כבשים

כשאיריס שפירא לא יכולה להירדם בלילה היא סופרת גברים. כשהייתה קטנה אמא שלה לימדה אותה לספור כבשים והיא הייתה מדמיינת אותן עוברות מעל הגדר של הדיר מלחכות אחו, מעלות גירה, ולאט לאט מתפוגגות לה מול העיניים בעודה נופלת אל תרדמת עילפון מתוקה וצמרית. בשנים האחרונות, בלילות לבנים במיוחד, היא סופרת גברים. כל כך הרבה גברים הכירה, כל כך הרבה גברים עברו במחשבתה, גרו את יצריה לזמן קצר או ארוך יותר, ואז כמו כבשים דילגו אל תהומות השכחה. עברו את הגדר לאחו ירוק יותר או סתם נעלמו מהתודעה. כל כך הרבה. היא כבר לא זוכרת את כולם והדמויות מתערפלות לה מול העיניים. אבל כשהיא מדברת עם מלי היא פתאום נזכרת בהם אחד אחד.
"את זוכרת את ההוא שפתאום התפשט לי בסלון?" היא אומרת למלי, שצוחקת כל פעם מחדש מרמת התיאור המפורט. "ואת ההוא שאמר לי שאמא שלו בבית חולים!?" אין בושה, היא חושבת, הם ימציאו כל דבר כדי לצאת מאיזה מצב מביך או מסובך מעט. או שסתם נעלמים. "נוכחים נפקדים" היא קוראת להם בלשונה המצליפה. היא לא זוכרת מתי החלה לחשוב עליהם ברבים. "כאן שורש הבעיה," היא אומרת בהתלהבות ואוזניה הקטנות והמחודדות מזדקרות מתספורת קצוצה בעיניים שחורות פעורות לרווחה, "ברגע שנשבר לי מכולם התחלתי לראות אותם כעדר. אחרי שנפגעתי כל כך הרבה פעמים, כבר הפסקתי לראות אותם כאנשים נפרדים. איבדתי את הרגישות שלי ואת היכולת ליצור קשר. במקום לראות גבר אני רואה גושי בשר כבש ללא פנים. שיפודים שיפודים."
"אבל איך אפשר שלא?" אומרת לה מלי בהזדהות מלאה, "זה פשוט מתבקש אחרי כל הסיפורים שעברת." היא מביטה באיריס השרועה בתנוחת הווידוי האהובה עליה על ספת הסלון המרוטה. כמה היא רוצה לפעמים לחיות יום אחד בתוך הגוף שלה.
"הבעיה היא שאני הפכתי להיות מאלפת. ואף פעם לא רציתי בתפקיד הזה. הכי מפחיד אותי להתבגר לאדם מריר ולאבד את כל שמחת החיים שלי."
"את לא תאבדי את זה לעולם. אל דאגה, אין מצב למרירות פה!" עונה לה מלי הנאמנה. מלי הייתה אחת שמתחילים איתה ברחוב בגלל מה שהקרינה. אחת ששולחים לה פרחים. יש בחורות שעוברות חיים שלמים בלי לקבל פרח, חשבה איריס, שאף פעם לא חוותה את הרגע המתוק של לפתוח את הדלת לשליח עם זר בידו, להעמיד פנים של הפתעה, ולהביט בפתק הנלווה בהתרגשות, לפנטז כמה רגעים על האדם ששלח את הזר, ואז לחתום לשליח בנון-שלאנטיות. מלי הייתה מהסוג שקיבל פרחים. לא אלו שכל יום שישי הבעל המאולף מביא להן גלדיולות או ציפורנים בצלופן שקנה בצומת גהה, אלא כזו שכל פעם מחדש מעוררת את הניצוץ. אבל במקום ליהנות מזה היא מקטרת ומדמה את כולם לעדר כבשים. כנראה שהיא באמת צריכה ריגוש מסוג חדש. אבל איזה?

מלי הייתה עוברת ברחוב ומנסה לדמיין אם הזוגות שעוברים מולה הזדיינו בלילה הקודם. לפי מראה פניו של הזוג שהלך לעומתה ונכנס לבית הקפה החליטה שלא. הגבר הלך בפנים אטומות ואילו האישה פניה ממורמרות לבושה בבגדים לא מחמיאים בעליל. "אפנת המרפדייה" קראה לבגדים שנשים מאופרות מידי עם שיער צבוע אדום מידי עטו עליהן החל משנות הארבעים לחייהן. מכנסיים עם גומי, קטיפות רחבות שניסו להסתיר מאחוריהן שבתות של צ'ולנט חמים ותפל ואחריהן שנת צהריים ללא מנוחה אמיתית. היא לא תחייה ככה. היא תבלע כל נגיסה בחיים עד תומם. היא תלמד אותם מה זה. מחבר שמעה על אתר אינטרנט של "עבדים ומלכות". היא נכנסה לבדוק מה קורה שם והוקסמה. עד מהרה התמכרה לעניין כליל ובילתה ימים ולילות בצ'אטים אינסופיים באתר שהובילו למפגשים מהמעניינים שחוותה.
