משתינים עלינו

אמונה בסיסית, שטבועה עמוק בתוך הדי.אן.איי שלנו, טוענת שהכל באמריקה יותר טוב: הדגל יותר לאומי, הכוכבים יותר בוהקים, הרחובות יותר מרווחים, הבגדים יותר זולים, הבנים יותר מחויבים, ההצגות יותר טובות והמסעדות יותר טובות, הרבה הרבה יותר טובות.
אמנם הגנטיקה צודקת, אבל בכל מה שקשור לשירותים – טעות מרה.

00 בסיור לוקיישנים בניו יורק

בניו יורק ישנם ארבעה וחצי מצבי צבירה לשירותים:

הראשון או תתאפקו –
למה לנו לטרוח בכלל? שזה אומר בית קפה נחמד, אפילו יוקרתי, שלא טרח להקים שירותים לקהל. אתם צריכים פיפי? חפשו שירותים בחנות ליד, או מעבר לכביש, תנסו בכלבו, מעבר לזה אל תציקו – אתם רוצים אולי עוד כוס קפה?

השני או שירותי פח זבל
– שירותים מגעילים נורא ומלוכלכים עד כדי כך שניתן לראות את המחלות והוירוסים בונים להם מטרופולין עם פרובינציות וערי שינה, מפחידים את הג’וקים, שנסים מהם בבכי מר, בעוד שאנו, הנשים, נאלצות לכתת אליהם רגלים, לעמוד בתור ולהתפלל לחיים ארוכים.
הבעיה הגדולה ביותר עם השירותים הללו היא שאף פעם את לא יודעת מתי את הולכת להתקל באחד מהם. מעבר למקומות הקבועים לגועל, כמו רשתות המזון והקפה המהיר, את יכולה גם לבלות במסעדה-בר אופנתיים ויוקרתיים בטירוף (“אסיה דה קובה”), בעיצובו המהולל של פיליפ סטארק, ואילו השירותים שם הם שני תאים צפופים ומלוכלכים, שהדלת בהם לא נסגרת עד הסוף ואת יכולה לראות עד כדי רמת השחלות מתי זו שנכנסה לפניך מסיימת להשתין.

החצי או שירותי פח זבל מעוצבים
– מדובר בשירותי פח זבל שלא מתנצלים. בדרך כלל ניתן לפגוש את אלו בבתי קפה של סטודנטים (“alt.coffee,inc.”) או במועדוני לילה. השירותים מכוסים לעיתים בגרפיטי, בדרך כלל אפילו בלי קרש או סבון, לעכברוש יש שם פרטי ואזור קבלה משלו והקהל, שלרוב לבוש ב”דיזל” וב”אורבן אאוטפיטס” (שזה הלבוש הסטודנטיאלי בעל המראה המוזנח שעולה מאות דולרים), מרוצה. מה זה מרוצה? בשמים – “אני מלוכלך משמע אני צעיר” – טרנד הזוהמה והטינופת.

השלישי או שירותי אוויר בדולר –
שירותים עם חדר הסבה שמהווים את ממלכתה של המנקה/משרתת. שם, על כיסא קטן, ליד כמה בשמים מסריחים, קופסאות סיגריות במחיר מופקע, סבון, מגבות לידיים וצלחת לטיפ, היא שולטת על ממלכתה בגאון. היא מרגלת אחרי הנכנסים, מחייכת חיוך חסר שיניים ליוצאים ואורבת לדולר. כל שימוש בסבון או מגבת הידיים דורש טיפ סמלי של דולר. רצית גם קצת בושם? עוד דולר. להסתכל במראה? דולר. דאודורנט? דולר. איפור זול ומכוער שידביק אותך בזיבה? שלושה. וכל מבלי שהיא תקום מהשרפרף או תאמר מילה. (סוג זה של שירותים עשה עליה לארץ בסביבות שנות החמישים התמקם לרוב באזור תחנות האוטובוס הציבוריות. בעד חצי שקל תזכו בשני ריבועי נייר שיוף ואישור כניסה לאיזור עם סכנה רדיו-אקטיבית).

