפליא.
סביר להניח שלולא כור ההיתוך של הצבא, שתי הבנות האלה לא היו נפגשות, והסרט הזה על מפגש שהוא באמת היתוך אינו אפשרי אלא בצבא. אחרי שורת פיצוצים אנושיים ופצצת מטען אחת במדרחוב, הן מוצאות זו את זו ואת עצמן. כל הדרכים מובילות לסיום המורכב שבו נחשפת הערווה האווילית (ובאמת סליחה על הדימוי) של הסיורים האלה. לשוטרות אין כוח של ממש, "מה תעשי לי אם לא ארצה לתת לך תעודת זהות?" אומר אחד מעוברי האורח המתקוממים מול ההליך הפורנוגרפי המשפיל של "תן לי את התעודת זהות שלך בבקשה ואת הפרטים". וזה בדיוק העניין, כמו שהחיילות מתלוננות על כך שהן לא ממש יודעות "איך נראה ערבי", לנו לא ברור "איך עושות שוטרות של מג"ב מול סרבן פרטים". אין בסיורים האלה שום הטלת אימה אמיתית, זהו שיטור למטרות הרגעה עצמית, מול הטרור שיכול לפרוץ בכל רגע. בתוך הסיפור הפיוטי העגום הזה של חוסר יעילות וחוסר התאמה, מתמודדות הנערות הצעירות עם זהותן האנושית, הנשית. אחת שומרת על נעוריה הבוטים, השניה חומקת בקלות לעולם המבוגרים המיושבים. הן נפגשות איפשהו בדרך, עוברות התאהבות, אחת עוברת על החוק ונכלאת, השניה מוצאת את הצד הטוב של הכעס, מאפשרת לפירפור רך ופגיע לבקוע את חומת הזעף החצוף שלה.
תלמה ולואיז עם כומתות על הכותפת
הצופה שאיתי יצא ספקן בכל מה שקשור לכוחו של הסרט לרגש ולטופף על הלחיים בדמעות של הזדהות. "זה סרט על שבר פוליטי ואנושי, על מציאות ישראלית" פסק, "על הבושה שבלחטט לאנשים בתיקים, בלהפקיע פרטיות וזהות וגוף, על הגיחוך שבלהתווכח עם אזרח על זהות של שקית חשודה באוטובוס, על חוסר האונים ועל תלישות וטיפשות בתפקיד". אני מצאתי את הדמויות מרגשות ומעוררות הזדהות עזה.
’קרוב לבית’ זכה בפרס הסרט הטוב ביותר מטעם האיגוד הבינלאומי של בתי הקולנוע האמנותיים, במסגרת פסטיבל ברלין, לא בזכות היותו סרט על צה"ל מרושע וכיבוש מדכא. לא "איזור חופשי" ולא "גן עדן עכשיו" שזכו לכיבודי חו"ל הצליחו לשרטט תמונה כל כך חיה ואמינה של החיה הזו שאנחנו קוראים לה "מצב".
לטעמי, "המצב" הוא בעיקר הרקוויזיטור, האחראי על האביזרים בסרט, הפרופס-מן. בזמן שסמדר ומירית מפקיעות זהויות וחפצים של אנשים אחרים, הן תוהות על גופן שלהן, על ניצני נשיותן, על מי שהן באמת. כל מי שהיתה "שם", מכירה את המצב הזה. זה עם הנעליים הלוחצות, הטוסיק שמתחיל להצמיח חיים חדשים בתוך הדקרון, החצ'קונים עבי הכרס שמכים שורש על המצח מרוב נחמות גנובות של שוקולד מקופלת, הברק המהוסס בעיניים, השיער השמנוני, השפתיים הסדוקות מהקור, הכומתה שצונחת כמו חללית על הכתף, ובעיקר, ההתמודדות מול הקלישאות הגבריות בטריטוריה הטווסית שלהן.
סביר להניח שאף סרט על חיילים נוגים ומהורהרים במחסומים לא הצליח לעשות מה ש"קרוב לבית" עושה, ומגיע לשיא בסוף המרהיב שלו. סוף הסרט מביא את הרגע הזה, שבו הנשים הקטנות מגלות את אין האונים שלהן בתפקיד. הסרט נוטש את הקונפליקט הזה, האחרון, שבו כמעט ונעשה בהן לינץ', ועובר לתמונה שבה מתגלה הכוח האמיתי שלהן – בתפקיד אחר,
תפקיד הילדות שגדלו והן ערות לכוחן ולכוח של חברותן. אם הסרט נפתח בדיוקן על פנים שאיבדו את כבודן וזהותן, הוא מסתיים בשני קלסתרונים צעירים בתוך קסדות אופנוע, פנים נחושות ולחיים אדומות, רוכבות מול איזו שקיעה בלתי אפשרית היורדת על ירושלים הבלתי אפשרית. אפשר לומר, תלמה ולואיז עם כומתות על הכותפת. ברוכות הבאות לבגרות, ברוכות הבאות לעתיד שנשקף בעיניים העצובות להפליא שלכן.
השירות הצבאי שלי היה חוויה משפילה שהתמצתה בהכנת קפה למפקדים והקלדה עיוורת. היום הייתי קוראת לסרבנות לחיילות שעוברות השפלה יום יומית במסגרת שוביניסטית שמנציחה את אי שוויון ורומסת את כבודן
לגמרי מסכימה איתך נינה.
במהלך שירותי הצבאי הוטרדתי מינית מספר פעמים על ידי מי שהיה המפקד שלי בזמנו.
בתקופתי, תחילת שנות ה-80, התנהגותו של המפקד היתה מקובלת ומי בכלל העלתה בדעתה להגיש תלונה.
האווירה בבסיס היתה של חגיגת החופש המיני ובחורות כמוני נחשבו לבוקיות הורסות המסיבה.
תקופה ארוכה לאחר השיחרור הסתובבתי עם "תסמונת האישה המוכה", בטוחה שהאשמה היא בי.
מקרה איציק מרדכי פקח את עיניי והיווה סגירת מעגל חשובה.
אני מאושרת לדעת שהיום בחורות כבר בתיכון יודעות מה הגבול, מה מותר ומה אסור בתכלית האיסור, ושהן יודעות שזה לא בושה ויהיה מי שיעמוד מאחוריהן
נשמע מעניין
עד מתי נדון במליון דברים לא קשורים דרך המיתוס הצבאי ?
עד מתי נמכור את הסיפור שלנו לאירופאים בחאקי ?
אין פה כלום אה, רק גמלים וצבא.
לא נכון זה אוניברסלי, למה המחשבה הזו?
הביקורת נשמעת טובה לפחות כמו הסרט.
ברוכות הבאות לעתיד? איזה עתיד בדיוק? של תואר ראשון בדוחק ועבודה כמלצרות בשכר מינימום לשעה?
יופי של מאמר אשר מכבד במיוחד את הסרט הנפלא, העדין והבועט הזה.
קרוב לבית הוא סרט ממש יפה . ומעניין .. מאוד .. כדי לראות אני ממצליצה =]