"את לא מאמינה מה הם מוכנים לעשות שם!" דווחה לאיריס המופתעת בהתלהבות.
"איבדת את זה לגמרי," אמרה לה איריס בדאגה די כנה, "אבל את אף פעם לא היית אתנו לחלוטין."
"את לא יודעת מה את מדברת. אני פשוט נהנית מכל רגע. יש לי אחד שמוכן לבוא בכל זמן, בכל מצב, אני משפילה אותו אני מתזזת אותו. יש לי אחר שרוצה רק לצפות בי עושה כל דבר – מתיוקי חשבונות של לקוחות במשרד ועד לנגיעה בעצמי מול המצלמה. והאחרון שהכרתי רק רוצה לנקות לי את הבית! תפסיקי להיות פולנייה כזאת ואני אשלח אליך מישהו שיחזיר לך את החיוך לפנים!"
היא מצאה את עצמה נשבית בקסם ומבלה שעות על גבי שעות באתר. מפטפטת עם אנשים קבועים, עונה לפניות, וגורמת להם להתמכר אליה בפקודות מנוסחות היטב. היא התגרתה בהם בעזרת מצלמת הוידיאו שבמחשב, התפשטה וצוותה עליהם לעמוד בכל מיני משימות מול המצלמה, הפכה להיות המלכה האולטימטיבית. חושפת טפח ובתמורה מצווה עליהם להתייצב לפקודתה בכל עת שרצתה. ערב אחד לאחר שנשארה אחרונה במשרד זימנה לשם את אחד העבדים אותו כינתה בליבה העבד המצטיין. היא כרעה מתחת לשולחן עד שסיפק אותה בלשונו ואז צוותה עליו להסתלק בלי להשאיר עקבות. הריגוש שחוותה היה מדהים, יחד עם תחושת הסכנה והשליטה האינסופית הגיעה לגבהים שטרם זכתה להכיר.
"את לא מבינה איזו תחושת כוח זאת! את חייבת לנסות, זה משכר! במקום שתשבי ותחכי שמשהו יקרה, את פשוט לוקחת ולוקחת בלי שרוצים ממך שום תמורה. ואת לא מאמינה כמה אנשים יש שם שמוכנים רק לתת."
"את לא נורמלית. ואם יגיע איזה רוצח סידרתי או משהו? את לא יודעת את מי את מכניסה הביתה?"
"וכשפגשתי את הבחור הזה שסיפר לי שהוא עובד בשב"כ והסתבר שהיה גנב קטן שחי על חשבון נשים מזדמנות, ידעתי את מי אני מכניסה הביתה?"
מה ההבדל אם את עושה את זה עם כותרת, או אם את יוצאת עם מישהו מאתר היכרויות ואחרי פעם קפה ופעם סרט את מביאה אותו הביתה!? כאן לפחות הכל על השולחן. או מתחתיו, כל אחד יודע מה הוא מקבל. ואני לא צריכה לשמוע את הדיבורים שלהם אחר כך, והשקרים. כמו כבשים."
איריס ההמומה צפתה בטרנספורמציה שעברה על חברתה ולא יכלה להחליט אם זו תוצאה של שנאת גברים ופיתוח אטימות מוחלטת או מה בדיוק עובר עליה. מלי המשיכה ללחוץ עליה להצטרף אליה בהרפתקאות: "העבד המצטיין שלי, שהוא אגב לא תאמיני מנכ"ל בכיר של חברה, מארגן בבית שלו אורגיה ואני רוצה שתבואי. אני אוספת אותך בשמונה."
"תגידי נפלת על המוח? מה לי ולאורגיות?" עונה לה איריס בעכבריות טיפוסית אבל היא מתחילה להסתקרן ולהתעניין יותר מידי בסיפורים כמרתקים של מה שקורה לחברתה. והמעורבות הבלתי פוסקת בעניין החדש והחולני שזו פיתחה עושה לה משהו. היא כבר לא שקטה כמו שהייתה קודם. הפרטים המתגלים לאוזניה מגרים אותה לשמוע עוד ועוד וגם היא הופכת למין שותפה לדבר עבירה.
"אז איך היה באורגיה?" היא שואלת.
"היה ממש נעים, נכנסנו כולנו לבית באיזו שכונה ליד יהוד, עם ג'קוזי, ומשקאות."
"מה ולא התביישת? ולא פחדת?"
"ממה יש לי לפחד? עשיתי רק מה שרציתי עם מי שרציתי."
"לא יודעת," אומרת איריס, "אני בקושי מסתדרת עם אחד." נשים גברים
זרים גמורים איזו תעוזה. וזה עושה לה דגדוג בבטן שלא מרפה. היא מתחילה להשתעשע ברעיון בדמיונה, וחברתה שופכת שמן למדורה: "בפעם הבאה שאשתו נוסעת לחו"ל והוא מארגן אורגיה את באה אתי, או שקודם אשלח לך אותו לסשן קצר אצלך בבית. אל תדאגי אני אבוא יחד אתו, כדי שלא תישארי לבד. אני אדאג לחמם אותכם ואז אעזוב כדי שתהני ממנו. את לא מאמינה מה הוא יודע לעשות, כמה שאת רוצה, מה שאת רוצה, הירידה הטובה ביותר שהייתה לי בחיים. עבד מאולף."