הרביעי או תקופת האבן
– שירותי האבנים בכיור לרחיצת הידיים. טרנד ניו יורקי חדש שמושפע מהפנג שוי וגני הזן היפניים. הסוג הזה כולל כיור עם חלוקי נחל. לא שניים שלושה, כפי שבתמימות ניתן היה לחשוב, אלה המוני אבנים, מאות, בתחתית הכיור עושות מקלחת. תוכלו למצוא אותו בבתי קפה (“קפה ג’יטן”), מסעדות מצוינות (“סושי סמבה”) ובכל מקום שמחשיב את עצמו ליאפי.
אלה הן האופציות, וביניהן צריך לבחור. לאלה שרוצים לנסוע לניו יורק לזמן ארוך אני מייעצת לפנות אלי ואני ארכיב להם מפה של שירותים סבירים ברחבי העיר. בגדול, תמיד תעדיפו שירותים בלובי של מלון על כל אופציה אחרת (מסעדה, בית קפה, כלבו, גינה). עוד יותר בגדול – יש להם עוד הרבה מה ללמוד מאתנו, בעיקר מהשירותים במסעדת “בארכה”.

אין כמו שירותים כחול-לבן

”בארכה” (אחד העם 22, תל-אביב), שמעוצבת מקסים, לא קיפחה אף פינה, ובשירותים שלה הבנתי לראשונה שאני חיה באפילה, שאני מוזנחת בנוחיות, שהתרגלתי למעברה. המיוחד בשירותי ה”בארכה” הוא שהם רחבי ידיים, מוארים באור נרות, מריחים מפרחים וגורמים, לפחות לי, לרצות לעבור לגור שם.
הם לא חשוכים מידי, העיצוב לא מודרני מידי או מנוכר. נקי שם, נעים שם, מריח טוב, בקיצור אושר צרוף!

ציון:
9 מתוך 10

ולסיום

בננותי, עשו עמי חסד ועזרו לי לשנות. לא מדובר במלחמתה של פולניה איסטניסטית, כי אם ברצון כן ואמיתי לשיפור התנאים בתאים באשר הם. עזרו לי לנצח במלחמת האסלה, שלחו לי תמונות של שירותים זוועתיים והמלצות על הטובים, שתפו פעולה והושיטו יד לעזרה – יחי המהפכה!

על הכותבת מיכל פוקס

ילידת 1971, מזל קשת, סטודנטית לתקשורת באוניברסיטת חיפה ומעצבת גראפית מובטלת. גרה בתל-אביב, חולמת על ניו-יורק והגוף, תשוש, נוסע שלוש פעמים בשבוע לחיפה. מאמינה בגמדים ובמכשפות, סוגדת לאמונות תפלות וחיה ליד מגן דוד אדום (ליתר ביטחון). בנוסף גם פולניה (רק רבע) וחוקרת שירותים מדופלמת.

תגובות

  1. אינדי_גו

    מוגזם לקחת מידע שראוי שישכון בלונלי פלנטס למיניהם, ולעשות ממנו אישו.
    כלומר, עם כל החן של “ניו יורק, דרך הפיפי”, (המשכו הישיר של “סין, דרך המשי”), זה מסוג הדברים שיותר קל להשיג תוצאות אם משסים בהם (נגיד. כלומר במדינה מתוקנת) פקח של משרד הבריאות, או שנוקטים את הגישה הפרטנית של חרם צרכנים.
    אל תשבי במקומות שלא יהיה לך נעים ללכת בהם לשירותים. (מאנטה ריי, למשל, מסעדה של ארוחה זוגית ב400 ש”ח לפחות, ושירותים בסגנון עדות התחנה המרכזית. אני לא הולכת לשם. טוב, נו, גם האוכל מתומחר בפראות ומותקן ברשלנות, עוד סיבה למרד צרכני). כמו שאת לא תקני בחנות שבה מכרו לך סחורה פגומה או נתנו לך שירות גרוע.

    שלא לדבר על ההכללה ההכללתית. כבר אמרו רבים, שניו יורק זה לא דוגמא לכלום, ובטח לא לארה”ב. בזמן שהותי הלא ניו-יורקית בארה”ב, נתקלתי בשירותים נקיים ביותר עד לפחות סבירים בכל מקום בו הייתי, כולל תחנות דלק (שבארץ כבר עדיף להתאפק כל הדרך מדן ועד אילת).
    וחוצמזה, זה מה שאמא של קריימר עשתה לפרנסתה. (אחזקת שירותים)

    בפריז, עיר אהובה, פתרו את הבעייה בפשטות: שירותים ציבוריים (בתשלום, אז מה) שרוחצים את עצמם, מפוזרים בלא מעט פינות אסטרטגיות של עיר האורות. הם לא מדהימים, אבל הם פתרון לגמרי מתקבל על הדעת. בארץ משתמשים בתאים ניידים כאלה, אבל מזן נחות, שלא יודע לשטוף את עצמו, שלא מואר בלילה, שלעולם אין בו נייר.
    המקום הכי שערורייתי מהבחינה הזו הוא מסוף ארלוזורוב בתל אביב, שם משרתים את נוסעי האוטובוסים שני תאי שירותים ניידים, שהצחנה העולה מהם מורגשת גם במרחק עשרה מטרים. יש לך מושג כמה אנשים עוברים כל יום במסוף ארלוזורוב?

    אבל, אנחנו נמשיך לקטר, וכלום לא יזוז. למה? כי במקומות בהם מסתובבים האנשים שיכולים לשנות את המצב, השירותים הם טיפ טופ. (ע”ע קרן. ע”ע מלון קינג דייויד. ע”ע וכו’)

    • ניסים ונפלאות

      טוב שיש לבבנה קוראים בניו יורק סיטי. ובכן, לידיעת מיכל ולידיעת כולם: הדולר תמורת הסבון/בושם/סוכריה וכל מה שמציעה בת דמותה של האמא של קריימר בשירותים, הן אופציה ולא חובה. בכל שירותים בבית קפה או מועדון (וזה אחרי 7 ומשהו שנים של מגורים כאן) יש נייר טואלנט ואין צורך לקנות אותוו מאיש.
      בנוסף, קחי דוגמא ממעשי התושבים, אם תתלונני על מצב השירותים בפני בעל המסעדה או מנהל המשמרת, תקבלי יחס הגון ובדרך כלל העוולה תתקון.
      אבל במקום זה אפשר גם לכתוב מאמר בבננות. סחתיין.

    • דנה מ.

      אינדי-גו נדמה לי שטעית מתוך סחף ביחס למאנטה ריי.
      אני טוחנת במקום כמה פעמים בחודש ונדמה לי שנטפלת לדברים זוטים.
      קודם כל האוכל נפלא בעיני וגם המחירים הגונים ללא כל השוואה למקומות אחרים.
      אני אוהבתשם את השירות הנעים והקורקטי-חף מכל פלצנות או דאווין-קורקטי ואותנטי!
      לגבי השירותים-הם אמנם שירותים פשוטים וישנה הודעה של בעלי המסעדה שהעירייה מונעת בנית שירותים חדשים בגלל הקפאת בניה באיזור החוף.
      השבוע נוכחתי שמתבצעות במקום עבודות שיפוץ .
      אז CHEER UP בואי נאכל בננות בסבבה ולא נכוון לעצמנו פצצות לגבות .

  2. איילה-בר

    נו מה, אני נוסעת לניו יורק כדי להשתין? מה אני אמורה לעשות עם כל האינפורמציה המרתקת הזאת, ולמה באמת זה הפך לאישו שמקיף לא כתבה אחת, אלא שתיים??
    לראשונה התייחסתי כקוריוז, והיא היתה חביבה בהחלט, אבל עוד אחת? על שירותים??
    זה סדרה? זה הולך לצאת כספר? תהיה על זה תוכנית של מסע עולמי?
    די עם זה כבר, בחייאת.

    • נמרה נמרית

      שרמתם האינטלקטואלית של המאמרים ב”בננות” כזו גבוהה שיש לקנוס את מיכל פוקס על שימוש בבתי שימוש באתר.

      כמעט כל עיסוקינו כאן הם עניינים שבלב ושאר האיברים. והרי בסופו של דבר כל מאמר הוא אותה גברת בשינוי אדרת. וכל העניין הזה בכלל, מרגע שנכנסת לכאן ועד יציאתך הוא חצי שטותי אם לא לחלוטין וכולם פה מגבבים את אמונותיהם, דעותיהם ואמרותיהם על כל סיפור קצר סמי מצחיק על שברון לב או מאמר חד על גודל השד. (ויש לי חיבה למאמרייה של אריאלה רביב)

      אז הנה באה מיכל ודוקא מגוונת, כותבת באופן די משעשע על “עניינים שבתחת”.
      מה רע? מה, אסטתיקה והיגיינה הם לא נושאים חשובים מספיק ?
      זה יפה מאד שיש פה כותבת שמתעסקת בענייני כוס מכיוון אחר. מעניין שזה נוגע לזיונים, רטטים, גדלים, ירידות , דגדגנים ומציצות זה סבבה לדסקס מלא באיברים שלנו ותנאי המחייה שלהם ואפילו רצוי ולגיטימי.

      אז בל נתחסדה ונרים את אפינו. אולי הנושא לא מספיק מעניין אתכן כי הוא לא קשור בשום אופן ליחסינו עם המין השני??! אלא רק על עצמינו מולינו. חישבו על זה בישיבה הבאה שלכן בשירותים.