איך אני יכולה? חושבת איריס, אבל הרעיון הזה שמישהו יגיע אליה הביתה ויעשה כל מה שתצווה עליו לא נותן לה מנוח והיא מתחילה לחלום עליו בהקיץ.
אולי בכל זאת מגיע לי פעם אחת לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, כמה שאני רוצה. אולי איהנה מזה? בלי לחשוב מה יגידו, מה התוצאות של זה ומה הפאקינג השלכות על העתיד. מה יכול לקרות כבר?! חצי שעה של פאן צרוף. קצת לטעום מהחיים שאיריס הזאת נוגסת בהם בלי אבחנה. קטע של שליטה. "אבל מה אני אגיד לו?" היא אומרת לחברתה.
"למה את צריכה להגיד? אני כבר אתן לו הוראות להגיע אליך, את רק תחכי לו בבית בשעה מסוימת והוא כבר יגיע מתודרך." היא הופכת גם אותי לכלי משחק שלה, חושבת איריס. אבל הגיע הזמן לגרש את המחשבות המסרסות האלו ולהתחיל לחיות, למה רק למלי מגיע? ברגע של חולשה היא מסכימה.

מלי מבינה שהיא חייבת לפעול לפני שמישהו יתחרט ומייד קובעת את המפגש: "או.קיי. דיברתי אתו והוא יגיע אליך היום בשבע. נתתי לו את הכתובת, והוראות מדויקות, מכאן והלאה הוא בידייך. עשי בו מה שתרצי. את יכולה להתקשר אלי בכל שעה לספר לי, לקרוא לי לעזרה או להצטרפות אם בא לכם. ביי."
איריס המהססת מבלה את כל אחר הצהריים בהתלבטות אבל ככל שהיא נכנסת לאפלולית אחר הצהריים היא מרוגשת יותר והאדרנלין זורם לה בגוף כמו שמזמן לא זרם. היא מתלבטת מה ללבוש למפגש ומבינה שזה ממש לא משנה, היא מרגישה פעימות במקומות בגוף שכבר מזמן לא ידעה שהם קיימים. בשש בדיוק מצלצל הפעמון והיא פותחת את הדלת. לתדהמתה הגמורה עומד בפתח גבר נאה במיוחד שלוחץ את ידה ומחכה להזמנה להיכנס פנימה. ללא מילים היא מובילה אותו לחדר השינה והוא ממתין לצעד הבא שלה בהכנעה. הוא מוכר לי מאוד, עוברת מחשבת מטרידה במוחה. כבר פגשתי אותו פעם. לרגע אחד של לחץ היא כמעט ומצלצלת למלי שתבוא ותציל אותה מהסיטואציה אבל לאחר שהיא שותה שני שוטים של וודקה סטרייט ומסרבת לתת לו לגעת במשקה, היא פוקדת עליו לציית לה ומשתרעת על המיטה לחצי שעה המענגת ביותר שחוותה בעשר השנים האחרונות.
כשמלי מתקשרת מאוחר יותר לברר מה קורה היא לא מחזירה לה צלצול. שתישאר במתח, מה אני צריכה לדווח לה על מה שאני עושה? היא נכנסת לאתר שוב ורואה שהעבד המצטיין כבר ממתין לה. היא פותחת אתו בדו שיח לוהט ובמהרה מצטרף עוד אחד. את יתרת הערב היא מעבירה בהתענגות וירטואלית מוטרפת שכמוה לא חוותה מעולם. היא לא קולטת מה מענג אותה יותר, הדיבורים, הפקודות, הקטע של השליטה, או נטילת ההגה לידיים. פתאום היא באמת מרגישה מלכה לרגע. ובימים הבאים היא חווה התמכרות טוטאלית לאתר ומנעמיו, ונכנסת אליו בכל הזדמנות. עד מהרה היא הופכת למרכז העניינים, מוצאת את עצמה מדברת ומתכתבת עם אנשים כמו שאף פעם לא העזה. משהו בתוכה משתחרר לחלוטין והתחושה היא של שיכרון מופלא. בסוף השבוע מזמינים אותה חבריה החדשים לאורגיה. היא מגיעה לשם בציפייה למצוא את מלי שאת שיחותיה חסמה כל השבוע המפעים הזה. היא בטח תהייה שם סקסית ושתלטנית כתמיד, עם הארומה הבהירה העצלה שלה והפסיאודו שעמום מהעולם. מעניין איך יהיה לראות אותה בסיטואציה החדשה שנוצרה. אבל בבית ביהוד, אותו הכירה מתיאורי חברתה, מחכים לה חמישה גברים חסונים שכולם ממתינים למוצא פיה. כבשים.