      וכעת, אספר לך מיכל על מושב כפרי קסום שלצערי אינני זוכרת את שמו, השוכן אי שם על רצועת חוף אכזיב. שם, מחוץ וקרוב למסעדה כפרית מדהימה שוכנים שרותים מהאגדות. כל תא ענק, הכל מעוטר בפרחים (אמיתיים) נקי נקי נקי, פחים מכל צד. ריחות מבושמים עדינים והשיא- סלסלת קש קטנה תלויה על הקיר מלאה בתחבושות היגיניות מסוג משובח, במרחק הושטת יד קלה ממקום מושבך. נשבעת, אם הייתי נתקעת הייתי יכולה לישון בחדר הכניסה שלהם.
      העיניים שלי נצצו מרוב אושר. שיצאנו מהמסעדה קראתי לחבר שלי שיבוא איתי לחזות שוב בפלא.
      אני אזכר ואזכיר את שם המקום בקרוב.

      קקי פיפי וקקי ופיפי…

      • נמרה נמרית

        אבל מה פתאם לשלם כדי להשתין ולחרבן או סתם להתרענן.
        מה קרה??
        אני בעיקרון תמיד מתפלחת לשירותים ציבוריים דורשי שקל.

        אם במשרדי העירייה פועמים לבבות טובים כל כך שרוצים להושיט יד לאילו שיושבים בכניסה והכסף מיועד להם (ואני לא בטוחה ב 100% בכך) שיוציאו מקופת דו”חות החנייה למשל וייתנו ברוחב לב.

        ושם המושב – לימן.

        תן שתן!

    • מארי אנטואלט

      את יכולה לקרוא על מקום בלונלי פלנט, במוספים גיאוגרפיים ובעלונים של משרדי נסיעות.
      אך, אין כמו הפרטים הקטנים שיספרו את הסיפור האמיתי, הזה שמאחורי המוזיאונים והתערוכות והחזות המוחצנת הזה של היום יום.
      וכן, כשאת נוסעת לניו יורק את נוסעת גם להשתין, מה לעשות? את לוקחת עמך מערכת שלימה של איברים פנימיים שלא לדבר על אינסטלציה מסובכת לכל מקום שאת מגיעה אליו.
      למעשה, עכשיו כשאני חושבת על זה, החדרונים האפילים שמאחורי החללים המוארים הם אלו שמספרים את הסיפור האמיתי, ללא צביעות וללא משוא פנים.
      מדובר כאן בחשיפה אמיתית, בחידוש מרענן, בסיפור שמאחורי הסיפור, בחדרונים קטנים ומוצנעים שמעידים על האמת הלא מוחצנת, על האמת הפנימית.
      מיכלי, המשיכי בחיפושייך אחר האמת,

      יישר כוחך ודרך צליחה

    • בשם השירותים

      כבר הספקתם לשכוח את “סיינפלד” המהוללת שמקום התרחשותה בניו-יורק הבירה?
      אם כן – תרשמו לעצמכם מינוס גדול על המצח ונראה אותכם מסתובבים עם זה יום שלם.
      אם לא – תנערו קצת את המוח שלכם ימינה ושמאלה (כן כן – כמו שייקר) ותיזכרו בבקשה במר קוסטטנזה הגמד הממושקף הנוירוטי, שכל עיסוקו עלי אדמות כולל בתי שירותים!!!
      הפלא ופלא!
      אז להזכיר שירותים בכל פרק של סיינפלד זה כן חשוב? אז כן.
      מי שהסתובב פעם או בפעם מחוץ לישראל הקטנה, יודע שאין דבר יותר מרגיז מלהסתובב שעוץ על גבי שעות עם שלפוחית מלאה – ולא למצוא מקום נורמלי לרוקן אותה.
      אז יכול להיות שכל מה שמעניין אותכם זה זיונים, אבל בחייכם, כמה פעמים אתם מזיינים כבר לעומת מספר הפעמים שאתם משתינים? תודו שממש לא הרבה.
      אז נא לרדת מהעץ בבקשה!!!

      • מארי אנטואלט

        בטח,
        זוכרים את: can you spare a squer?
        (מתנצלת מראש באם חטאתי בשגיאת כתיב וכתב)
        אחד הפרקים האלמותיים של סיינפלד שדן בכובד ראש בסוגיית מה קורה כשנגמר נייר הטואלט בדיוק באמצע. דילמה חוצת תרבויות וגיאוגרפיה.
        (אולי מלבד מקומות שלא נהוג להשתמש בנייר טואלט כמו הודו, אבל זה כבר דיון אחר)

      • החותך

        הלו, יש גברים שמזיינים יותר ממה שהם משתינים. תתפלא

    • אני שמחה שהעלת את הנקודה, כיוון שאני חיפשתי דרך
      לדבר על הבעיה.
      הבעיה היא שאנחנו לא עושות מרד צרכנים
      אנחנו לא עולות על ברקודות או צועקות מעל הגגות.
      ולרוב השירותים שלנו מגעילים עד מזעזעים – והעולם שקט.
      אז נכון שאני כותבת בבדיחות הדעת, אבל אני מנסה
      להכניס נושא שהוא חשוב לליבי וצריך להיות חשוב לכולנו, לסדר היום הציבורי.
      חשוב לי שאחת לשבועיים אני אתן כאן ביקורת על שירותים
      אולי לא מדובר בנושא רציני כמו השוואת שכר, אבל מדובר בסיטואציה לא נעימה שאיתה
      אנחנו מתמודדות מידי יום. ואם יש דרך להשפיע או לשנות….
      אז אני מצטערת שלא נעימה לך דרך הגישה שלי לנושא ואשמח לשמוע
      על דרך אחרת בה את רוצה שאני אגש לנושא.לא מבטיחה להשתמש בה
      אבל אתייחס אליה בכובד ראש.

      בנתיים, זה מה שיש – תתמודדי.

      • ספר משובח, חמוץ-מתוק, של ג’. פ. דונליווי (התותח שכתב את “הג’ינג’רמן”) בשם *”האשה שאהבה בתי שימוש נקיים”*. וכן. העלילה היא בניו יורק.
        וכן, אשה במרכז העלילה. וכן, היא אהבה בתי שימוש נקיים – למזלה הגדול.

        אני אהבתי אותו מאוד.

  3. deep ocean

    בשוודיה ובאמסטרדם יש אחלה שירותים, בתשלום כזה!!!!
    🙂

  4. בולבול

    כבר סיכמנו שהפתרון זה להשתמש בשירותי הבנים…
    מקסימום גם חוטפים בדרך הצצה לבולבולים של אלו שעושים פיפי בעמידה
    אני בכלל לא מתבייש…
    זה אפילו נחמד…
    ויש גם בנות שיכולות לעשות בעמידה. אז אפשר גם לעשות שירותים משותפים
    ווזה כבר ממש ממש יהיה כייפי…

  5. מה_היה

    טרחני ומשעמם.

  6. מארי אנטואלט

    ועוד משו,
    אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, אמר מישו חכם (זה הזמן לעדכן אותי מי),
    הפרטים הקטנים מספרים סיפור משל עצמם,
    אפשר לנסות להתעסק בגדולות ונצורות, או אז, באים הקטנים וטורפים את הקלפים. ככה זה בחיים. החיים הם מקבץ של רגעים קטנים. אם יש מזל הם רגעי אושר קטנים ומתוקים.
    כמה פעמים אחרי התאפקות לא ארוכה מידי, נכנסה גברת לשירותים, הטילה מימיה, חייכה חיוך קטן של הקלה ואמרה לעצמה אה זה היה טוב, זו היתה הקלה, זה היה רגע קטן של אושר צרוף. זה, הרגע הקטן והמאושר הזה נשאר לנו עוד מאז שהיינו חיות חסרות מודעות ותודה רבה לאבולוציה שהותירה לנו את אלו. את האלו שלא דורשים מודעות או מחשבה או שימת לב. ככה הם באים בטבעיות.
    ואם התנאים היו נכונים והשרותים היו מתאימים והסטינג מושלם, נו, מה אפשר לבקש יותר מהחיים.
    תקראו לי רדודה, תקראו לי מסתפקת במועט, נטולת עומק.
    אני אמשיך לי לקבל מתנות קטנות באהבה.

  7. CUP OF TEA

    דווקא לא זכורה לי צרה כזו נוראית בניו יורק ( ואני אחת שצריכה הרבה פיפי), רוב הזמן היה בסדר ויחסית נקי, סעו לעומת זאת לרודוס הכל מצוחצח וחינם !!

  8. תמרין

    שני מקומות:
    בארנס אנד נובלס, סטארבקס קפה.
    את שניהם ניתן למצוא בכל בלוק.
    סף הסבל שלנו הנשים אמור להיות גבוה. הרשימה הזו דיי איתגרה את שלי.

    וחוץ מזה, מי שמסתובבת בניו-יורק, תתגבר. בטוחתני.

    • אני מצטערת שהרשימה שלי מערערת את סף הסבל שלך
      אני מציעה שתאמרי “הגומל” על שלא נולדת באפגניסטן.
      בארנס אנד נובלס כמו גם סטארבקס קפה נכללו ברשימתי
      תחת שירותי פח זבל.
      מדובר במקומות ששכחו מזמן איך שירותיים נקיים ומשופצים אמורים להראות.
      אבל, כל אחד משווה למה שיש לו בבית.
      לי זה לא מספיק!

      • תמרין

        כמה לא מפתיע….

        ואם כבר משווים לנקיון בבית, מי ייתן שתזכי לשירותים הראויים לך, מטופחים ונקיים, לפחות כמו פיך המפיק מרגליות ונטול הארס:))

        כצפוי, יצאת אפילו יותר קטנה…לפעמים עדיף לשתוק.

        < מורידה את המים>

        • פרוסטטנוס

          הכתבה של מיכל מצויינת לדעתי ואני לא מבין למה את, תמרין, מתחילה לקלל?
          כדי שמרד הצרכנים יצליח צריך אורך רוח ואופי של בולדוג. מפונקים לא יעמדו בזה
          ואלף תודות למיכל שסוחבת את הנבלה הזו לאורך דרך למרות שאת ושכמותך
          מזנבות מאחור ומקללות.

          • אלמוני

            יפה נפש שכמוך, “הגיבורה” שלך (הסוחבת את צלב השירותים על גבה), אמרה באופן פחות ממעודן, שהיא מצאה את המלצותיי (הסבירות לדעתי) מזעזעות, ותלתה בכך את הסטנדרטים הנמוכים שלי בענייני ניקיון (“כל אחד משווה למה שיש לו בבית”).
            אז לפני שאתה קופץ עם הכללות ודוגמאות מהפרופיל הפסיכולוגי הקלוקל שלי, הייה צרכן אחראי,
            ואל תבזבז את זמני בהסברים על הבנת הנקרא.

            תמרין.

  9. לא מספיק שקיבלנו איבר קצר , אין לנו האומץ לקום ולעשות מעשה בכדי לתקן את החוק שייחייב את העיריות למקם בכל מספר רחובות , שירותים נקיים ואפילו בתשלום. אני קוראת לכם בנות להצטרף למאבק לשינוי החוק, במקום לנצל את תמימות הגברים ולהכנס לשירותים שלהם אלא אים כן אנו מחפשות משהו אחר…

  10. המשתינה בקשת

    שלום רב!
    אני לא יודעת איך אתם בוחרים את המאמרים שאתם מפרסמים אבל אישית אציין כי אם הוא היה כתוב על דף אז אפילו לא הייתי מנגבת איתו את התחת!

  11. מחשבה אחת עולה בראשי למקרא הקטע הזה (והקטע שלפניו… אני לא זוכר מתי, אבל אם אני לא טועה כתבת עוד קטע כזה לפני כמה זמן, לא?) –

    *אין לך מה לעשות עם עצמך?*

    ברצינות! ממש משעמם לך, ואין לך מה לכתוב שזה הנושא האחרון שנשאר לכתוב עליו?

    אני רוצה לצאת למהפיכה של שיפור איכות הטורים בבננות – בזמן האחרון נראה לי שהמהפיכה הזו הופכת חשובה יותר ויותר….

    • ל- uv ולמשתינה בקשת.
      מה העיניינים איתכן?
      אתן לא מסוגלות לפרגן למשהו טוב?
      גם אם נוסח הכתיבה לא בדיוק סגנונכן האישי,
      תשתדלו לראות מעבר לקצה אפכן המנוזל.
      האם המצב של השירותים נראה לכן כל כך סבבה
      שאתן מעדיפות שאני אכתוב על דברים אחרים.
      האם אתן עד כדי כך רדודות?

      זה שיש את האפשרות להגיב באתר
      לא אומר שחייבים להשתמש בו
      טיפ למחשבה

  12. בובי של דובי

    למי שטורח לקרא את התגובות שלי ושל הזכר המדדה שלי, יודע כי בד”כ אני נוהגת לחרוץ את דין המחברת לבית שמאי (ע”ע יחסי לסיפור השמעלץ של ליהי מי טל), אולם לגבי שני מאמריה האחרונים של מיכל על הגיינת השירותים בעולם, אין לי מה להגיד חוץ מ-קלעת בול!!!

    ואל תקשיבי פה לכל השטויות שכותבים לך שזה תת רמה ולא מעניין.
    כמו שאמרת- כל אחד משווה למה שיש לו בבית, ולנו זה לא מספיק.

    אהבתי:)))

  13. אני מוצאת את הנושא חשוב שיש לקחתו בכובד ראש.
    בכלל, אמי היתה אומרת שלפי השירותים במסעדה ניתן לדעת איך נראה המטבח!
    (דרך אגב, אם לא ראיתם את השירותים במסעדת צ’ימיצ’אנגה, הפסדתם חוויה.)
    אולי יש לחוקק חוק הקובע סטנדרטים קבועים לשירותים ציבוריים עליהם יש להקפיד ובכך להכריח את בעלי המקום לשמור על רמה סבירה.
    מיכל, יישר כוחך והמשיכי לעדכן אותנו על מלחמתך.
    נ.ב. בתור אמא צעירה אני מוחה על מספר השירותים המועט בארץ בהם יש פינת החתלה!

  14. גו'ני דיכאון

    אני מוצא כי נושא השירותים הוא נושא חשוב מאוד. אני בעצמי חובב שירותים לא קטן ומקום שמספק שירותים ברמה כזו או אחרת מעיד על איכות המקום – הראה לי את שירותך והראה לך מי אתה.(תקף לגבי מקומות ציבוריים)

    אני בכל פעם שאני מבקר בבית קפה, מסעדה או אפילו מוזיאון אני בודק שם את השירותים, גם אם אני לא ממש חייב להשתין באותו הרגע.

    אז יופי של מאמר, ילדתי. אבל למה על שירותים בניו-יורק? תעשי איזה כתבה ארוכה על שירותים בארץ במקומות שונים, זה יכול להיות אפילו תור שבועי! טוב הגזמתי, אבל הבנת את הרעיון.

    נ.ב
    אני שוקל לבקר במסעדה ההיא, בארכה, רק משום מה שכתבת שם על השירותים.

  15. שמעון גלבץ

    השירותים המרשימים ביותר שביקרתי בהם מימי נמצאים בגרנדה על הרכס שמול ארמון אלהמברה. אחרי ביקור בארמון וגניו המופלאים כדאי לעשות טיול לשכונה שעל הרכס ממול ולצפות באלהמברה בשעת השקיעה. מאות אנשים עושים את זה, גם המקומיים. בפרט באים לשם זוגות בערב חתונתם לעשות שם צילומי חתן-כלה נוסח פרג’. יש שם גם חבר’ה עם טמבורים או כלי הקשה דומים, שמלווים את השקיעה המרשימה בתיפוף. התצפית הכי טובה היא משורה של בתי קפה קטנים בעלי מרפסות שצופות לארמון. יושבים שותים בירה ומתענגים על המראה.

    באחד מבתי הקפה הללו, צנוע ולא מרשים במיוחד, מסתתרים להם שירותים שלא תמצאו במלון הכי חמישה כוכבים שיש. לא נכנסים ישר, יש מבוא, חדרון מעוטר בעציצים. כשנכנסים בעד דלת חדר השירותים, צריך להתכופף מעט כי בפתח תלויות שרשראות של חרוזי זכוכית צבעונית בצבעי טורקיז, צהוב, אדום ולבן. חדר השירותים עצמו גדול, עשרה מ”ר לערך, ויש בו רק אסלה אחת, בלעדית, לשירותכם. הרצפה עשויה ריבועי עץ יקר. ההלך היגע שהסתובב כל היום באלהמרה יכול להניח את מעילו וחפציו על כסא בעל ריפוד קטיפה אדום, מהודר, שהיה ראוי לשכון אחר כבוד במוזיאון הלובר. הקירות מצופים קרמיקה עיטורית בצבעי כחול לבן. חלקו העליון של הקיר צהבהב ותלויה עליו מראה גדולה במסגרת נחושת מעוטרת ומרשימה. תמונות על הקיר. ממול לאסלה מעין דלפק עץ מאורך מכוסה זכוכית שקבוע בו כיור מנחושת מבהיקה, מצוחצחת. כל המקום ללא רבב כאילו לא היה כאן איש לפניך. האוויר מדיף ריחות פרחים, צנצנות עם עלעלים ריחניים ועציצים. שירותים שהם חוויה אסתטית, רוחנית ממש.

  16. First, it is well known that NY has defficiency with respect to women’s toilets. Since women need more time and the number of toilets in NY is more or less equal for men and women, it makes a real problem, with long queues. As
    for what is inside those, I do not know (but men’s toilets in NY are more reasonable
    than in Israel, some men toilets in Israel are inspired by our military
    convenience rooms… And it is interesting that in Turkey they have indeed (for men) toilets like in the armi , where you cannot sit. The worse I saw was in
    Tichuana, Mexico, where there is a big container, and all the men stand in
    line and aim at the same container. It took me a few minutes to stop laughing.

  17. מיכלי את מתבדרת.

    אם החלטת ל”הילחם” בנושא קיפוח הנשים בשירותים, אז תאור השירותים בניו-יורק לא ממש תורם ל”מלחמה”, וגם אם השירותים בבארכה מצויינים, איך הם התגברו על האפליה?

    כמו שראית ממספר תגובות, זה לא נושא שיכול להחזיק את עצמו.

    את רוצה להמשיך לבקר? תמשיכי בסגנון שנפסל.

    ויוה ל-00

  18. החותך

    לא בשביל הסרטים הנאצים. רק בשביל לחרבן בשירותים המשופצרים של הייקים. אחחחח, תענוג

  19. האקס המיתולוגי

    מיכל, אמנם סוגיית ההשתנה הנשית סבוכה לאין ערוך מסוגיית ההשתנה הגברית ואין לי הרבה לתרום בנושא, אולם לטובת העמקת היריעה באחד הנושאים האהובים עלי (הפרשות, כמובן), להלן המלצה והתייחסות, ברשותך:

    1. בר 89 בסוהו. השירותים הכי משוכללים שהיה לי הכבוד להתארח בהם מימיי. מדובר בשירותים משותפים לגברים ולנשים והשוס הוא ששורת התאים שקופה. פשוט זכוכית שקופה. עם זאת, כשנכנסים לתא, נדלק בפנים מין אור אולטרה סגול שהופך את הזכוכית לחד כיוונית. את יכולה לראות החוצה אולם אי אפשר לראות פנימה. מדובר בחוויות השתנה (או חרבון, זיון או הסנפה, כל אחד ועיסוק השירותים המועדף עליו באותו רגע..) מרוכזת. מומלץ ביותר לאקסהיביציוניסטים מתלמדים.

    2. ולאינדי_גו: אמנם השירותים הציבוריים מפוזרים היטב בפריז, אבל מאז התאומים פריז בכוננות טרור מטורפת. הם אטמו אל כל פחי האשפה ברחובות וסגרו את כל קרונות השירותים ברחוב. אין איפה להשתין. “חרא” של מצב..

    ואיך אמר רובין ויליאמס ב”פישר קינג”? על שלושה דברים עומד העולם (אני לא זוכר את השניים האחרים) אבל אחד מהם הוא תנועת מעיים טובה..

    שבת שלום, בננות.

  20. אדמסון...

    האם בדקת מה החוק אומר בנושא? והאם עשית את זה אצל האדם הנכון?

  21. השכנה

    מיכלי!
    יפה מאוד! שיחקת אותה!
    love you
    מיכלי

  22. בובי של דובי

    סתם עוד כתבה!!!
    בלי תרומה לאנושות.

  23. מישהו שחזר מהוויניל בשלוש בלילה

    נו טוב, כתבה המבאישה את שמה של העיר האהודה ביותר על ישראלים , או לפחות את השרותים שלה. בהתחשב בזה שאנו הבנים ניחנו ביכולת להשקות את הרצפות בסביבות רחוב שש עשרה. ובהתחשב בלחץ האימתני שחשתי בכיליותי , מיד ביוצאי מהדיסקוטק עצרתי בצד הרחוב ובנון שלאנטיות התחלתי במלאכת המצוות. תוך שניה מישהו כבר שאל לכתובתי, מיד הרגשתי גאווה רבה, אל אף שקיוויתי שזו תהיה אישה.
    למרות זאת אותו הקול ששאל אותי מה כתובתי ניחן בעוצמה גבוהה, מיד כמובן שאלתי אותו מדוע הוא רוצה את כתובתי (אורגיה באמצע הלילה?…) והוא מיד ענה : “כדי שאני אוכל ללכת אל הבית שלך ולהשתין על הדלת שלך באמצע הלילה”
    אופס, לא נורא, העיקר שכבר התרוקנתי , והרגשתי גאווה להיות ניו יורקי (או לפחות לנהל שיחה עם אחד כזה)
    ישר כוח מיכל, מה עם איפה אפשר לתפוס חפוזים בעיר עם הכי הרבה ישראלים בעולם .

  24. אלמוני

    הי מיכל!
    סופסופ הגיע אלי המאמר שלך ומה אומר – באמת עלית על נושא רלוונטי!
    אהבתי במיוחד את הקטע על שני הריבועי נייר שיוף בדולר…
    בכל אופן המהפיכה אכן צריכה להתחיל ולדעתי גם בארץ המצב דורש שינוי.
    חזקי אמצי,
    נירית

  25. 1
    השירותים של סמית אנד וולנסקי
    2
    השירותים של טאברן און דה גרין (בסנטרל פארק)

    נ.ב.
    תענוג לקחת לשירותים האלה את הדייט שלך לתא הנקי, המרווח והנעים – ולשוחח איתה על המקריות והמטאפיזיות בספרו האחרון של פול אוסטר

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *